כאיש ההגיון הקר נדמה היה, לכאורה, אבל מהיכן, מהיכן זו המסירות המוחלטת לכל איש ואיש מנושאי כתיבתו, אם לא מאיזה דבר שבלב? כל עבודתו האסייאיסטית הענקית במשך כל ימי חייו נראית לי כנובעת מתוך אהבה ורחמים אל כל אנשי המחשבה והשירה שלנו, כראשונים כאחרונים, כגדולים כקטנים, והוא הקשיב לכל אחד מהם ברוב קשב, כאילו כדי להפיג את בדידותם הגדולה. ביחוד מורגש הדבר לגבי כמה מסופרי ההשכלה, שכן הוא, לחובר, צר להם צורה עד היותם ראויים להיקבע בתולדות ספרותנו; מהם, אגב, אנשים אומללים בחייהם, נעים־ונדים נצחיים, שרק בספריו באו אל המנוחה.

מתוך הקרבה עצמית ממש נשא בלבו כל ימיו עולמות זרים, רחוקים, שונים ומשוּנים. לא חיקוּר קר היה כאן, אלא צו מוּסרי מבחינה האמורה לעיל, המניע לעבודת קודש את בני העליה המעטים.

ולחוֹבר האדם! כמה מבין אני את ברדיצ’בסקי, שהתרפק עליו כל כך בשכבו על מיטתו, אשר לא ירד ממנה (“ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”).

אדם מסג זה נוכחותו מקילה לנו את רגעינו האחרונים, אבל הוא עצמו, בבוא יומו – מי יעמוד לו?!..