(על-פי לרמונטוב)

הֲרָאִיתָ בַּלֵּיל כּוֹכַב-צִיר כִּי יָהֵל

בַּמַּיִם הַשְּׁקוּפִים כָּרְאִי,

מִגַּל יִרְעַד כִּי יַךְ, וַאֲבַק-כֶּסֶף צַח

יִשְׁתַּפֵּךְ עַל סְבִיבוֹ בִּדְמִי?

אַךְ הַשִּׂיגוֹ בַּיָּד אַל תִּתְבָּרֵךְ כִּמְעַט:

אֵין אֵמוּן בָּאוֹר וּבַגָּל.

יַאֲפִיל עָלָיו צֵל-שְׁחוֹר, וּכְבָר דָּעַךְ הָאוֹר;

שְׂטֵה מִמֶּנּוּ – וְשָׁב וְהִתְגָּל.

עַל אֲדָמוֹת דְּמוּת-גִּיל כֹּה לִבֵּנוּ תַּצְהִיל,

תִּרְמֹז לָנוּ מֵחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

אַךְ הַשִּׂיגָהּ תִּתְאַו – הִיא נֶעֱלָמָה בִּיעָף;

תָּשִׁיב יָדְךָ – שׁוּב יָאִיר הַחֲלוֹם.

מתוך “מולדת”, חשון-כסלו תרע"ד