בנובילה ולא ברומן בא כוחו לידי גילוי, לידי מעוף. כאן היה למורה־דרך והקים אַסכוֹלה. בכל אומה ולשון נתרבו ההולכים בעקבותיו והמטשטשים בעיני הקורא את מקוריותו. בכל זאת עוד נשאר אצלו עד היום דבר־מה שלו, אשר נבצר מאחרים, בחינת “אצבע אלוהים”, שהחרטומים בלהטיהם לא יכלו לה.
כל מיני טרגיזמים וקוֹמיזמים, העלולים לעלות על דעתך, בגשתך לכתוב נובילה – כבר קידמך מוֹפּסן!.. כל נושא בר ערך כבר תפוס בידיו. ואיזה כוח בטיב התפיסה ובטיב המסירה!
את שטף הסינה אנו חשים עם מגע עטו בנהר־מולדתו זה ואת נשימת הים – בתארו את הים. נאמן־בית היה בכפר כמו בכרך. את האיכר ואת עבדו ואמתו הכיר במפולש, ובהוּמור דק מן הדק עיצב את דמותם. אויר שדות מזה ואדי פּאריס מזה. פאריס! אלה הלילות הכבדים בבּוּלברים בחוץ, ובמעון־הרווק בבית. איש לא מסר כמוהו את הבדידות, את הסיוטים הכרוכים בה, את פחד ההויה. על פני תהומות צעד – וסופו הוכיח.
הזוכרים אתם את היער בסתיו ב“הילדה רוק”? אותו יער קודר, בו אונסה ונרצחה הילדה בת השתים־עשרה. אותה נשירת העלים־הדמעות לפנות ערב, עם חשכה. “הוא (הפושע) אץ על פני האזוב הלח והרך, ושפעת עורבים, שבאה ללון בראשי האילנות הגדולים, המריאה לשמים כצעיף אֵבל ענקי המתלבט ברוח”…
זהו מוֹפּסן.