התחיינה העצמות האלה (יחזקאל)

וּכְמוֹ מִיָּמִים יָמִימָה

לְבֵיִת עוֹלָמִי הָלַכְתִּי;

פְּקֹד בִּשְׁלוֹם שׁוֹכְנֵי דוּמָה,

אַדְמַת קֹדֶשׁ דָּרַכְתִּי.

וְהִנֵּה לִפְנֵי הַמַּצֵּבוֹת

אִשָּׁה אַחַת נִצָּבָה,

בִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ שַׁלְהֵבוֹת,

בַּלָּאט אֵלֵי קָרָבָה.

"אָנֹכִי – אָמְרָה – עֵינִי

הֵן עָלֶיךָ תַּשְׁקִיפָה,

מִּבְּנוֹת אֱלֹהִים הִנֵּנִי

וְטַלְלֵי-תְחִיָה אַרְעִיפָה.

אָנֹכִי בַּת-הַשִּׁירָה

בַּחֲצַר לִבְּךָ אַשׂוּחַ;

מֵתִים לַחַיַּיִם אָעִירָה

אֶפַּח בָּמוֹ הָרוּחַ.

מִשְּׁנַת הַמָּוֶת יְנוּמוּן

יָקִיצוּ לְחַיֵּי עוֹלָם;

מֵתֶיךָ הִנֵּה יְקוּמוּן

גַּם תִּשְׁמַע קוֹלָם".

וּכְרֶגַע מִכָּל עֲבָרִים

הָרוּחוֹת סָבִיב הָמוּ;

וָחַיִל בָּלְעוּ הַקְּבָרִים,

מֵתִים וּרְפָאִים קָמוּ.

נְפָשׁוֹת לְמַחֲשָׁבוֹת קָרָבוּ,

אַף מִקְּבָרוֹת נִסְתָּרוֹת;

כְּמוֹ חַיִּים לִפָנַי נִצָּבוּ

וּבְנֹגַהּ הָאוֹר-יְקָרוֹת.

וּכְמוֹ חַיִּים וְקַיָּמִים

בְּעוֹר וּבָשָׂר רֻקָּמוּ,

אַלְפֵי רִבְבוֹת גְּלָמִים

כְּמוֹ חַי לְפָנַי קָמוּ.

וּבַת הַשִּׁירָה שָׁמָּה

בֵּינָם הָלְכָה לָשׂוּחַ,

וּבְאַפָּם הִיא בִּדְמָמָה

נָפְחָה בָּמוֹ הָרוּחַ.

רוּחַ נִשְׁמַת-חַיִּים

עֲלֵי כֻלָּם הוֹפִיעָה;

רָאִיתִי לְפָעֳלָהּ יָדַיִם

מֵתַי קָמוּ לִתְחִיָה.

הַמֵּתִים קָמוּ לִתְחַיָּה,

קָבַרְתִּי אוֹתָם בְּיָדִי;

אוֹתָם עֵינִי צוֹפִיָּה,

חַיִּים הֵם עִמָדִי.

מִקִּבְרוֹת-הַתַּאֲוָּה

הִנֵּה נֵעוֹרוּ הַקְּבוּרִים;

וּכְמוֹ מִקֶּדֶם לְזַעֲוָה

יְשׁוּפוּנִי חַטֹּאות נְעוּרִים.

חֳלָאִים רָעִים בַּחַיִּים

מִנָּם נַפְשִׁי שׁוֹמֵמָה;

הַשָּׁבָץ וּפִיק-בִּרְכַּיִם

וּמַדוֵי לִבִּי הֵמָּה

אֶשְׁכַּב, וּלְמַעֲצֵבָה

בִּלְתִּי הֶרֶף יְעַנּוּנִי,

עֲדֵי זִקְנָה וְשֵׂיבָה

הֵמָּה לֹא יַעַזְבוּנִי.

מִנֹּחַם, מוּסָר, תּוֹכֵחָה,

נַפְשִׁי קִּרְבִּי מְיַלֶּלֶת;

יַד אַהֲבָה נִשְׁכָּחָה

מֶנִּי שְׁנָתִי גוֹזֶלֶת.

מֵעֵת רוּחָהּ לְקִרְבָּהּ שָׁבָה,

תַּרְאֵנִי רַק תַּהְפּוּכִים;

מִמַּרְאוֹת תִּקְוָה נִכְזָבָה

מַשָׂאוֹת שָּׁוְא וּמַדּוּחִים.

"בַּת-אֵלִים – אָמַרְתִּי – פֶּלֶא

רָאִיתִי עַל אֲדָמוֹת;

הֲתוּכְלִי הַחֲיוֹת גַּם אֵלֶּה?

הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת?

עָצְמוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,

שָׁם בֶּעָפָר עֻפָּרוּ;

בְּגַלֵּי קְבָרִים שְׁלשִׁים,

שְׁלשִׁים שָׁנָה קֻבָּרוּ.

עֲלֵי קִבְרִי אֲדָמוֹת

הֵמָּה נָפְלוּ עֲצוּמָי;

הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת

לָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָי?

הַמֵּתִים אֵלֶּה גְּלָמִים

נָפַחְתָ בְּאַפָּם חַיִּים;

וּמֵתַי – הַשָּׁנִים, הַיָּמִים, -

בַּל עוֹד יִרְאוּ חַיִּים".

לַמֵּתִים קֶבֶר כָּרִיתִי,

עֵינַי אוֹתָם צוֹפִיָּה;

וּמֵתַי – עֵת-טַל יַלְדוּתִי –

בַּל עוֹד תָּשִׁיב לִתְחִיָּה.

(יפו, תרמ"ו, שושן פורים)