צָרַת נֶפֶשׁ / הנס כריסטיאן אנדרסן / דוד פרישמן

בן שני חלקים הספור אשר אנחנו אומרים לספר באזניכם היום, וגם יכֹל יכלנו לגנוז את החלק הראשון – ואולם ממנו יוצאים לנו ראשי ידיעות שונות, ועל כן הותרנו אותו, והיתה לנו גם זאת לתועלת.

אנחנו בבית השדה התגוררנו באחזת הנחלה אשר לאדונֵי הכפר; ויהי היום ואֲדון האחֻזה עם אנשי ביתו יצאו לדרך, והנה אשה נכבדה באה מאַחד הכפרים הקרובים, והיא נושאת כלב קטן על זרועותיה, ותהי שאלתה אשר שאלה ואשר אמרה לבקש את פני אדונֵי האחזה, להשתּתּף גם הוא בשִׁטרי האַקְצִיּוֹת אשר היא מוֹציאה לבית הבורסקי אשר הקימה. והיה בהיות כל הכּתבים וכל החשבונות עמה בצלחת שמלתה, לכן יעצנו אותה לשום את כל אלה בצרור במעטפה ולכתוב עליה את שם אדוני האחזה לאמר: “לאדוני האחזה לראש פקידי שר המלחמה ועוד ועוד”.

והיא שמעה ותקח את העט בידה, ותאמר לכתוב, ואחרי כן עמדה ותְּחַל את פנינו להגיד לה שנית את דבר המעשה אשר עליה לעשות בּכתבה, ובנחת נגיד לה את כל זה, למען תיטיב לשמוע. ואנחנו עשינו את שאלתה, ותָּחֶל לכתוב; ואולם בּבֹאה עד “לראש פקידי…” והיא עוד בּתָּוֶך, ותעמוד פתאם שנית, ותּאָנח, ותאמר: “הלא רק אשה אנכי!” ואת הכלב השכיבה על פני קרקע החדר בכל עת כּתבה, וַיֵרָגֵן הכלב הקטן וינהם, כי לא נסה במעשים רעים כאלה אשר תעשה לו גברתּוֹ, וּגברתו הן לקחה אותו עמה לשפּוֹת לו שלום ותענגים, ועל כן לא לה הצדקה להרביץ אותו על פני קרקע החדר. – והכלב הקטן לא נבדל ברב או במעט מיתר בני גילו בעלי החֹטם הסולד והחֵלב אשר בַּכְּסָלִים.

“אין הכלב הזה נושך!” אמרה האשה, “כי שניו נִתָּעוּ! ואולם אָמוֹן הוא אצלי כאחד מבני משפחתי, והוא נאמן ותמים עמנו, ורק נרגן הוא ונוהם כל היום! אכן לא חטאתו היא כי היה לנרגן לעת זקנה, ורק נכדי אשמים, כי הם התגרו בו; הנה הם משעשעים בשעשועיהם כל היום, ובצחקם יעשו חג חתונה, ואת הכלב הקטן יקחו תמיד להיות להם לאַחד השושבינין אשר על יד הכלה, והדבר הזה יוגיע אותו מאד. הוי, כלבי הנחמד והאֻמלל!”

ואחרי כן נתנה את הכתבים על ידינו, ותקם ותקח את הכלב הקטן על זרועותיה. הנה זאת תורת החלק הראשון – אשר יכֹל יכלנו גם לגנוז אותו.

“והכלב הקטן מת!” הנה זאת תורת החלק השני.

ומקץ ימי שבוע אחד ואנחנו באנו אל הכפר אשר שם האשה יושבת ונשב בבית המלון; וחלונות בית המלון פונים אל החצר, והחצר נֶחֱצָה לשני חלקים כי גדר נבנתה בחֵצי. ושם בחצי החצר האחד תלוים בקיר עורות וקרומי עורות רבים, ויש מהם אשר עֻבּדו ויש אשר לא עבּדו עוד, וכל הכלים הדרושים למלאכת מעשה בורסקי כלם היו בתוך החצר הזאת, וכל אלה מקנת כסף אשר לאִשה האלמנה. – ביום ההוא בבקר מת הכלב הקטן, ויקברו אותו בחצר, ונכדי האלמנה – היא האלמנה בעלת בית הבורסקי, כי הכלב עודו פנוי במותו – ונכדי האלמנה חצבו את הקבר אשר לכלב הקטן, ויַרבו עליו חן ותפארת, ויהי נחמד למראה, והרואה אותו ואמר: רק אין טוב כמקום הזה לנוח בו.

ואת הקבר גָדְרוּ בחרשי סיר ויִזרוּ חול עליו, ויקחו בקבוק מן הבקבוקים אשר יוּשם בהם שֵׁכר, וישימו אותו על פני הקבר וצוארו למעלה – ולא היה להם כל רמז וכל כּונה בעשותם כדבר הזה.

והילדים הקיפו את הקבר עד שבע פעמים ויפזזו ויכרכרו, ושם אִתּם נער בן שבע שנים והוא הגדול והנבון מכלם, ותהי עצת הנער הזה לעשות את קבר הכלב הקטן למקום מִצְפֶּה, אשר יעלו אליו כל נערי הכפר מכל הרחובות לראות בו, ובעלותם ושִׁלמוּ איש איש כסף עֲלִיָה על יד השומר את הקבר, ואולם לא בכסף עובר לסוחר ישלמו את המס הזה, כי אם בכפתורים אשר יתן איש איש מכּפתורי מכנסיו; כי יש כפתורים לכל נער ונער, וגם לנערות הכפר יוכלו לתת מכפתוריהם – ותמצא העצה חן בעיני כל הנערים ויעשו אותה.

וכל הנערים וכל הנערות אשר ברחובות הכפר ואשר גם בחוצותיו באו כלם וישלמו איש איש את כפתורו, כי חשקה נפשם לראות את קבר הכלב המת; ורבים שבו ביום ההוא אחרי הצהרים אל בּתּי אבותיהם וחלק המכנסים האחד סָרַח על הארץ, כי היו המכנסים תלוים רק על כפתור אחד אשר נשאר להם לפליטה, ואולם הנערים קבלו את כל זאת באהבה, כי על כן ראו בעיניהם את קבר הכלב הקטן, והדבר הזה ישוה באָבדן כפתורים אחדים.

אבל מחוץ לחצר אשר לבית מלאכת הבורסקי על יד המפתן אשר עם השער, שם ישבה נערה קטנה על הארץ והיא לבושה קרעים; והילדה ילדה נחמדה אשר אין עֲרוֹך ליפי תלתליה ואשר אין דמוּת ליפעת עיניה המלאות תכלת ואורה ואשר לא ייעף ולא ייגע המביט בהן. והילדה לא דבּרה דבר גם בכֹה לא בכתה, ורק נשאה את עיניה כפעם בפעם אל השער ואל הנערים והנערות היוצאים והבאים בו. והילדה הזאת אין לה כּפתּר לשלם את המס, ועל כן לא באה גם היא אל תוך השער פנימה, ותֵּשב בחוץ עד שוּב כל הנערים והנערות מראוֹת את הקבר ועד לכתּם איש איש אל ביתו. אז שלחה את כפות ידיה השזופות ותּשם אותן על עיניה ותשא את קולה ותבך; כי היא האחת בכל הנערים והנערות בתוך הכפר אשר נמנע ממנה לראות את הקבר. הנה זאת צרת נפשה, צרה גדולה היא מאד, כּצרת רבים מן הגדולים אשר לפעמים לא תעלה ולא תגדל גם היא מצרת הנפש אשר לילדה הקטנה הזאת.

ואנחנו הנה ראינו את הצרה הזאת מחוץ – ואם מחוץ נראה צרה אשר כזאת, אז הן נשחק גם לה וגם לצרות רבות אשר לרבים משכנינו הגדולים יום יום!

הנה זה דבר הספור אשר באנו לספּר היום באזניכם, ומי איש אשר לא יבין את הספור הזה ואת אשר בו, והלך האיש הזה וקנה לו שטרי אקציות לבית מלאכת הבורסקי אשר לאשה האלמנה.