שם בלב הרחב יאיר יום המות…
א.נ. גנסין
כעשר שנים לפנים, ב“רגעי חיים קשים” נראה אלי גנסין בפעם הראשונה. שיכוֹר מהיכרות חדשה זו, זכורני, טיילתי עמו אחר כך כל אותו היום, ובלבי הגיתי אז תודה לקובץ כתבי הקלוקל, שנתפרסם בדפוס זמן מועט קודם לכן, על שהוא הוא היה הגורם לדבר. רק באותה שעה ניתן לי ה“הוֹנוֹרר” האמיתי שלי, והבינותי שכל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים, מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה.
“לא בודדים אנו בתבל ־ יש, יש!..” – תעיתי אז בלוית חברי החדש ברחובות הוֹמל, שהיו זרים לי עוד, והראש סחרחר מרכישת הנפש הנפלאה, שבאה לי בהיסח הדעת, מההבנה ההדדית, מאלו הניצוצות־הגילויים החדשים, שניתזו אז תוך כדי דיבור, מניה וביה. כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים־נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתיו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים.
אלא שכמו תמיד, ברגעים טובים ביותר, כן גם אז, עלתה לפתע עב־עצבות קטנה ופגמה את הכל. ניעורו ביעותי הסוף – זה שעם כל רחקותו, הריהו מחכה, מחכה לנו שם, שם, בשפת הרקיע. ואולי גרמו לכך גם אותן העינים הכחלחלות, שנשאו בתוכן תמיד את בבואת האופק הרחוק.
רק כעשר שנים עברו מאז – וגנסין בקבר. מה זה? כבר?.. אותו הסוף?.. אבל אותנו השרידים אין זה מבעית עכשיו. עכשיו אין המות נורא כל כך. ברגענו האחרון, שיבוא היום או מחר, נזכור שהולכים אנו אליך, אליך, גנסין יקר שלנו!
וינה, 1913.