מסביב לגן נבנתה גָדֵר, והגדר עשויה משוּכת חדק אשר מַטוֹת אגוזים קטנים משׂגשׂגים עליה, וּמבּחוּץ לגדר תּרָאֶינה ערֻגות השדה הנחמד עם הפּרות ועם הצאן הרֹעים באָחוּ; ואולם בתוך הגן פנימה יעלה מן הארץ מקל שושנים אשר יציץ ויפרח ואשר ישא חן בעיני כל רואיו, ומתחת למקל השושנים רובץ חלזון על הארץ, והחלזון נושא בקרבו הרבּה מאד, כי את נפשו הוא נושא בקרבו.
“חכּו נא עד בֹא עתּי!” אמר החלזון, “אז תראו כי כחי אתי לעשות גדולות ונצורות יתר מעט מהפריח שושנים וּמהצמיח אגוזים וּמתּת חלב, כאשר תעשינה הפּרות והצאן!”
“אכן ממך, אדוני, אקוה רק גדולות ונצורות!" ענה אותו מקל השושנים ברב ענוה – האֶמצא חן בעיניך להגיד לי מתי יהיה היום הזה?"
“אנכי אינני נבהל ברוחי!” ענה החלזון – “עוד המועד רב לפני! ורק אתם הסכנתם לעשות כל דבר בחפזון ובמרוצה בבהלה ובמנוסה! אם ככה אתם עושים, אז רק מרַפים אתם את רוח התקוה אשר בלב כל איש, כי תתנו לו דבר בטרם יוחיל!”
ויהי מקץ שנה אחת תמימה למועד הזה, והחלזון שוכב עוד בּאוֹר פני השמש תחת מקל השושנים, כמעט לא נִתַּק מן המקוֹם אשר היה שם! ומקל השושנים העלה ציצים ויעש פרחים ויתן שושנים, כֻּלם חדשים, כֻּלם רעננים. והחלזון שלח ראשו מן הנרתיק אשר בו הוא יושב ויצא עד החצי, וישלח את קרניו למַשש בהן, ואחרי כן השיב אותן אל נרתיקו.
“עוד כל הדברים כאשר היו בשנה האחרונה! עוד לא שֻׁנו פני הארץ ברב או במעט ולא נעשה צעד לפנים! ומקל השושנים גם הוא לא עשה עוד דבר בלתי שושנים, וגם עד קצוֹ לא יעשה יותר!”
והקיץ הלך והחרף בא, ומקל השושנים עשה את ציציו ואת פרחיו כפעם בפעם, עד נפוֹל השלג מן השמים ורוח סערה עברה על הארץ. אז הֵשַׁח מקל השושנים את ראשו לעפר והחלזון הגיח אל החור אשר בּעפר האדמה.
ושנה חדשה הנה באה, ותהיינה שושנים חדשות, והחלזון גם הוא יצא החוצה.
“עתה הנה זקנת!” אמר החלזון אל מקל השושנים, “ולא ירבו עוד הימים ואתה תגוע ותמות! הן את כל כחך ואת כל קרבּך נתת ליושב הארץ; ואני לא משפט אבקש הפעם לחקור ולהוכיח אם נכבּד כחך זה עד מה ואם יש תועלת בכל אשר בקרבך, כי לא מצאתי עוד מועד לחקור בכל אלה ולהגות בהם, ורק אחת היא אשר ידעתי כי לך ולנפשך לא עשית דבר ולא דאגת להתפתּח ולהשתּלם וללכת מחיל אל חיל, עד כי תמצא לעשוֹת יותר מעט ממעשה שושנים! היש דבר בפיך לצַדק את נפשך בעיני על כל זאת? עוד מעט והיית רק לבוּל עץ להשיק בו את התנור! היש בינה בלבך להבין את כל אשר אני דובר אליך הפעם?”
“הוי, מה אתה מבהיל אותי, אדוני!” קרא מקל השושנים בדאגה – “ואני אודה ולא אֶכָּלם כי מעולם לא עלה עוד על לבי לחקור לדבר הזה!”
“אמנם לא חדשות אתה מגיד לי אשר אין חלק לך עם חוקרים החוקרים דבר! ידעתי כי לא אתה נסית מעודך לחקור ולדעת! העלה על לבך מעודך לחקור ולדעת על מה אתה פורח ומה המעשה הנעשה עמך מדי עשותך את פרחיך? הידעת על מה היה לך כזה וכזה ולא נעשתה לך כזאת וכזאת?”
“לא”, ענה מקל השושנים, “לא ידעתי! אנכי רק בנחת ובשמחה פרחתּי, מבלתי יכָלתּי עשוֹת אחרת. הנה זה אור השמש חם ומתוק, והרוח צח ומשיב נפש, ואת הטל הטוב שתיתי לרויה ואת המטר הסוחף ינקתי בכל פה, כי נשמה היתה באפי אף חייתי וּפָריתי! מן הארץ עלה כח ויבוא אל קרבי, ומן השמים ירד כח וישבּיעני, ואני ידעתי בנפשי רק נחת ועדנים חדשים יום יום, ועל כן לא יכלתי עשות דבר בלתי אם לפרוח, הלוך וּפָרֹח הלוך וּפרח. אכן רוח הוא בי, ואני לא ידעתי על מה ולמה!”
“אמת היא כי לא ידעת מחסור מנעוריך ועתרת שלוה נתּנה לך כל הימים!” ענה החלזון אחריו.
“כדבריך כן הוא! כל אשר לי רק מתּנה היא אשר נתּנה לי!” ענה מקל השושנים – “ואולם גם אתה הן נתּן לך הרבה מאד וגם יותר ממני! כי על כן אחד היית מן החוקרים החוקרים לכל תכלית ומבעלי המחשבות הגדולים אשר בארץ ומן הפילוסופים האומרים להפליא במעשיהם את כל יושבי הארץ!”
"כזאת לא אמרתי ולא חשבתי מעודי! " ענה החלזון – “אין לי דבר עם יושבי הארץ כי אשים אליהם לב! מה לי וליושבי הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו לי יושבי הארץ? הנה רב לי לעשות גם לי ולנפשי, ובי ובנפשי מצאתי רב!”
“אבל האם לא נכון הדבר כי אנחנו כלנו פה על האדמה נִתֵּן לרעינו את מבחר כחנו ואת כל אשר לנו נקריב להם לקרבן? – אמנם אנכי אין לי בלתי אם שושנים – ואולם אתה? אתה אשר הרבה מאד נִתּן לך, מה נתת אתה ליושבי הארץ ומה אתה נותן?”
“מה נתתי אני ליושבי הארץ ומה אני נותן? את רֻקי נתתי להם, כי ירק ארק בפניהם! הנה הארץ לא תצלח לכל מלאכה, ואין לי עמהּ דבר! ואתה עשה לך שושנים כּאַות נפשך, כי לגדולות מאלה לא תגיע עד עולם! וגם מטוֹת האגוזים יעשו נא אגוזים, והפרות והצאן תִּתֵּנָה נא חלב, כי יש לכם עדה אשר לא תשאל מעמכם דבר בלתי אם אֵלה! ואולם אנכי הנה עדתי בקרבי ובנפשי היא יושבת, ועל כן אשובה נא אל תּוֹכי ושם אֵשב. ועם יושבי הארץ אין לי דבר כי אשים אליהם לב!”
והחלזון כּלה לדבּר וילך וישב אל נרתיקו וישב בו ויטיחהו מבית ומחוץ.
“אכן לא טוב הדבר הזה וכל השומע יתעצב אל לבו!” חשב מקל השושנים בנפשו – “הנה אנכי לוּ גם חפצתי לא אוּכל לבוא במחִלוֹת העפר ולהתחבא בתוך אחד החורים, ורק אין לי בלתי אם לפרוח ולשוב לפרוח, לעשות שושנים ולשוב לעשות שושנים. והעלים יבּוֹלוּ וינָדפו, והתעופפו על כנפי הרוח ואל כל עבר יִנָּשֵׂאוּ! ואולם ראֹה ראיתי והנה גם אשה זקנה לקחה את אחת השושנים וַתַּנַּח אותה למשמרת בתוך ספר הזכּרון אשר לה, וגם נערה רכּה ויפה ראיתי כי לקחה את אחת משוֹשני ותּשם לה מקום על פני לבה, וגם ילד רך ותמים ראיתי אשר נשק למו פיו את השושנה ועיניו אורו מרב גיל ושמחה – העל אלה לא ישמח לבי? אז התענגה נפשי מאד ותהי לי כל זאת לברכה ולנחת אשר לא אשכחם לנצח, כי זאת תורת זכרונותי הטובים וזאת תורת חיי!”
ומקל השושנים פרח בּתמוֹ, פָּרֹח והוסף, והחלזון ישן בנרתיקו ואל יושבי הארץ לא שם לב כי אין לו עמהם דבר.
וימים על ימים עברו ושנים על שנים חלפוּ.
והחלזון שב ויהי לעפר מן האדמה, כי מן העפר לֻקח; ומקל השושנים שב ויהי לעפר מן האדמה, כי מן העפר לֻקח; וגם השושנה בתוך ספר הזכרון אשר לאשה הזקנה קמלה, נבלה ולא היתה עוד – – ואולם מקלות שושנים חדשים פרחו בתוך הגן, וחלזוֹנים חדשים גם הם גדלו בתוך הגן! והחלזונים התחבאו בתוך נרתיקיהם, ואת רֻקם ירקוּ בפני כל – ואל יושבי הארץ לא שמו לב כי אין להם עמהם דבר.
ההחל נחל לקרוא את הספור הזה שנית מראשיתו? – והוא טרם יְשֻׁנֶּה ברב או במעט!