גָּדַלְתְּ מְאֹד. לָךְ אָח נִתַּן

עִדּוֹ, עֶדְיֵנוּ, הַקָּטָן.

בְּטֶרֶם בָּא, עַד לֹא חִיֵּךְ,

לֻטַּף כְּהִלָּטֵף לֶחְיֵךְ.

וּבְרַגְלוֹ כִי בָךְ בָּעַט —

“תִּינוֹק לִי!” שַׂשְׂתְּ, “חָמוּד!” קָרָאת.

“כָּל צַעֲצוּעַי לוֹ הֵם כֻּלָּם” —

וְעֵד גִּלְעָד, וְעֵד גּוֹלָן.

“וְאַךְ יִגְדַּל אוֹתוֹ אוֹבִיל” —

לָךְ הַשָּׂדֶה וְלָךְ הַשְּׁבִיל.

אַתְּ הוֹבִילִיהוּ, יִתְבּוֹנֵן

הֵיכָן חוֹחִית בּוֹנָה לָהּ קֵן.

וְחוּדִי לוֹ אֶת הַחִידָה:

חֲסִידָה עַל רֶגֶל יְחִידָה.

אַלְּפִיהוּ אַתְּ, מַה בֵּין דְּמוּמִית

לְצִבְעוֹנִי, רֹאשׁוֹ מַשְׁמִיט.

יַכִּיר עָנָן מָטָר מוֹרִיד

וְרוּחַ אֶת לֶחְיֵךְ מַוְרִיד.

וּתְנִי לַנַּדְנֵדָה תְּנוּפָה:

הַמְרֵא, אָחִי, בִּמְעוּפָהּ.

וְרוּצוּ רוּץ, בִּתִּי וּבְנִי,

כִּנַּרְתִּי וְיַרְדֵּנִי.