בודד ונקרע מכל רחובות קיטוֹב עמד בית ארוך אחד מחוץ למחנה. שם בעליו היה חיים-אהרן. זה היה איש רחב-הכתפים ומשכמו ומעלה גבוה היה מכל העם. לו היו ששה בנים זכרים, כולם אמיצי-כוח ובעלי שׂער צהוב ועיני-תכלת. וכשבא חיים-אהרון עם בניו אלה ביום השבת לבית-הכנסת היה לו הרגש כי שריד נותר מחצי שבט המנשה בא חלוץ לבית-אלהים. קולם עז היה, וכי התפללו מתוך הסידור וענו אמן אחרי שליח-הציבור, נעו הכתלים וזכוכיות החלונות קישקשו.
בקיטוב חי אז איש אחד ושמו שלמה-דויד, והוא היה מקצת אפיקורס וגם למדן ותוֹרני. גם הוא הלך שבי אחרי מוּשׂכּלי המלבּי"ם. והמֵליץ המחקרי הזה היה נחשב בעיניו לראש החכמים והנבונים. שבת של חול-המועד היתה, מנוחה ליהודים וחירוּת מכל הדאגות. אלהים צבאות הבדיל את עם ישוּרוּן מכל שבטי הארץ וינחילם מכמני-עד ויחננם שׂכל ומידות, ואם גם בגולה הם הוא שׂשׂ עליהם והמה אך חסדיו ירננו בקהל ויגידו עוּזו.
מתאספים בני-העם אל בית-המדרש לתפילת-המנחה בעוד יום, שׂחים יחד ומדברים מעניני דעלמא ומדברי כלל ישראל. נפוצים המה בני יעקב בכל הארצות, ובכל מדינה ומדינה להם נדיבים ומושיעים, גאונים בתורה ומשכילים בכל מדע.
בין קבוצת אנשים עמד שלמה-דויד האמור, והוא מדבּר על הטבעיוּת ועל אודות השׂכל העליון. אין גם אחד שהבין אמרותיו; בכל זאת נאספו עליו מכל עבר והטו לו אוזן, והנה העיז להוכיח כי לא נמצאים שמים כלל וכי זה אשר אנו קוראים לו שמים הוא אך שוּרה של גרמים שמימיים-אויריים. וישתוממו השומעים על הדבר הזה. באותה שעה התפרץ חיים-אהרן עם שניים מבניו, תפשו בחוקר הלז, נשאו אותו על זרועותיהם אל המעקה הרחב ויאמרו לו: “שׂא, כופר, את עיניך וראה למעלה, אם אין שמים נטויים על ראשנו ככיפה גדולה. במוחש אתה מכחיש ועינינו תנקר”. אחזו בו ודחפו אותו מטה. ותישבר רגלו והיה חיגר כל ימיי חייו.
בן שבע הייתי אז.