רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

 

רָצוֹן וָדָת    🔗

חושב אנכי לדון בזה על שאלה אחת, והיא: איך תוכל התעוֹררות הרצון של העם להיטיב מהלך תולדתו ולתת לה פנים אחרות, לפי משאת נפשו ולבו הוא, להתאים אל אותן ההכרחיות התולדתיות, המושלות במלוא הטבע, בחיים ובמעשים, בנוגע להיחיד ולהכלל כולו? איך נעיז לבקש הטבת הלבבות והרוחות שישׁנוּ את תפקידם, אחרי שאנוסים המה על ידי החוקים הטבעיים והתולדתיים להיות מה שהם ומושבעים הם מכבר לבלי לזוז מדרכם ולא לסור ממהלכם?

אותה שאלה אינה רק שאלה ציבורית. שואלים אותה גם על היחיד עצמו. כל הצוים: “עשה!” “לא תעשה!” אינם נאותים אלא בהיות לאדם בחירה חפשית להטות את לבבו וחפצו כרצונו; אבל הלא הוא אינו שליט ברוחו ואין בכוחו לפעול כנגד חוקי ההכרח, המושלים בו ומסביב לו.

להשיב על השאלה הזאת צריך לנגוע בביקורת-התבונה או בביקורת-ההכרה. כשם שתורת ההכרה תלמדנו, שאנחנו לא נשיג בשכלנו אנו את העצם כמו שהוא, רק נכיר ממנו לפי מידת יחסו אל תנאי נפשנו ולפי אפשרות ההשגה הניתנה לאדם בכלל, ולפי זה יכול עצם אחד להיראות בפנים שונים, שאינם סותרים זה את זה, בהיות הכל תלוי לפי המרחק וקורבת הראות; כן נוכל לומר, שגם לאותם חוקי המעשים הכוללים יש צדדים רבים ושלא נדע מהם אלא לפי יחסנו אליהם.

אברר את דברי: במלחמת גוי עם גוי, בנפול אחד מהם, המאורע הוא אחד, כלומר – חזיון ההרס והאבדן הוא אחד; אבל הוא נראה ונרשם בפנים שונים. המנצח שמח והמנוצח מתאבל. ושני הרשמים האלה, עם כל היותם באים ממקור אחד, אמיתיים הם.

וכך הוא הדבר ברצון חפשי וההכרח. עם כל היות האדם סבוך בסבך ההכרח הכללי, עם כל היות התנאים שהוא נתון בהם והמעשים הנעשים בחייו הכרחיים בכלל, הוא יכול לפעול באיזו מידה על אותם המעשים והתנאים עצמם; על ידי רצונו הפנימי של האדם ואמונתו הפנימית, שהוא הוא החותך חיים למעשיו ולמהלכו, יתגדל גם כוחו.

במשל שחזון ההרס יפעול לפעמים בפנים שונים, הרי הנפעלים באמת שנים הם: המנוצחים והמנצחים, הרחוקים זה מזה כרחוק מושגיהם; אבל המעשים הפועלים על האדם בהכרח וברצון יחד, הרי הם נוגעים לאדם אחד ולחייו.

הרצון אינו אלא מדרגה מושלמת של ההכרח. ההכרח העיור בהשתלמותו יהיה להכרח פנימי: בלא יודעים נקרא הכרח – וביודעים הרי הוא רצון.

הרצון הוא חוק במהלך הטבע הנשלם על ידי האדם; חוקי הטבע בהשתלמותם בחי מדַבר יהיו לחוקים תולדתיים.

התעוררות רצונו של עם להתחזק ולבקש לו מעמד היא היא התגלמות של חוק תולדתי, ההכרח החיצוני יתרחב ונעשה לדבר שביודעים.

ההטבה החברתית היא כבת-קול של השתלמות ההכרה למדרגת חי ומכיר את עצמו.

הנבואה היא אלהות הטבע.

העם, הציבור, הוא השארת-הנפש של היחיד. עושר היחיד תלוי בציבור. מה שהוא בעצמו לא ישיג על ידי השתלמותו וקניניו העצמיים, ישיג על ידי שייכותו לאחרים, הנותנים לו משלהם ומנחילים אותו משלהם.

אותם הקנינים המסורים מדור לדור, ממשפחה למשפחה ומבית לבית, הרי הם נחלת היחיד, שמוצאם לפניו בבואו לאויר העולם. למוֹתר לו להתחיל את העבודה מראש, אם לו הכוח ללכת הלאה ולשכלל את הדבר הנמסר בידו…

במה דברים אמורים? בתרבות חיה, שמתגדלת מאליה וחותכת חיים, תרבות שנותנת לו, להיחיד, כוח להוסיף על נחלתו ולעשות פרי גם הוא.

אבל יש תרבות קדומה, שאינה נחלה, רק עול כבד, יש תרבות שלשומריה העינים לאחור ולא לפנים…

לאידך – מלמדים אותנו לאמור: שכל מעשי האדם ומחשבותיו, כל דעותיו וחשבונותיו, רגשותיו ונטיותיו, כל מה שימלא אותו לעשות ולחשוב, לעמול ולעבוד בין בחומר ובין ברוח, בין במותרות ובין בצרכים גמורים, הכל, הכל הוא רק תולדות הרצון שלו לחיות…

ואף זה, אנו עומדים בשורה אחת עם כל החי למינהו, עם כל מה שבים וביבשה, עם זוחל עפר או פורח באויר.

מה הם חיים אף אנו חיים. מה הם רוצים לחיות ועושים רק אותו דבר המועיל להם ולחייהם, כך אנו משתמשים רק בתועלת ורק במה שיש לנו צורך בו.

הרצון הוא משותף לכל החי, כל בני-אדם, לכל העמים והשבטים; אבל יש מדרגות בו, מעלות ומורדות; יש עתים לאדם ועם, שבהן ישתלם ויתרומם מעל הרצון, מעל אסורי הרצון; יש עתים רמות לנפש אחת או לכלל כולו, שבהן עומדים הם למעלה מצרכי החיים ואינם מתיחסים עוד להעולם ומלואו רק על פי מידת הצורך והתועלת…

והעתים הללו הן חיים נשגבים, הן גולת הכותרת של כל תרבות עליונה ורמה.

אין לנו העמידה למעלה מהרצון.

על ידי הרוחניות היתירה שלנו חדלנו להבין ערך העולם והחיים כשהם לעצמם ואנו שואלים על כל דבר רם או שפל – מה יתן לנו?

גם אל אלהי הרוחות היה רק לאבינו שבשמים, לשומר ישראל.

אנחנו עושים אותו חטיבה, בעבור שעשה אותנו חטיבה.

עלינו לצאת לחירות מעבדוּת הרצון והתועלת, עלינו להתיחס אל העולם ומלואו, אל הרוח ומלואו על פי תשמישי הרצון.

בראשית עלינו להיות בני-אדם, המתיחסים אל העולם והחיים בדרך ישרה; עלינו לסַגל לנו את האפשרות להסתכל באור הטבע וליהנות מזיווֹ, מבלי שאלות רבות וחשבונות הרבה…

אחת יהיה לנו, אם תנאי התנה הקדוש-ברוך-הוא עם מעשי בראשית. – למעשי בראשית בעצמם נפנה, למעשי בראשית בהודם, במרחבם, בהוד-יה שלהם, ולא אל התנאים שהותנו עמהם.

קיימא להו לחכמים, שגם לוּ לא ניתנה תורה לבני-אדם, היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה וכו'; אבל אותה התורה הבאה לאט לאט על פי מהלך הדברים והתפתחותו המודרגה של החי המכיר והיודע אינה זו של התגלות, הניתנה בקולות וברקים ובהתפרצות הלב הגדול בתת אחת.

אמרו חכמים: “כשברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה, כשבא לתת את התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה”…

הדת הטבעית היא המשך של הבריאה העיורת בצביונה הראשון, אותה הבריאה, שעושה היא את עצמה ומתהווה מאליה. נניח, שדת כזו תתפתח ותבוא אל תכלית השלמוּת, אז אין אותה השלמוּת אלא רק המשך מן הקודם וטויית החוט של יצירת הטבע הלאה, רצוני לומר – הרי היא רק הגדלה כמותית; אבל עם ההתגלות תבוא בריאה חדשה לגמרי, בריאה שתשנה את החוקים ותתן להם טבע אחר…

ידוע הוא ההבדל בין הדת הטבעית והאלהית; אבל רבים מרכיבים את הדת האלהית בדת תולדתית.

הלא נאמר: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הן.

אבל כשם שיש הבדל בין אלהיהם של ישראל ובין אלהי העולם, כך יש הבדל בין המושג האלהי הלאומי, שאינו אלא השם המופשט מהלאום בפועל, ובין מושג האלהי האנושי והעולמי הכולל, כלומר – האל החותך חיים לכל חי. גם אורייתא וישראל לא שנים שהם אחד המה, רק שני דברים שונים הם.

הדת התולדתית אינה הדת האלהית, כשם שאינה הדת הטבעית. ישראל אינו אורייתא גם אחר מתן-תורה; המה רק נוגעים זה בזה בתקופות רבות.

התורה-שבכתב אינה התגלות החיים שלפני הכתב, והתורה שבעל-פה אינה המשך של התורה-שבכתב.

לנו, האחרונים, אין דת כלל, אם גם נשביע את כל השמות בתולדתנו ודתנו ונכבד אותם בפינו.

כל התשבחות להדת שהיתה לנו בימי קדם לא תמלאנה את התוכן החסר שלהיום… חכמת-ישראל לא תברא את עם ישראל וחכמת הדת לא תברא את הדת.

בידיעות דברי הימים ומקרי כבוש ארצות בחיל ובכוח לא נכבוש את הארץ, בעת אפס כוחנו; ובמחקרים תולדתיים על דבר דתו של ישראל ונצחיותו לא נמלא את הריקוּת בחיינו…

לנו הגיעה העת לדעת: מה היה לנו ומה יש לנו.

 

לִשְׁאֵלַת הַתַּרְבּוּת    🔗

איני מאמין לאלה האומרים, שיש לנו תרבות חיה מבפנים, וגם לאלה האומרים, שאפשר להרכיב בחיינו תרבות מבחוץ. איני מאמין באפשרות המשכת אור קדום לדורות שבגולה, ובטויית החוט הזה הלאה בדרך קיים ונכון. וכמו כן איני מאמין באפשרות הכנסת האור החיצוני לחיינו הפנימיים, מבלי מעמד קיים.

אנו מתימרים לשוא בתרבות מוסרית נעלה, העתידה להיות לאור גויים, בעוד חושך באהלינו ואופל בחיינו.

החנויות שלנו סותרות את בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות שלנו; החולין סותרים את הקודש. מה אנו ומה חיינו עם כל האבוקות שבידינו?

ולאידך, גם לאלה ההולכים לנטור כרמים אחרים יש לומר: חייכם, מהותכם, הדם הנוזל בכם סותר באיזו מידה מה שבפיכם, מה שבמחשבותיכם ובדעותיכם מאז.

ההשכלה והדעת לא תועלנה הרבה, כל עוד שאינן מוכרחות ולא תבואנה בנו על ידי מהלך תולדתנו; כל תרבות תוצאה היא, אבל לא התחלה הבאה מן החוץ.

רגילים אנחנו לדבר על שורש ישראל, על עצם היהדות ונפש העם העצמי, בשפת רנ"ק: על-אודות אלהי האומה; אלהים יושב במשכיות תולדתנו ורוחנו העממי, אלהים רוצה דוקא בבניו ובבני-בניו לחוד וקשים לו גרים כספחת… אבל מעולם לא יעלה על לבבנו, שמא קשים הגרים גם להם? הן אנחנו נעמיד סמל אחר בהיכלם.

לדעתי, רמיה עצמית היא, אם יאמין איש, שיכול הוא לשמור כל מה שבביתו על אדמת זר; ולהיפך – שיכול הוא להיבלע כולו בנחלת זרים.

אותן השאלות המעסיקות אותנו בדבר חובותינו הלאומיות והמוסריות לעמנו ולקנינו, הן הן צריכות להעסיק אותנו גם מצד אחר, בדבר חובותינו להם. לגויים אשר אנו חיים בצלם.

כמה תמימוּת מצדם של היראים, החושבים: מה שהיה יהיה לעולם, ושאין לנו לפחד כלל מפני הבדקים שבחומת אומתנו…

כמה תמימות מצדם של אבותינו לחשוב, שספרים בלבד דים לפקוח את עינינו; ולהיפך – כמה קוצר-רואי בזה לחשוב, שמה שהכלל אינו עושה בעד עצמו ואינו יכול לעשות, יכולים יחידים לעשות…

למה נעשה שקר בנפשנו? לנו אין תרבות קיימת. לא תרבות מבפנים ולא תרבות מבחוץ. לנו אין שמים ואין ארץ.

התרבות היא רכוש רוחני-תולדתי, המקיף כל החיים הרוחניים האנושיים והמכניס אותם לתוך צורה נפשית תולדתית-עממית קבועה ומיוחדת לקיבוץ ידוע. ואם נחפוץ להביע זה בשפה מופשטת, נאמר: התרבות היא השארית הנצחית מהחיים בני-יומם והצרכים בני-יומם. שארית מתנחלת מאב לבן ומדור לדור. כל בן מתחיל במקום שסיים בו אביו, וכה כל דור ודור נוחל מהקודם לו, ומוצא עבודה לפניו על דרך השתלמותו והתקדמותו.

אותה השארית הנצחית בצביונה המיוחד, לפי שרשיה, היא היא האור הפנימי, האור הרוחני, המאיר לנשפעיו מצד אחד ומושפע שוב מהם מצד שני. הבנים ובני הבנים נהנים מאור התרבות ומוסיפים עליו, הם מקבלים ונותנים, חיים הם ומחַיים; כל דור טוֹוה את החוט שנחל מאבותיו ומאריכו. דור הולך ודור בא. והתרבות הציבורית נותנת להם קלסתר עולמי ומקום אחד להתגדר.

היתה לנו תרבות התנ"ך, תרבות היהדות האלכסנדרית, תרבות התלמוד, תרבות של פילוסופיה דתית ותרבות הקבלה וגומר; אבל עתה נקרעו החיים באהלי יעקב לקרעים שאינם מתאחים… מעבר מזה רבו הצרכים התרבותיים, האישיים, מבלי שנוכל לעצור בהם; ומעבר השני הצטמצמה היהדות בחוגה, מבלי תת מקום לעבודה חדשה, רצוני לומר – מבלי להניח כל אפשרות לצרף לה עבודה חדשה. אנוסים אנו להיות אסוּפי השוק בחוץ, מבלי שנמצא לנו כל קרן-זוית בבית.

הרוח הלאומי הוא סכום הכולל, סכום המצרף את כל המעשים היחידים של אנשים יחידים לתרבות אחת כוללת בעלת צורה מיוחדה; ועל כן היסוד הראשון והעיקרי שלה, יסוד קיומה היחיד, הוא לברוא את האפשרות לשמור על כל הכוחות הפועלים בחוגה ובנחלתה, לשמור ולהשאיר בה כל מה שהאדם היחיד עובד ובורא. ובחוסר היסוד הזה, באין מאסף לכל המחנות, אין ביכלתה להתקיים.

אצל כל עם הלאומיות היא האוצר היחידי שבו אצורות הסגולות האנושיות, בה מוצא היחיד ערבון על מעשיו ופעולותיו, שמירה מעולה לקניניו; ואצלנו מוצא היחיד בלאומיות יסוד מתנגד למה שבלבו. את הניגוד הזה מרגיש כל אחד מאתנו, אך מתחיל הוא להשתלם ולשאוף לאיזו תרבות; מרגיש הוא זה ברב או במעט ביודעים או בלא יודעים.

הלאומיות בכלל מעשרת את האישים הפרטיים, בתתה להם נחלת-קדומים, והיא גם היא מתעשרת מהמעשים הפרטיים ומהעבודות הפרטיות של פועליה בכל דור ודור; אבל אצלנו כל העובדים ובאים לעבוד בשדה התרבות לא ימצאו עוד דבר מוכן לפניהם. – –

ועוד זאת, הקרבן שמקריב איש מאומות העולם בעד עמו, הוא רק בעת מלחמה שיש לעמו עם האויב המתאמץ להכחידו; אבל בשעת שלום, בשעה שבתוך עמו הוא יושב, כמעט שהיחיד אינו יודע מקרבנות כאלה, כלומר – אינו יודע שחי הוא בעד עמו וצריך לחיות בעד עמו, מעשיו הפרטיים הבריאים מביאים מאליהם טובה להכלל, באשר הם הם חוליות מן הציבור השלם. אולם אצלנו ידָרש מכל יחיד ויחיד, שיחיה בעד עמו תמיד, שיקריב לו קרבן בכל יום, בכל עת ובכל שעה; אנו דורשים זאת מידו, באשר החיים הפרטיים וצרכיהם שואפים למקום אחר מחיי הכלל ומתנגדים באיזו מידה לחיי הכלל.

אנחנו דורשים מכל איש עברי, שיהיה יותר מכל אדם, בעוד שלנו האפשרות לכך רק מעטה היא.

היפלא הדבר, לראות הקרעים הרבים שבנו? היפלא הדבר, שעלינו לקבול על מיטב בנינו ההולכים “לנטור כרמים אחרים” ונשמטים אחד אחד?…

קיום עמנו, האפשרות לקיומו, מונח בבריאת היקף אחדותי לחיי היחידים עם הכלל יחד והיכולת להצטרף לבית קיבול כולל, קיים ונשמר מהיום למחר. קיום עמנו אפשר רק כשיבּרא אצלנו אויר רוחני וחָמרי ליוצרים ולבונים.

תנו לנו את האפשרות לחיי איש אחד, הרבים יבואו מאליהם אחיו.

 

לִשְׁאֵלָת הֶעָבָר    🔗

לוּ הייתי נזקק לדון עתה בדבר העבר וההווה שלנו ויחוסם זה לזה, כי אז לא יכולתי עוד לחתוך אותם לשני דברים הסותרים זה את זה לגמרי, לשני דברים שאחד יתקיים רק מחורבן חברו.

אמנם בשעה שנילחם לבריאת איזה דבר חדש, המתאים לחיינו עתה ולמשאת-נפשנו עתה, בשעה שהלב מלא חלומות, ובסתרי הנפש נארג עולם מלא. עולם חדש ערוך בידינו – באותה שעה מתעורר בלבנו החפץ להחריב עולמות שקדמו לנו ולהסיר את הדברים המעיקים עלינו בהויתם; באשר תובעים הם מאתנו הקדשת כוחנו לשמור אותם ולעבדם, בכל עבודת הגוף והנפש, בעת שאנחנו צריכים לרוח חדש, צריכים לרוח אלהים, שנדבר עמו גם אנחנו מפה אל פה, אלהים יושב במשכיות רוחנו ובסמל עולמנו. – חייב אדם באשר הוא אדם נברא בצלם, לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו הוא מכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כאילו הוא בורא במעשיו דבר שלא היה עוד באותה צורה ובאותה מטבע… התנאי הגדול במעשי בראשית שלנו ובקנין השלמוּת, שאנחנו נשים לנו פדות ונברא לנו קנין, נברא דבר אשר צריך הוא להארתנו ושניתן רק לנו. – חייב האדם להרגיש בנפשו בכל פעם מעין השכמת הבוקר, מעין הבוקר הראשון, המחדש את העולם ואת בריותיו. טל ילדות פרוש על הכל, השמש יוצא ומבהיק כמו באותו בוקר שאמר בורא העולם “יהי אור!” זאת הגדוּלה והנצח שבחיי אדם, המתחיל בכל יום, ושנותן סמל לחייו כאילו הוא שותף לכל אלה, כאילו הוא נותן לעולם איזה מרגוע, איזו הארה, איזה הד.

כל מה שבנו, ששייך לנו על פי הארת נפשנו, הוא הוא ההווה, הוא הדבר המוחש והנצחי שלנו. לא כן אותו דבר הניתן לנו, הבא לנו מהעבר, אותו דבר שכבר נעשה ונשמע, זר הוא לנו, בעת שנתחיל מחדש מעשינו ומפעלינו… בשעה שננסה ללכת בעצמנו, נראה בעבר, בכל דבר שהוא לנו משכבר הימים, איזה דבר עוצר בעדנו ובעד מעשינו. – תנו לנו, אומרים אנו, ללכת גם אנו על פי דרכנו. תנו לנו לשאוף רוח בנשימתנו אנו; תנו לנו את היום הראשון ולא את היום האחרון לשבוע. התורה לא ניתנה חתוכה, אומרים חכמים, והקדוש-ברוך-הוא מסר למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחַדש! אבל קוראים אנו – תנו אותנו לעשות אזנים לתורתנו אנו ולפלס נתיב לחיים כפי חזון רוחנו ומשאת נפשנו אנו…

הלוחות המה מעשי-אלהים וקיימים לדורות; האותיות הכתובות על הלוחות לא תמחינה כאשר לא יפּסקו המאורות. אבל תנו לנו לחַדש אותן, כאשר יתחדשו המאורות; תנו לנו לשיר על פי רוחנו את שירת חיינו, ולגַלם מהותנו, הויתנו. תנו גם לנו לעמוד בתחתית ההר ולקרוא: “נעשה ונשמע” על כל מה שיתגלה לנו.

וירד ה' בענן… תנו לנו גם לחזות בעינינו אנו מחזות שדי!

אומרים: נתמעטו הלבבות! אבל מי מאתנו לא עמד לפני כבודו של עולם ושכינתו של עולם? על מי לא התעטף עליו רוחו ונפשו ולא התגעגע להחזיק בקרנות המזבח ולחסות בצל שדי. מי מאתנו לא פחד מפחד ה' והדר גאונו ולא נמס לבבו מכל הנשגב והרם במעשי בראשית והתחדשותם בכל יום. מי מאתנו לא התפלל את התפילה: אבי שבשמים, פתח עיני לראות במעשי ידיך ותן לי את החוקים והעדות של מלוא העולם ויחד עם זה גם את הקבע אשר בנפשי! אומרים לנו: נלַמד אתכם בינה! – אבל תנו לנו גם לתעות; תנו לנו להקשיב אל אלף אלפי הלכות ושמועות שנשתכחו בימי אבלו של עולם. שואלים גם אנו: מה ילוּד אשה? מה אנוש כי תזכרנו? מה חיינו בשמים ועלי אדמות?

תורות מלמדים אותנו כל הימים, ועוד אין אנו יודעים מאומה. שעות באות בחיינו, שאין אנו יודעים בהן אפילו אות אחת. השמש זורחת ואנו חושבים, כי לנצח יהיה אור.

מהו הנצח? מהו האור? מהו העולם ומה הם החיים? מה הוא תוכן החיים ותעודתם? מהו האדם ותעודתו, מה היא תעודת החי ומלאכת העולם מה היא? השער סגור, עודנו סגור…

נפשנו מלאה התמרמרות נגד העבר, נגד כל אלה שהורישו לנו את דעותיהם ואת מחשבותיהם הם. נפשנו רותחת, בצרפה וכוללה את העבר ליסוד אחד, הערוך נגד חיינו ובסיס חיינו. אמנם גם באותו העבר עצמו היו מעטים שחפצו כמונו היום ושלא ביקשו ליהנות מן העולם ומן החיים בלא ברכה עצמית, בלא ברכת הנהנין של אותה נפש; אבל ביום זעם לא נבדיל בין הגיגית הכפויה על ראשינו ובין אלה שקרעו בה חלונות… לא נבדיל בין ערב לבוקר…

בן-האדם אצלנו נמוק בחייו במסורות ההלכות והדינים, התורות והמשפטים, הרבה הרבה דברים לנו בנחלת אבותינו, שממיתים את הנפש ואינם נותנים לה פדות; אבל יש לנו “שיר השירים” יש לנו שירות לחיים, ליפעת החיים; יש לנו תהילות בן-ישי למכמני הטבע ולהדר גאונה… נפשנו תברך: ה' אלהים גדלת מאד, הוד והדר לבשת! לאל זה נשׂבר, נשׂבר לאֵל עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה; נשׂבר לאל-עליון השׂם לאדם ישע ופדות… מה רבו מעשי ה‘, מלאה הארץ קנינו! ברכו את ה’, ברכו את מעשיו.

לחנניה בן גוריון העלו שלוש מאות גרבי יין לעלייתו, כדי להסיר מספר יחזקאל אותם הדברים בו, שסותרים לדברי תורה; כמה עמל ויגיעת-בשר צריך כדי להסיר מהעבר את כל אותם הדברים שסותרים את החיים.

…ובכל זאת.

בשעה שאנו עומדים בתוך הענינים, במסיבות חיינו בעצמנו, העבר עלינו כאבן מעמסה ואנו מתנגדים לו בעֶברה וזעם. – אחר הוא הדבר כאשר נביט אל העבר בתור אנשים רואים ולא נלחמים, בעת נתיחס אליו כאל דבר שלם עומד וקיים בתור חזיון תולדתי; אז ישתנה היחס הזה. אז גם יפה הוא העבר לפעמים ועשיר הוא. לטבע ספירה שניה, הספירה התולדתית, ובה מתנחל דבר מדור לדור.

מה שהפרט אינו יכול לרכוש לעצמו, יכול הוא להשיג בהצטרפו אל הכלל וכשאזנו מקשבת אל המית הכלל. מה שאדם אינו יכול להשיג ביום אחד, יכול הוא לעשות בצירוף הימים שעברו וחלפו. לא אך יעָנה, כי גם מתעשר הוא הפרט על ידי קרן קימת של ציבור, בזמן ששותף הוא לאותו ציבור.

גם אדם כביר-הרוח, העובד על קדושתו, אינו יכול – לוּ יתחיל מעצמו – לברוא לו את יום השבת, לברוא את הד השבת הניתן לכל אדם פשוט, ששומר אותו מפני שמצוּוה הוא עליו, מפני שעבד הוא לכל אלה אשר שמרו אותו…

כמה עבודות רוחניות ומוסריות נחוצות לאדם, גם לבעל רוח יתירה, בטרם יסַגל לו חשבון מעשים טובים ורעים ובקשת סליחה על הרעים. והנה האדם הפשוט והחילוני, שבכל ימות השנה רחוק הוא מרוח מוסרי והרהור אלוהי, הנה הוא בא ביום-הכיפורים לבית-הכנסת ופחד ה' נופל עליו, פחד ה' בא עליו ולבו מלא הרהורי תשובה וטהרת המעשים. – תפילה אחת קצרה, שאינו גם מבינה כראוי, אבל בה נשפכו לבבות של אלפי דורות, של רבבות נשמות, תפילה כזו תרכך את הלב הקשה ותתן לו מרפא…

מה שהיחיד איננו מספיק לעשות, יכול הציבור לעשות.

הנך נוטל את ידיך לסעודה. המים כי יבואו מהכלי על היד, אמנם מנקים הם את היד ומיטיבים גם לרוח במה; אבל הפעולה היא כל שהיא. אחרת הוא הדבר, כשאתה נוטל את ידיך, מפני שאתה מצוּוה, מפני שאתה מצוּוה מפי סופרים וחכמים על נטילת ידים… האל הזה שאתה עובד אותו הוא אלוהי דורות רבים, שקידשוהו ועבדוהו, דורות שמסרו את נפשם על מצוותיו וחיו באופק מצוותיו; הנשמות של כל אלה הדורות, שחיו ומתו על קידוש שמו יתברך, הרי הן באות עמך באיזה מגע; על ידי כוָנתך לקיים מצוה אחת מכל המצוות, נעשית שותף לציבור כולו, שותף נעשית.

החטאים הגדולים שחטאנו לחיים, חטאים שאנו נמקים על ידם, נעשו על ידי צדיקים גמורים, על ידי אנשים גדולים בתכונותיהם… גם בהכנעה, בחובה לעשות את עצמנו לאסקופה הנדרסת יש מין גדוּלה; גם בשפלות האדם לפני המקום הנה מורא ופחד ואיזה עוז…

גם בשעה שאנו מהרהרים אחרי מציאת ה' או כופרים באחדותו אנו נרתעים לאחורינו מפני הדר גאון אלה שמתו ונהרגו על קידוש שמו…

הדת, דת של ציבור, היא כוח פועל עלינו, גם מעשיר אותנו, אם גם יעיק עלינו.

רחל מבכה על בניה. בשעה שאפס כוח היחיד, כנסת ישראל תרים את קולה מחרבות הר חורב.

אם אדם מישראל המית את עצמו על מצוה אחת קלה, הרי דמו צועק אלי מן האדמה; ובשעה שאנכי עובר עליה, דמות דיוקנו של הקדוש הזה, תהיה רצוצה, שבורה, מעוכה, מטפּחת על פני.

זהו הצער התולדתי, ואלה המה יסורי התולדה, יסורים הממלאים את נפשנו ורוחנו ועושים אותה קרעים קרעים, ניגודים ניגודים, נצחונות ואנחות, אנחות ונצחונות.

כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם-חיים וסם-מות בדבר אחד. מי יפַנה לנו דרך? מי ימצא את הנתיב? – – –

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!