רקע
אחד העם
תחית הרוח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

ה1

לא כל “השאלות הקשות”, שבני אדם מתחבטים בהן ואינם יכולים למצוא הדרך לפתרונן, קשות הן באמת לפי עצם טבען. יש שגם דברים פשוטים וברורים מצד עצמם נעשׂים קשים ומסובכים בדרך מלאכותית, מתוך שנמצאו גואלים להם, שהשתלדו “לבארם ולבררם” יתר הרבה מכפי הצורך, עד שנעלם המושׂג הפשוט בין המון הסברות הדקות שהעמיסו עליו. מן המין הזה הוא בלי ספק אותה “השאלה הקשה” – “שאלת הקולטורא” – שעצם מציאותה בתנועתנו הלאומית הוא דבר זר ומתמיה, ועוד יותר זר ומתמיה הוא ה“רעש” הגדול שנתעורר בגללה במחנה הציוניים בראשית הגָלותה ושחוזר ונעור תמיד בכל אספה גדולה או קטנה, מן הקונגרס בבזיליא עד האספות המדיניות והגליליות, כאשר אך תעלה ה“קולטורא” על סדר היום. כמה דיו כבר נשפך, כמה דרשות כבר נשמעו בשביל להציל כבודה של עלובה זו, בשביל “לברר” צדקתה ותועלתה – והכל לחנם. די להשמיע מעל הבמה את המלה הנוראה: “קולטורא” – מלה שאין אולי נעלה ונשׂגבה ממנה בכל אוצר הלשון האנושית – ומיד יזדעזע האויר מן הקולות הנשמעים גם מימין וגם משׂמאל, כאִלו הגיע יום הדין הגדול, שבו יֵצא משפטה של הציוניות לחיים או למות. בשופר גדול יתקעו ה“מדיניים” על הסכנה הקרובה לבוא, ורבים יחָפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ובבכי ובתחנונים יבואו לבקש רחמים על עמם, להסיר את “המַכשלה” הזאת מעל דרך גאולתו… שתי הכתּות האלה – הקנאים המדיניים והקנאים הדתיים – המתנגדות זו לזו ברוחן, עושׂות שלום ביניהן באותה שעה, כאִלו הרגישו בקרבתו של אויב נורא, הבא לכלות את שתיהן יחדו.

מאין איפוא באה האימה הזאת שמטילה הקולטורא על הציוניים? כמדומה לי, שלא באה אלא מתוך “עב הענן”, שנתכסה בו הענין הזה על ידי ההשתדלות היתרה לירד “לעומקו” ולהאיר עליו “אור חדש” בכל יום. כי מרוב הירידה לעמקי-מעמקים נתעלם האור מן העין, והננו מגששים באפלה בלב מלא פחד-אויב, מבלתי יכולת לראות ולהכיר איש את אחיו… ועל כן אל נא תחָשב לי ליהירות יתרה, אם אומַר לנסות את כוחי פה ב“בירור” הענין מחדש, בשביל לשׂים קץ למלחמה זו, שאין לה לא פרי ולא פרחים. יודע אני, שאחר כל מה שכבר נאמר בזה, אין אדם יכול עוד לחדש דבר מעתה, אלא שנראה לי, כי לא לחדש חדושים אנו צריכים כאן, אם אם להפך, להחזיר את המושׂג הישן והפשוט למקומו, להעלות את השאלה מתהום הפלפול המסובך ולהעמידה בקרן אורה, בשביל שיוכלו הכל להסתכל בה בעין פשוטה, אולי יראו ויוָכחו אז, כי לא היתה פה באמת שום סבּה נכונה למלחמת אחים, וכל הסכסוכים יצאו אך מתוך ערבוב המושׂגים, מדעת או שלא מדעת.

––––––––––

לא אך מקרה בלבד, הוא זה, שנולדה שאלת הקולטורא בעת אחת עם הציוניות החדשה, הנקראת “מדינית”. גם לפני זה היתה ציוניות בעולם, ציוניות סתם, בלי שם לואי, והציוניות ההיא לא ידעה את שאלת הקולטורא. היא ידעה אך את המטרה הפשוטה והברורה, אשר אליה נשׂאה את נפשה: להעמיד את הלאומיות העברית בתנאי-חיים חדשים, שיתנו לה יכולת לחזק ולפתּח את עצמוּתה מכל הצדדים. ובהסכם למטרה זו, היתה ראשית שאיפתם של הציוניים אז – לברוא ללאומיותנו מרכז קבוע וחפשי בארץ אבותינו, ויחד עם זה לא העלימו עינם גם מכל ענפי חייה של הלאומיות העברית בהוה ולא נמנעו מלהשתמש בכל האמצעים הנאותים לחזוקה ולהתפתחותה. חבֶר ציוניים בעיר ווארשא, למשל, יסד בעת אחת מושבה בארץ ישׂראל, בית-ספר מתוקן בווארשא ומוסד ספרותי להרחבת הספרות העברית, כלומר, האנשים האלה חשבו להם לחובה לעסוק בעבודת ה“מדינה” ובעבודת ה“קולטורא” כאחת, והכל בשם הציוניות (או, כמו שנקראה אז – “חבת ציון”), ולא היה אדם שערער על התאחדות המעשׂים האלה תחת דגל הציוניות, ולא נתעוררה שום שאלה, אם “קולטורא” זו מותרת או אסורה, חובה או רשות, לפי שהכל הבינו, כי מושׂג הציוניות כולל בהכרח כל מה שנכנס בגדר הלאומיות העברית, וכל מעשׂה המועיל לחזוקה והתפתחותה של זו – הרי הוא מעשׂה ציוני בלי שום פקפוק.

והנה נולדה הציוניות החדשה ולקחה לעצמה את התואר “מדינית”. מה בא התואר הזה ללמדנו? הוא לא הוסיף על הציוניות הישנה מה שלא היה בה, כי הן גם לפני זה היתה הציוניות, במובן התקוה לימים רחוקים, “מדינית” בעצם, בהיות התקוה הזאת, להגיע במשך הזמן בארץ ישׂראל לחירות גמורה בהנהגת החיים הלאומיים, מונחת בהכרח ביסודה של הציוניות מיום הוָלדה, כתנאי שבלעדיו לא תצויר התפתחות חפשית ושלמה של העצמות הלאומית. ומכיון שגם הציוניות החדשה לא תוכל להביא את המשיח “היום או מחר”, הרי גם “מדיניותה” אינה אלא תקוה “לעתיד לבוא”, ועל כן אין פלא, כי התואר הזה שלא בא להוסיף, הובן לרבים כאִלו בא לגרוֹע, כאִלו היתה הכוָנה בו לאמור: הראשונים כללו בציוניות כל המתיחס להתפּתחות עצמוּתה של הלאומיות העברית, ואנו אין אנו רואים בה אלא מטרה מדינית בלבד: ליחס בארץ ישׂראל, על ידי משׂא ומתן דיפּלוֹמַטי עם תוגרמא ושאר הממשלות, “מקלט בטוח” לכל האובדים והנדחים מבני עמנו, אשר צר להם המקום בארץ מולדתם ומבקשים מפלט להם מעוני ורעב. גם הפּרוֹגרמא הבזילית עזרה לקבוע בלבבות את המושׂג הזה, בהגבילה בסעיף הראשון את מטרת הציוניות: “ליסד בארץ ישׂראל מקלט בטוח להעם היהודי”, מבלי להזכיר עם זה את הלאומיות היהודית. והדרשות השונות של המנהיגים בבזיליא, בלונדון ובשאר מקומות, שהיו כעין פירוש לסעיף זה, הטעימו פעמים רבות, כי הציוניות באה לפתור פתרון מוחלט את שאלת היהודים האיקונומית והמדינית, בהיות מטרתה לקבּץ כל נדחי ישׂראל למקום אחד, למדינת היהודים, ששם ישבו בשלוָה ולא יהיו עוד גרים גרורים, המעוררים קנאתם וצרת-עינם של שכניהם האזרחים במלחמתם בעד קיומם. והנה לא פה המקום לבדוק אחר הציוניות הזאת, עד כמה מתאימות הבטחותיה, בנוגע לפתרון שאלת היהודים, עם מהלך-החיים הטבעי. מה שיש לי להגיד בזה כבר הגדתי פעמים רבות במקומות אחרים, ופה אין חפצי אלא לאמור, שכל זה גרם למשוך את הלבבות ביותר כלפי הצד המדיני שבדבר, עד שנתכַּוץ מושׂג הציוניות ונתרוקן מחצי תכנו.

וכה נולדה “שאלת הקולטורא” על ברכי הציוניות המדינית. אלפי שנה סבל עמנו ענויים נוראים בגלל שמירת קניני רוחו הלאומי, שבהם ראה כל מטרת חייו, ועתה, כשהגיע באחרונה לידי הכרה, שאין די לו בסבלנות בלבד, אלא צריך גם לעבוד בפועל בשביל תחיתו הלאומית, – עתה היה הדבר ל“שאלה”, אם חזוקו של הרוח הלאומי והתפתחותם של הקנינים הלאומיים הם דברים עיקריים בעבודת התחיה הלאומית, – ועל השאלה הזאת משיבים רבים בשלילה!

ואולם צריך להוסיף, כי השלילה הזאת, לפי דברי בעליה, אינה מתיחסת לעצם העבודה הקולטורית. “חלילה לנו – טוענים הם – להכחיש בתועלתה של עבודה זו, ואע”פ שאין אנו מכניסים אותה לתוך חוג העבודה הציונית, אין אנו אוסרים על הציוניים לעסוק בה, אדרבא, אנו בעצמנו מעוררים אותם לכך, להשתתף בעבודת הקולטורא כפי יכלתם. אבל אין אנו רוצים לעשׂותה חובה עליהם, שלא לערבב בציוניות דברים שאינם מגופה ואין בינה וביניהם קשר עצמי ופנימי“. ובאמת אי אפשר להכחיש, שהרבה מן הציוניים האלה, החושבים את ה”קולטורא" כדבר זר למושׂג הציוניות עוסקים בפועל בעבודת הקולטורא, מיסדים בתי-ספר לקטנים ובתי מקרא לגדולים, ויש גם שמשתדלים בהרחבת הספרות העברית וכדומה. ולא זו בלבד, אלא שאם נתבּוֹנן על מצב האגודות הציוניות במקומות שונים, הנה נראה, כי עבודה זו היא היא חייהן ואורך ימיהן. כל אגודה שאתה מוצא בה רוח חיים, על הרוב באה הרוח הזאת מתוך עבודה קולטורית, המעסקת לב החברים ונותנת להם יכולת להקדיש כוחם בתמידות למעשׂים ממשיים, שתועלתם גלויה לעין; ולהפך, במקום שהאגודות יוצאות ידי חובת הציוניות רק במכירת שקלים ומניות ובשׂיחות “מדיניות”, שם על הרוב מורגשת ריקנות והעדר כוח חיוני, וסופן מתדלדלות ומתנַונות, מאין עבודה מוחשית ותמידית אשר תפרנס את הלב, תעסיק את המחשבה ותעורר את הרגש ואת הרצון בלי הרף. – כל זה אמת. אבל מה תלמדנו האמת הזאת? מתנגדי הקולטורא למדים מכאן, שאין שום צורך “להרבות שׂיחה” על דבר העבודה הקולטורית, לעורר וכּוּחים ומדנים בגלל השאלה העיוּנית: אם עבודה זו נכללת במושׂג הציוניות או לא, מאחר שאין המחלוקת אלא “להלכה”, אבל במעשׂה רוב הציוניים עושׂים במקצוע זה מה שביכלתם. ואולם המסקנא הזאת נכונה היא רק מצד אחד: מצד טובת הקולטורא, ולא מצד טובת הציוניות. עבודת הקולטורא אולי באמת אין לה צורך לבקש הסכמה מפורשת מצד הציוניות, כל זמן שזו האחרונה, בצורתה המדינית בלבד, אין ביכלתה לתת לבעליה עבודה אחרת יותר נאה ומושכת את הלב, ובעל כרחה היא פונה לעזרת חברתּה, המסוגלת יותר למַלא את הנפש ולהעביד את הכוחות המואסים בבטלה ובשׂיחות ריקות. אבל, אם אין צורך בהסכמה זו להקולטורא, הנה יש ויש בה צורך להציוניות עצמה, וכל מי שהציוניות קרובה ללבו באמת לא יוכל להתעלם מן הסכנה הנשקפת לה על יד התפשטותו של המושׂג הזה, שכל עצמה של הציוניות אינה אלא “דיפּלוֹמַטיא” ועניני “מקח וממכר”, וכל העבודה הלאומית הפנימית הוא דבר נבדל לעצמו, שאינו נכנס בגדר הציוניות ואינו נחשב כחלק ממנה. המושׂג הזה, אם יצליחו בעליו לקבעו בכל הלבבות, סופו להוריד את הציוניות למדרגה שפלה מאד, לעשׂותה לדבר ריק שאין בו שום תוכן ממשי, זולתי “ספורי נפלאות” על דבר “מסעות”, “ראיונות”, “הבטחות” וכו', המשעשעים את הדמיון בלבד, מבלי לתת מקום לפעולה חיה המרַוה את הצמאון לעבודה.

כשאנו דורשים איפוא גלוי דעת ברור ומפורש, שהעבודה לתחילת רוח האומה והתפתחות קניניה הקולטוריים הוא חלק מעצם הציוניות, אשר לא תצויר בלתו, – אין זה פוֹרמַליסמוס ריק, מלחמה בעד “מלה” בלבד, כי אם השתדלות להציל כבוד הציוניות עמה ולשמרה מהתכַּוצות ודלדול כוח החיים שבּה, שעתידים לגרום לה שלא מדעתם אלה ממנהיגיה ומגיניה הרוצים לצמצם כל עצמוּתה רק ב“מדיניות” בלבד.

––––––––––

אבל בדרשנו להכניס את העבודה הקולטורית לתוך הפּרוגרמא של הציוניות, צריכים אנו להבדיל קודם כל בין שני חלקי העבודה הזאת, אשר עם היותם שונים זה מזה במהותם, ערבבו אותם יחד עד כה, ועל ידי זה נסתבכה השאלה עוד יותר.

מדרגתו הקולטורית של כל עם תוכל להבּחן משני צדדים: מצד הקולטורא שברא ברוחו, ומצד המצב הקולטורי שנמצא בו הוא עצמו. הקולטורא הוא קנין “אוֹבּייקטיבי”, בריה קיימת ועומדת בפני עצמה, שבה מתגשמים בכל תקופה מיטב הכוחות הפנימיים של העם, ובקבּלם צורה מוחשית מוגבלת הם נשמרים לדורות בצורתם זו, שאינה תלויה עוד ביוצרה, כפרי שנפל מן האילן. אנו נהנים, למשל, עד היום מן הקולטורא של עם יוָן, מתחממים לאורם של הפילוסופים ומתענגים על שירי המשוררים ויצירות האומנים, שהשאיר לנו העם הגדול הזה לנחלה, אע"פ שהוא עצמו, בורא כל הקנינים האלה, כבר עבר ובטל מן העולם. ואולם המצב הקולטורי אינו אלא חזיון “סוּבּייקטיבי” וזמני: מדת התפשטותה של הקולטורא בין אישי העם והתגלותה בדרכי חייהם הפרטיים והצבוריים, – חזיון שאין לו אחיזה אלא בנושׂאיו ויחד עמהם הוא עובר ומתחלף מתקופה לתקופה.

שני הצדדים האלה של החיים הקולטוריים לא תמיד שוים הם זה לזה במדרגת התפתחותם. יש תקופות בחיי עם שבהן הכוח הרוחני שלו מתרכז בנפשם של אנשים מספר, גאונים ובעלי כשרון, והם יוצרים לו קולטורא מקורית גדולה, שאין העם בכללו, לפי מצבו הקולטורי באותו זמן, מוכשר גם להבינה כראוי. תקופה כזו היתה, למשל באנגליא במאה השש-עשׂרה והשבע-עשׂרה. שכּספּיר, בֵּיקן, לוֹק, יוּם וכל שאר גדולי הרוח, שהעמידה אנגליא בדורות ההם במספר רב בערך, בנו עולמות חדשים בספרוּת ובחכמה, אשר היו לאור גויים עד היום הזה, בעוד שהעם האנגלי ברובו נמצא אז, כידוע, במצב קולטורי שפל ובלתי מתאים כלל למדרגת הענקים ההם שיצאו מקרבו. ויש גם, להפך, שכוחו הרוחני של העם מתגלה בתקופה ידועה במצבו הקולטורי בכלל: כל בניו למודי לשון וספר ובכל ענפי החיים ניכרים סימני השׂכּלה ותרבות במדה מרובה, אבל יחד עם זה אין הקולטורא שלו נושׂאת פרי, אינה מעמידה יוצרים ובונים, שיבראו חדשות מקוריות, לפי רוח העם ההוא, וכל רכושה בא לה בירושה מתקופות אחרות או לקוּח בהקפה מעמים אחרים. במצב כזה נמצא, למשל, עם שווייץ בזמננו. בני העם הזה כולם מחונכים בבתי ספר טובים ברוח התרבות האירופית, ובהרבה מענפי החיים הגיעו למדרגה קולטורית גבוהה, שאולי אין דוגמתה בעמים אחרים. אבל לעומת זה עקרה היא שווייץ מצד הקולטורא האוֹבּייקטיבית ולא עמדו לה עד עתה יוצרים גדולים, שיבראו לה קולטורא לאומית מקורית, לפי רוחה, ואף גדולי המורים בבתי מדרשיה הרבים היא מוכרחת להביא מן החוץ.

ובכן, כשאנו דנים על העבודה הקולטורית בעמנו, צריכים אנו לזכור כי שני נושׂאים להעבודה הזאת – הקולטורא כשהיא לעצמה, והעם ביחוסו אליה – ועלינו איפוא לברר לנו מצבו וצרכיו של כל אחד מהם בפני עצמו, כדי לדעת מה אנו צריכים ויכולים לעשׂות בנוגע לזה ולזה: מצד אחד – בשביל לשכלל את הקנינים הקולטוריים שיצר עמנו עד כה ולעורר כוח-היצירה שבּו לעבודה חדשה ברוחו, ומצד אחר – בשביל להרים את המצב הקולטורי של העם בכללו ולעשׂות את הקולטורא האוֹבּייקטיבית שלו לקנין סוּבּייקטיבי של כל בניו.

ובהסכם לחלוקה זו אדבּר פה על שני צדדי השאלה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

––––––––––

אין מן הצורך להוכיח בראיות מציאותה של קולטורא עברית מקורית. כל זמן שספר התנ“ך נמצא בעולם לא יוכל שום אדם להכחיש בכוח-היצירה המקורי הצפון ברוח עמנו, וגם אלה המכחישים במציאוּת עם ישׂראל בהוה מוכרחים להודות, כי בעת היותו – היה עם יוצר, וכי היצירות הקולטוריות שהניח אחריו נושׂאים עליהן חותם רוחו המקורי, אשר לא ימָחה לעולם. ומכיון שהדבר כן, הנה אנחנו כולנו המאמינים (או ביתר דיוק: המרגישים), כי עמנו עודנו חי, רשאים היינו להאמין גם כן, מבלי לבקש לזה ראיות מיוחדות, כי גם כוח היצירה של עמנו עודנו חי בעמקי רוחו ועודנו מוכשר לברוא חדשות כמאז, – לולא נתפשטה בימינו אמונה אחרת, שמצאה לה מהלכים ביחוד בין הציוניים, כי רק המקרא לבדו הוא הקולטורא העברית האמתּית, שברא העם ברוחו בהיותו יושב על אדמתו וחי ופועל על פי דרכו, אבל כל העבודה הקולטורית של עמנו בגולה לא נראה בה רוחו האמתּי ואין שום קשר בינה ובין הקודמת לה, כי מפני עוֹל הגלות תש כוח-היצירה המקורי ופסק מלעשׂות פרי. כנראה, חושבים הציוניים המחזיקים בדעה זו, שהיא מוסיפה חזוק להרעיון הציוני, בהשפילה בעיני העם את ערכם של חיי הגלות גם מן הצד הזה, אבל באמת, אִלו היתה הדעה הזאת נכונה, היינו מוכרחים להטיל ספק בדבר, אם בכלל יש עוד תקוה להחיות כוח-היצירה של עמנו אף בשובו לארצו. כל כוח חיוני שפוסק מלעבוד, הרי הוא הולך ומתדלדל יותר ויותר עד שיהיה לאָין. ושני אלפים שנה של בטלה – זמן מספיק הוא להחריג ולכלות עד היסוד גם את הכוח היותר עצום. ואולם, לאשרנו, אין לדעה זו רגלים. תנאי-חיינו הקשים, משגלינו מארצנו, הטביעו אמנם בהכרח את חותמם גם על יצירת רוחנו, אבל הרוח עצמו לא נשתנה בתכוּנותיו היסודיות ולא חדל לעבוד עבודתו גם בגולה. הנה, למשל, רגילים חכמי העמים – ואחריהם, כנהוג, גם הרבה מחכמי ישׂראל – להטעים את ההבדל היסודי והפנימי שבין תורת הנביאים לבין “היהדות” המעשׂית שנולדה בימי בית שני וקבּלה צורתה האחרונה בדורות שלאחר החורבן: כי הראשונה היא כולה מוסרית ושואפת לאידיאל רוחני רם ונשׂא, בעוד שהאחרונה נשתקעה בחוקים חיצוניים ובזבזה כל כוחה ביצירת המון דקדוקים של מה בכך, שאין להם שום ערך מוסרי. ההבדל הזה גלוי הוא ונראה כל-כך, עד שאין שום אפשרות להכחיש מציאותו. ובכל זאת, אם נעמיק בדבר, הנה נמצא, כי שני מיני-היצירה האלה, למרות המרחק הרב שביניהם בנוגע לתכנם, רוח אחד בראם וחותם אחד טבוע על צורתם. כי זו היא אחת התכוּנות היסודיות של רוח עמנו: שאינו נוח ל”פשרה" ואינו אוהב לעמוֹד בחצי הדרך, אלא, מאחר שהכיר אמתוּתו של איזה רעיון ועשׂאהו יסוד לפעולתו, הוא מתמכּר אליו בכל כוחו ועמל להגשימו בחיים בכל פרטיו ודקדוקיו, מבלי להסתכל לצדדים ולעשׂות “הנחות” לשם איזו מטרה שתהיה. התּכוּנה היסודית הזאת היא שהולידה לנו תחלה, בימי חירותנו, את תורת הנביאים בכל קיצוניותה המוסרית, והיא היא שהולידה לנו אחרי כן, בימי עבודתנו, את תורת התלמוד והשלחן-ערוך בכל קיצוניותה המעשׂית. הצורך לשמור על קיומה בעבדותה ופזוּרה משך את האומה לצד המעשׂה החיצוני וקבע בלבה את האמונה, כי “רצה הקב”ה לזכּות את ישׂראל והרבה להם תורה ומצוות", – ומיד כשהתיצב עמנו על הדרך הזאת של רבּוּי המצוות, הרבה והרבה אותן עד לאין קץ, ושוב לא הבחין בין דבר גדול וקטן ולא רצה לוַתּר אף על דקדוק קל שבקלים.

כוח היצירה שבעמנו לא מת איפוא, לא נתחלף ולא חדל מעשׂות פרי על פי דרכו בכל הזמנים, אלא שפריו נשתנה בטעמו לפי השתנות תנאי החיים. אינו דומה פריו של העץ, כשהוא נמצא במקום גדולו הטבעי והחפשי, לפריו במקום זר לו, שהוא שתול ומשתמר שם בדרך מלאכותית, אבל העץ אחד הוא בטבעו הפנימי גם פה וגם שם, וכל עוד לא מת גזעו, הוא עושׂה פרי למינו. גם רוח עמנו עשׂה פרי למינו, ברא קנינים קולטוריים בדרך מקורית המיוחדת לו, לא רק בשבתו על אדמתו, כי אם גם בארצות גלותו, כל זמן שתנאי קיומו הניחו לו מקום כל שהוא לעבוד עבודתו לעצמו ולהשתמש לזה בכל כוחותיו הפנימיים.

רק בתקופה האחרונה, תקופת האימַנציפּציא והאַסימילציא, באמת עמדה הקולטורא העברית מלדת ופרי חדש כמעט לא נראה בה עוד. לא שנעלם פתאום כוח-היצירה שברוחנו ואין אנו מוכשרים עוד לעבודה מקורית, אלא שהנטיה לבטוּל הישוּת הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו היא שגרמה לנו בתקופה זו, מצד אחד, להתרחק בכוָנה ורצון מן הסגולות המקוריות של רוח עמנו ולהשתדל בכל כוחנו להדמות לאחרים ולעשׂות הכל ברוחם הם, ומצד אחר הרחיקה מגבולנו הנטיה הזאת את מיטב הכשרונות שנולדו לעמנו בדורות האחרונים, אשר עזבו לגמרי את שׂדה עבודתנו הלאומית והלכו להם באשר הלכו, לתת לזרים חילם.

הכשרונות האלה, העובדים בשׂדה אחר, מעידים אמנם גם הם על היות כוח-היצירה עוד חי בקרבנו, כמעין שאינו פוסק, כי בכל השתדלותם להסתיר תכונותיהם היהודיות ולהגשים ביצירותיהם את הרוח הלאומי של העם הנכרי אשר אותו יעבדו, – הנה הבקורת הספרותית והאומנותית הראתה ברור, כי על הרוב לא יצלח חפצם בידם, ולמרות רצונם מבצבץ ועולה רוח היהדות בכל אשר הם עושׂים, והוא נותן למפעלם תכונה מיוחדת, מקורית, אשר לא תמָצא במפעלי חבריהם שאינם יהודים. אין ספק איפוא, כי לוּ התקבּצו אל תוך גבולנו כל אלה הכוחות המפוזרים ועבדו יחד עבודת הקולטורא הלאומית שלנו, כמלפנים, כי עתה היתה זו אחת מן היותר עשירות והיותר מקוריות בכל העולם. אבל ה“נחמה” הזאת מסוגלת אך להדאיב לבנו עוד יותר, בראותנו את עמנו מוציא ואינו מכניס, מפזר נצוצי רוחו לכל עבר, להגדיל עשרם וכבודם של שׂונאיו ורודפיו, והוא עצמו אינו נהנה משלו ואין אוצרו הלאומי מתמלא מכל העבודה הרבה של בעלי הכשרונות הגדולים אשר יצר בכוחו. בכל תקפּה באה עלינו עתה אותה ה“רעה” אשר כבר העיד עליה קוהלת כי “רבה היא על האדם”: “איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד… ולא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, כי איש נכרי יאכלנו”.

אך בטול הישות הלאומית כבר הצליח להמית בקרב לבנו גם את הרגשת הרעה, עד שכמעט אין אנו מצטערים כלל על פזור כוחותינו הקולטוריים; אדרבא, כשאנו רואים אחד מבני עמנו קונה שם טוב במפעליו המצוינים של שׂדה הקולטורא של עם זר מתמלא לבנו גאוָה ושׂמחה ואנו ממהרים להכריז ברבים, כי פלוני זה “אחינו הוא”, אע“פ שהוא עצמו משתדל בכל כוחו לשכוח ולהשכיח את “האחוָה” הזאת. ואם לעתים רחוקות תצא במקרים כאלה גם אנחה מקרב לבנו על גורלנו המר, שכוחותינו הלאומיים נעשׂים “זבל” לכרמי אחרים, בעוד אשר כרמנו עזוּב מאין עובד, – הנה ימָצאו בתוכנו הרבה והרבה מן החושבים עצמם ל”בני עליה“, בעלי “השקפות רחבות”, אשר יניעו ראש אחרינו בגאוה ובוז ויחשבו לנו את אנחתנו זו לחטאה, לבגידה ב”האנושיות“. “מה לנו – יאמרו האנשים האלה – אם עובד אדם עבודתו לעמו או לעם אחר? דיינו שהוא עובד ומביא תועלת ל”האנושיות”. כי רק תועלת האנושיות היא האידיאל היחידי של העתיד, וכל השאר אינו אלא צרוּת-עין וקטנוּת המוחין“. ואמנם “רחבה” היא ההשקפה הזאת, אלא שבעליה שוכחים, כי גָדלוֹ של דבר אינו נערך רק לפי רחבּו, כי אם גם לפי עמקו. וההשקפה הזאת, עם כל רחבּה, שטחית היא מאד. כי האמנם אין שום הבדל בין עבודתו של אדם בתוך עמו, בתוך אותה “סביבה” שהולידה אותו ונתנה לו את כשרונות, שבּה התחיל כוחו להתפתח וממנה נחל ראשית הכּרתו האנושית, מושׂגיו ורגשותיו היסודיים, אשר נשתרשו בלבו לעולם באותה צורה שנקבעו בו בילדותו, ובין עבודת האדם בתוך עם זר ומתנכּר לו, בעולם שאינו שלו ושאי אפשר לו להתאזרח בתוכו אלא אם כן ישנה את טבעו והלך-רוחו בדרך מלאכותית: דבר שלא יוכל האדם לעשׂותו מבלי שתקָרע נפשו לקרעים שאינם מתאַחים ומבלי שירָאו רשמי הקרע הזה גם בתכוּנת עבודתו ופריָה? – גם האנושיות סובלת איפוא נזק ידוע מפזוּר כוחותינו הקולטוריים, ויש אם כן “רשות” גם ל”האנושיים" שלנו להשתתף בלי שום פקפוק בצערנו הגדול על הפזור הזה. אבל גם אם יחשבו אלו, שאין הפסדה של האנושיות גדול כל-כך עד שיהיה “מוּתר” להם להצטער על זה, הנה אנחנו הלאומיים אין אנו צריכים, כמדומה לי, להתבייש מפני שום אדם, כשאנו מגַלים ברבים את כאב לבנו על שעבּוּד כוחותינו לזרים ועל ההפסד הבא מזה לחיינו הלאומיים מבפנים. גם ה“ליברלים” היותר נלהבים, המדבּרים תמיד רק בשם האנושיות ועושׂים הכל רק לשם הפּרוֹגרס, – גם הם בודאי מתירים לעצמם ולאחרים לבקש תועלתם הפרטית באמצעים “כשרים” שאינם מביאים הפסד להאנושיות ולהפּרוֹגרס. ומה שמוּתר לאנשים יחידים בחייהם הפרטיים, מדוע יהיה אסור לעם שלם בחייו הלאומיים? לא לנו על כן למצוא תשובה על שאלתם של אלו: “מה מפסידה האנושיות בהפסדנו?” כי אם להפך, ישיבו הם לנו על שאלתנו: מה מרויחה האנושיות בהפסדנו ומה היתה מפסידה אִלו הוצאנו אנחנו, ולא עם זר, תועלת לאומית מן הכשרונות הנולדים לנו; אִלו העשרנו אנחנו, ולא עם זר, את האנושיות בפרי עבודתם של בנינו, אשר על ברכינו נולדו ומרוחנו אָצלנו עליהם?

הנה, למשל, אך לפני זמן מועט קברנו והספדנו את אַנטוֹקוֹלסקי. עוד לא חדלו האנחות על מות האומן הגדול הזה בלא עת, ולא הגיעה עוד על כן השעה לבקר בפרטות ובלי משׂא פנים את יחוסו לעמו, אשר נתן לו שאר-רוח וכשרון, ואת יחוסו לעם נכרי, אשר נתן לו עושר וכבוד. אבל את האמת בכללה אין לנו לכחד: כי המספּד הגדול אשר עוררו על המת בכל העולם, וביחוד בארץ מולדתו, מוכרח היה לעורר כאב עצום בלבנו אנו, בראותנו אחרים נוטלים להם את תפארת שמו במותו, כמו שנטלו להם פרי כשרונו בחייו, ואנו אין אנו יכולים אלא לחשוב מחשבות נוגות על דבר מה שהיה אנטוקולסקי יכול ליתן לעמו ולא נתן, ועל דבר מצבנו הלאומי בכלל, שלולא היה דל ושפל כל-כך, לא היו אנשים כאנטוקולסקי מבקשים מפלט לרוחם בין זרים…

ומי זה איפוא יעיז לאמור, כי כאב-לבנו זה הוא חטא להאנושיות ולהפּרוגרס? מה היה הפּרוגרס חסר ומה היתה האנושיות מפסידה, אִלו הקדיש אנטוקולסקי את כשרונו, או לפחות חלק נכבד מכשרונו, לעבודת הקולטורא של עמו, והיה צר צורה ונותן נשמה לחומר הלקוח מחיינו הלאומיים, אשר בלי ספק היו קרובים לרוחו ומובנים לו הרבה יותר מאותם החיים הזרים שבהם נסתכל וברא מה שברא?

בפרַזות כלליות אפשר אמנם לתרץ הכל בנקל. אפשר לאמור – מה שאנו שומעים באמת פעמים רבות – כי עניים הם חיי עמנו בתכנם ואינם נותנים די חומר ליצירה גדולה, גאונית, וכי על כן מוכרחים הם היוצרים הגדולים לנוע על חיים זרים בשביל להלביש בהם את רעיוני-לבם. אבל התשובה הזאת תבּטל מאליה, כשנעבור מן הפרזא הכללית אל המעשׂים הפרטיים. הנה דוגמא אחת: רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזרי, העושׂה מעשׂה-רצח בכל יום ונורא הוא על כל סביביו, ובכל זאת לא מת “אלהים” בלבבו, והוא חוטא ומתחרט, חוטא ומתחרט, – וכי יש לך נושׂא יותר נאות לזה מהורדוס המלך, כפי שמסרה לנו ההיסטוריא את תכוּנותיו ומעשׂיו? ואם בכל זאת בחר אנטוקולסקי למפעלו זה, כידוע, לא בהורדוס מלך ישׂראל, כי אם ביוהן האיום מלך רוסיא, – האמנם עשׂה כן מפני שצורתו של המלך החשוך הזה, אשר כמעט לא נודע טיבו מעבר לגבול ארצו ואשר חייו ומעשׂיו לא בנקל יובנו לאיש שלא מבני עמו, היא יותר “אנושית”, יותר עשירה ומלאה, מזו של הורדוס, אשר באלפי חוטים היה קשור להקולטורא הכללית של זמנו ועשׂה רושם ידוע על מהלך ההיסטוריא האנושית, ואשר גם הוא, האומן עצמו, בודאי ידע אותו ואת מעשׂיו בטרם עוד שמע גם את שמו של יוֹהן האיום? – והנה עוד דוגמא שניה: כשרצה אנטוקולסקי לברוא טוֹפס של פרוש היושב כלוא בחדרו, בדול מן העולם, ועוסק בכתיבת ספרים, – בקש ומצא בבית-נזירים בעיר קיוב, במאה העשתי-עשׂרה, את הנזיר הרוסי, הכרוֹניסט הידוע נֶסטוֹר; בעוד אשר בווינא עיר מולדתו ראה אנטוקולסקי “פרושים” כאלה בעיניו בקרב בני עמו בצורה יותר “אנושית” ויותר קרובה לרוחו הוא: בצורת אותו “מַתמיד” שהפליא לתארו המשורר העברי, אותו “פרוּש” שאינו פורש מן העולם ללכת להסָגר בבית נזירים, אבל, בשבתו בתוך עמו רחוק הוא מן החיים וכל שאונם לא פחות מן הנזירים של אחרים ואין לו בעולמו אלא ספריו בלבד, ספריו שהוא קורא, או – בהיותו לאיש גדול – ספריו שהוא כותב. כשהיה אנטוקולסקי נער קטן, בודאי הקשיב בחרדת קודש לספורי זקני עירו על דבר ה“פרוש” הגדול אשר חי שם לפני מאה שנה, שכל חייו היו אך יום ארוך של תלמוד תורה וכתיבת ספרים, בלי הפסק ובלי מרגוע. וכשהיה אנטוקולסקי לאומן גדול, לא זכר את האיש ההוא – את הגאון מווילנא – אשר הלהיב דמיונו בנערותו, והרחיק נדוד לבית נזירים רוסי מימי הבינים, אשר לא ידע הוא ואבותיו, בשביל לבקש מה שיכול למצוא בעמו ובעירו…

והאמנם היה כל זה נחוץ ומוכרח לטובת האומנות, לתועלת האנושיות, עד שאין אנו רשאים מפני זה להצטער על אבדתנו ולהביע צערנו בקול רם?

ובכל זאת נמצאו בקרבנו אנשים אשר חשבו להם לחובה להסתיר את הצער הלאומי הזה תחת מַסוה האהבה להאנושיות, ומהם שהתירו לעצמם, לפי הודעות כה“ע, גם להעיד עדוּת שקר בעמנו לפני ארון המת בשעת קבורתו: כי מאושר הוא כלל ישׂראל בזה, שרוחו ויצוריו של אנטוקולסקי יצאו לרשות אחרים2! ומרוב השתדלות “להראות העמים והשׂרים”, עד כמה אנו מוכנים ומזומנים תמיד להתכַּוץ ולהצטמצם בשביל לפַנות מקום להם – לא נמנעו סופרים יהודים גם לוַתּר ב”נדיבות" יתרה על תכונות רוחו של עמם וליחסן לאחרים, בשביל שיוכלו להטעים, כי היה אנטוקולסקי לרוסי גמור גם ברוחו הפנימי. “תכוּנוֹת יצוריו של אנטוקולסקי – כותב איש יהודי במכ”ע יהודי – מראות לנו את התּכוּנות העצמיות של האומנות הרוסית בכלל: אידיאליסמוס בהרעיון היסודי וריאליסמוס באופן הגשמתו… אינכם מוצאים בין יצורי כפיו של אנטוקולסקי אף אחד שיהיה עשׂוי כולו רק לשם היופי החיצוני של גוף האדם. הוא מבקש תמיד את הנשמה השוכנת בגוף"3. והתּכוּנות האלה, שבהן כידוע, מצטיין רוח ישׂראל מימי עולם, באו לו לאנטוקולסקי לא בירושה מעמו, כי אם מתוך שסגל לו “את התּכוּנות העצמיות של האומנות הרוסית”!

ואולם אנטוקולסקי לא אחד הוא בקרבנו אשר הקדיש כוחו וכשרונו לעבודת עם אחר. כמוהו עושׂים גם שאר האומנים, החכמים והסופרים היותר גדולים מבני עמנו. הם עוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח לפניהם שערי היכלות גדולים ויפים… וכשהם עולים לגדוּלה ושמם מהוּלל בגויים, אנו מסתכלים בגדולתם מרחוק, מתגאים ושׂמחים עמהם, שזכו לצאת מאפלה שלנו לאור גדול של אחרים. אך גם את “גאוָתנו” העלובה הזאת יחשבו לנו שׂונאינו ל“עזוּת” שאין למעלה הימנה, כעבד שמלָאו לבו להזכיר, כי גם לו חלק ונחלה במה שקנה רבּוֹ… הם מתעשרים מדלותנו, מתמלאים מחורבננו, ולנו הם אומרים: כמה שפלה אומה זו, שאין לה אף קרן זוית אחת מיוחדת לה באוצר הקולטורא החדשה! כך הוא, כנראה, גורלנו מעולם. גם את אלהינו לקחו להם עמים רבים, ואותנו יחרפו כל היום לאמר: “איה אלהיכם?”…

––––––––––

ומפני שטובי כוחותינו המקוריים – אלה שגם בעבדם בשׂדה אחר תגָלה בהם המקוריות העברית בעל כרחם – הם מבחוץ, הנה מבפנים נשארים על הרוב רק כוחות קלים ודלים, הנמשכים בכל ישותם אחר זרם הקולטורא הנכרית הסובבת אותם, וכל עבודתם על שׂדה הקולטורא שלנו אינה על הרוב אלא חקוי מעשׂי זרים, בלי שום מקוריוּת, בלי גבול ודעת וחשבון.

הנה יש מקצוע מדעי אחד שהוא כולו שלנו גם לפי שמו וגם לפי תכנו: – “חכמת ישׂראל”. במקצוע זה הרי בודאי צריכים היינו לעבוד ברוחנו ולגלוֹת את הכוח המקורי הצפון בקרבנו. ומה אנו רואים בפועל? העובדים היותר חרוצים והיותר מקוריים במקצוע זה הם חכמי אוה"ע, וחכמי ישׂראל שותים מימיהם והולכים בעקבותיהם, מבלי לנטות מן הכללים ודרכי החקירה שקבעו מוריהם אלה, אף במקום שיש ויש להרהר אחריהם. עד הימים האחרונים לא נראתה התנגדות מצד חכמי ישׂראל אפילו לאותו הכלל המוסכם בין החוקרים הנוצרים, שבמקום שיש סתירה בין הידיעות ההיסטוריות שבתלמוד ומדרשים ובין אלו שבספרוּת היוָנית והרומאית, האחרונות נמנות יותר. ורק בשנה הזאת בדק חוקר יהודי אחד אחר הכלל הזה בנוגע לשאלה אחת פרטית, ואחר העיון מצא כי אין לו שום יסוד וכי, להפך, הידיעות התלמודיות מתאימות יותר להאמת ההיסטורית. גם דרכי ההגיון התלמודי לא נחקרו עוד כל צרכם על ידי חכמי ישׂראל, ובלי בקורת ובחינה מדעית נתפשטה גם בקרבנו השקפת הנכרים על הפלפול התלמודי, כי מתנגד הוא לההגיון האמתּי והשׂכל הבריא, עד שהיתה “המצאה תלמודית” למשל בפינו על כל פלפול עקום המתרחק מן הדעת הישרה. והנה בא בשנה שעברה אחד החוקרים העברים והראה, כי ההגיון התלמודי צריך למוד ויש לו על מה שיסמוך וכי ההבדל שבינו ובין ההגיון של היוָנים אינו מקרי בלבד ואינו מעיד על חסרון ידיעה מצד חכמי ישׂראל, אלא מקורו בהבדל יותר פנימי ועצמי שבין רוח ישׂראל ורוח היוָנים בכלל.

אבל חזיונות כאלה, של חקירה “חפשית” באמת, מעטים מאד ב“חכמת ישׂראל”, וגם אלה המעטים החלו להרָאות רק בזמן האחרון – ומי יודע אם אין לפנינו כאן אחת התולדות של התעוררות הרוח הלאומי בקרבנו בימים האלה – ואולם בכללה עדיין “חכמת ישׂראל” משועבּדת לזרים והרוח העברי המקורי לא נגלָה בה בכל מקוריוּתו, כמו שהיתה לנו רשות לקוות.

אך לא! באמת לא היתה לנו גם רשות לקוות לזה, בזכרנו איך ולשם מה נולדה וגדלה “חכמת ישׂראל”. לא הצורך הפנימי להמשך התפתחותו של הרוח הלאומי בעתיד הוא שהביא את חכמי ישׂראל לשׂאת עיניהם אל העבר, בשביל למצוא את החוט הרוחני המקשר יחד כל הדורות בחיינו הלאומיים ובשביל לחזק את הקשר הזה על יד הכּרה היסטורית ברורה; לא הצורך הלאומי הזה הוליד את “חכמת ישׂראל”, כי אם צרכים אחרים, זמניים ומקריים, שרובם היו מכוּוָנים, להפך, לבטל את הקשר הלאומי לא רק בין העבר והעתיד, כי אם גם בין חלקי העם המפוזר בהוה. צוּנץ, ראש מיסדי “חכמת ישׂראל”, ראה בה אמצעי להפוך לב העמים לטובה עלינו ולהשׂיג את האידיאל היותר גדול של היים ההם – שווּי-הזכויות. גייגֶר העמיק לחקור ב“חכמת ישׂראל” בשביל למצוא בה יסוד וסמך להאידיאל הגדול שלו – להריפוֹרמא הדתית, שהיתה גם היא בעיקרה אמצעי להשׂגת שווּי-הזכויות. ואף ר' זכריה פראנקל, שהיה קרוב להרוח העברי יותר מהם, לא נמנע מלגלות דעתו ברבים בשנות הששים, בראש אחת החוברות של מכה“ע החדשי אשר יסד ל”חכמת ישׂראל", כי אחר אשר בטלו אז ההגבלות האחרונות של זכויות היהודים בפרוּסיא, הנה בטלו גם החיים הלאומיים של היהודים שם, וכל כוחותיהם צריכים להיות שקועים ונבלעים בחיי העם אשר בקרבו הם יושבים. ובאין עוד “היסטוריא” מיוחדת לישׂראל, תהיה מעתה החקירה בתולדות העבר לא ענין שיש לו קשר עם חיי ההוה והעתיד, כי אם “חכמה” עיונית בלבד4. – השקפות כאלה לא יכלו, כמובן, לשחרר את הרוח ולעשׂותו מוכשר לעבודה מקורית פוריה, וכה היתה “חכמת ישׂראל” גם היא אך מצבת זכרון לעבדותנו הרוחנית.

ומצבת זכרון לעבדותנו זו אנו רואים גם בענף אחר של עבודת הרוח, שבּו ביחוד מתגלה הרוח הלאומי בכל עם: – בספרות הלאומית.

רבים אמנם רגילים להרחיב את המושׂג הזה ולכלול בספרותנו הלאומית כל מה שכתבו ושכותבים אנשים מבני עמנו בכל לשון. אם כך נציב גבולותיה של ספרותנו הלאומית, אז באמת לא נוכל להתאונן, כי עניה היא הספרות הזאת; אז גם שירי הֵינה על האהבה לנו הם, וגם מלחמתו של בֶּרנֶה נגד הריאַקציא המדינית באשכנז ומאמרי הבקורת של בּרַנדס על כל הספרויות שבעולם חוץ מן העברית – הכל היא ספרותנו הלאומית. אבל מושׂג כזה מוטעה הוא בעיקרו. הספרות הלאומית של כל עם היא רק זו שנכתבה בלשונו הלאומית. כל מה שכותבים בני העם בלשונות אחרות יש אמנם שנראו בו עקבות רוחם הלאומי, אף אם נושׂא דבריהם אין לו שום יחס לעמם (כמו שכּן הוא באמת בנוגע להסופרים היהודים הגדולים שהזכרתי פה ושלא הזכרתי), ויש גם שדבריהם עושׂים רושם על מהלך החיים של אחיהם בני עמם, אם עוסקים הם בשאלות המתיחסות אל החיים האלה, אבל ספרות לאומית אין בכל זה, כי הכל נבלע בספרות הכללית של אותו העם אשר בלשונו נכתבו הדברים. באמריקא הצפונית נמצאים הרבה סופרים בעלי כשרון, והמון ספרים חדשים, ובהם גם גדולים וטובים, יוצאים שם בכל שנה, מלבד כתבי-עת לאין מספר, – ובכל זאת אין עדיין ספרות לאומית אמתית לבני אמריקא, מפני שאין להם לשון לאומית מיוחדת ואין גבול ברור וניכר בין הספרות האמריקנית ובין אחותה הכּבּירה והעשירה ממנה – האנגלית, הבולעת אל קרבה כל הכתוב בלשונה. וכן הדבר גם בעם שווייץ, שפרי רוחו בעבודת הספרות נכנס להאוצר הספרותי של שלשת העמים הגדולים אשר בלשונותיהם מדבּרים וכותבים בני שווייץ, ואלה האחרונים אין להם ספרות לאומית לעצמם, אם אך לא נקרא בשם זה את המעט שנכתב בדיאַלקט השולט בשווייץ האשכנזית.

גם הספרות הלאומית שלנו אינה אם כן אלא זו שנכתבה בלשוננו הלאומית, אבל כל מה שכותבים בני עמנו בלשונות אחרות אינו נכלל במושׂג זה. אם כותבים הם על ענינים הנוגעים גם – או רק – לעמים אחרים, דבריהם נבלעים בספרות העם שבלשונו נכתבו, והטובים שבהם מוצאים להם מקום בתולדות הספרות ההיא (אם כי לא תמיד לפי ערכם) בין שאר סופריה, אשר מקרב עמה יצאו; ואם כותבים הם רק על ענינים המתיחסים לעמנו ולחייו הלאומיים, הרי הם בונים “גטוֹ” לעצמם בתוך ספרות זרה, וככל “גטוֹ”, לא נחשב גם זה בעיני “האזרחים” למאומה, וגם הקהל העברי חושבהו רק לחזיון זמני, שאין לו עתיד בחייו הלאומיים, ועל כן, בכל היותו נהנה מפרי הספרות הזאת בזמנה ובארצה, אין בלבו, ביחוסו אליה, אותו הרגש החי המקשר כל עם לספרותו הלאומית לדורי-דורות. ככה, למשל, כמעט נשכח כבר שם ליוונדא מלב קהלנו, וספּוּריו מחיי היהודים ברוסיא, אשר לפני עשׂרים שנה היו עדיין מן היותר מפורסמים בין בני עמנו בארץ הזאת, עתה מעטו דורשיהם מאד; בעוד שספורי סמולנסקין, הקרובים בנושׂאם לספורי ליוונדא ונופלים מהם הרבה בשכרון וטעם, גם עתה נקראים וחביבים על העם, כאִלו אתמול נכתבו. ואין אני מוצא שום סבה לדבר זולתי זו, שסמולנסקין כתב ספוריו עברית, וליוונדא – רוסית. החזיון הזה, שאינו יחיד במינו, מראה לנו, כי העם עצמו רואה ספרותו הלאומית רק במה שכתוב בלשונו, ועל כן שמורה אהבתו לסופרים כסמולנסקין, שהעשירו את ספרותו הלאומית, גם לאחר שעבר זמנם, אבל סופרים כליוונדא, המדבּרים אליו בלשון נכריה, חביבים עליו רק לשעתם, כל זמן שדבריהם חדשים לו, ואחרי כן הוא שוכחם, כחזיון עובר, שהביא אמנם תועלת בזמן ידוע, אך לא הגדיל את הרכוש הלאומי5.

אבל פה הגעתי לשאלה חדשה, שנתעוררה ראשונה בימינו אלה: – שאלת ה“זרגוֹן”. אבותינו ואבות אבותינו מדור דור, אע“פ שהיו מדבּרים תמיד בלשונות הארצות שגָלו לשם, הכירו וידעו בלי שום פקפוק, כי אין לשון לאומית אלא אחת: – העברית. גם אותו ה”זרגוֹן" היהודי-האשכנזי, השגור בפי בני עמנו בארצות הצפון זה כמה מאות שנה, לא היתה לו בתוכם מעולם שום חשיבות יתרה על שאר לשונות הגלות ולא השתמשו בו שמוש ספרותי אלא מאוֹנס, כבשאר לשונות, בשביל עמי-הארץ שאינם מבינים עברית. אך עתה הנה קמו בתוכנו אנשים האומרים להרים את הזרגון הזה בישׂראל למעלת לשון לאומית. הם באים בשם המציאוּת וטוענים, כי אחר שרוב בני עמנו סגלו להם במשך הדורות לשון חדשה, המיוחדת להם לבדם ואין לזרים חלק בה, הרי אנו צריכים להשלים עם “המציאוּת” כמו שהיא ולהודות בעל כרחנו, כי הלשון הזאת היא היא לשוננו הלאומית בהוה, ולא העברית, שאינה נהוגה בדבּור זה אלפי שנה ושגם יודעיה בתור לשון ספרותית מעטים בדור הזה. ומתוך השקפה כזו על הלשון הלאומית יוצאת בהכרח גם השקפה חדשה על הספרות הלאומית: אם לשוננו הלאומית היא הזרגוֹן, הנה גם ספרותנו הלאומית היא הספרות הזרגונית, ואותה אנו “חייבים” לאהוב ולכבּד, ולה אנו “חייבים” להקדיש מיטב כוחותינו, בשביל להרחיבה ולשכללה ולעשׂותה ראויה לשם הנכבד הזה, מבלי לאבּד עוד זמן וכוח לבטלה בעבודת הספרות העברית, שכבר עבר זמנה וכל חייה עתה אינם אלא מלאכותיים.

והנה אמנם לא פה המקום לברר שאלה זו לכל פרטיה, אבל בכלל נראה לי, שבעלי ההשקפה הנזכרת, המיסדים טענותיהם על “המציאוּת”, הם המה המעלימים עין מן המציאוּת ורוצים לברוא מצב מלאכותי על יסוד רעוע.

ראשונה, הנה “המציאות” ההיסטורית מעידה, כי חזיון כזה לא היה עוד בעולם, שיחשוב עם ללשונו הלאומית איזו לשון זרה אשר דבקה בו בארץ נכריה, לאחר שעברו עליו תקופות היסטוריות ארוכות, שבהן לא ידע את הלשון הזאת, ולאחר שברא ספרות גדולה ונכבדה, שבּה נתגשם רוחו הלאומי בכל היקפו, בלשון אחרת, אשר חשָבה ללשונו הלאומית עד כה. אין לנו אף עם אחד, בין מן החיים היום ובין מאלו שכבר מתו, אשר נוּכל לאמור עליו, כי הוא עצמו קדם בזמן ללשונו הלאומית, כי תקופות שלמות עברו עליו בחייו ההיסטוריים בטרם נודעה לו לשונו הלאומית. כשם שאין האיש הפרטי יכול לחשוב ללשונו העצמית והטבעית שום לשון שלמד בהיותו כבר בר-דעת, אלא זו שבה שרו לו שירי-ערשׂ, שנשרשה בנפשו בטרם עוד ידע את עצמו והלכה ונתפּתחה בו יחד עם הכרתו העצמית, – כך גם עם שלם אין לו לשון לאומית אלא זו שנמצאה עמו כבר בעמדו על מפתן ההיסטוריא, בטרם עוד התפּתחה הכרתו הלאומית בכל תקפּה, והיתה מלַוה אותו על דרכו בכל התקופות אשר עברו עליו, באופן שאינו זוכר את עצמו בשום זמן בלעדיה.

ושני, הנה “המציאות” של ההוה מעידה גם היא, כי הזרגוֹן הזה, עם היותו עוד עתה לשונם של רוב בני עמנו, הולך הוא ונשכח בכל הארצות וסופו להבּטל מן העולם בעוד איזו דורות. באמריקא, ששם ביחוד “פורח” עתה הזרגוֹן וספרותו, אינו באמת אלא לשון ה“אבות”, שגדלו באירופא ובאו לאמריקא ולשונם עמהם, אבל בניהם, הנולדים ומחונכים בבתי הספר באמריקא, לשונם היא אנגלית ואת הזרגון לא ידעו עוד. ולולא האימגרציא, המביאה לשם בכל שנה המונים המונים חדשים מן המדבּרים זרגוֹנית, לא היה זכר עוד ללשון זו בארץ החדשה. אך האימגרציא לאמריקא הלא בהכרח תלך ותמעט במשך הזמן, ועמה יחד ימעטו שם משנה לשנה גם בעלי הזרגון, עד כי יכּחד מן הארץ. גם בארצות מולדתו של הזרגון – רוסיא, גליציא ורומניא – הוא הולך ונדחה מפני לשון עם הארץ במדה שההשׂכלה מתפשטת בין המון בני עמנו, באופן שגם עתה כבר נמצאות בכל הארצות האלה משפּחות לאלפים אשר גורש הזרגוֹן מקרבן ולא ישָמע עוד על פיהן. אין ספק איפוא, כי לא יארכו הימים וחדלה הלשון הזאת מהיות חיה ומדוברת, וכל עמל מגיניה, לחבבה על העם על ידי ספרות יפה, לא יועיל לעצור בעד הפּרוֹצס הזה, שתנאי-החיים מחייבים אותו, כמו שלא הועילה הספרות העברית, שהיתה בודאי חביבה על עמנו תמיד, להגן על לשון עברית שלא תכּרת מפיו, כשתנאי החיים הכריחוהו להחליפה בלשונות אחרות. התולדה היחידה שתוכל לצאת מכל העבודה הזאת, המכוּונת לרומם את הספרות הזרגוֹנית, היא איפוא רק זו, שלאחר שנים שלשה דורות יהיו לנו שתי לשונות ספרותיות מתות, תחת האחת אשר לנו עתה, ובנינו אחרינו יהיו “חייבים” איפוא ללמוד את שתיהן מתוך הספר, לשם “הלאומיות”.

אבל מובטחני, שלא נגיע למצב מוזר כזה. הזרגון, ככל יתר הלשונות שהשתמש בהן עמנו בזמנים שונים, לא היה ולא יהיה לעולם בעיני העם אלא אמצעי חיצוני וזמני להבין איש את רעהו, וגם ספרותו לא תחיה על כן אלא כל זמן שהוא עצמו חי. אבל מיד כשיחדל הזרגון מלחיות בדבּוּר פה, ישָכח גם מלב העם ביחד עם ספרותו, ולא ימצא אז בקרבנו שום אדם שידרוש לעשׂות למודו חובה, בשם הרגש הלאומי, כמו שדרשו טובי העם בכל הדורות למוד שׂפת עבר.

הרופאים מעידים, כי במחלת ה“אפַזיא” (שכחת-הלשון) יקרה פעמים רבות, שהחולה שוכח כל הלשונות שלמד בימי חייו בדרך עיונית, ואף את זו שבּה היה רגיל להשתמש לפני חליו, אבל זוכר הוא אז ומשתמש בנקל בלשונו הטבעית, לשון אמו, אף אם עזָבה עוד בילדותו ולא דבּר בה מני אז. זהו כוח הקשר הטבעי, האוֹרגני, שבין האדם ולשונו העצמית! וקשר כזה נמצא גם בין העם ולשונו הלאומית האמתית. גורלנו המר הכרית אמנם מפינו את לשוננו הלאומית והכריחנו להחליפה בלשון עם ועם, אבל את מקומה בעמקי רוחנו לא ירשה ולא תירש לעולם שום לשון אחרת. כולן, וגם הזרגוֹן בכלל, משתרשות בתוכנו על ידי צרכי-החיים הזמניים וחוזרות ומשתכּחות מאתנו בזמן שהחיים משתנים ואין לנו בהן צורך עוד. ואולם הקשר הפנימי והנצחי שבין עם ולשונו – אותו אנו מוצאים בעמנו רק ביחוסו ללשון אחת, הקיימת בתוכו כל הדורות מאז היותו, – היא הלשון העברית. ועל כן רשאים אנו להחליט, כי רק הלשון הזאת היתה, הוָה ותהיה תמיד לשוננו הלאומית, ורק הספרות הכתובה בלשון הזאת היא היא ספרותנו הלאומית מעולם ועד עולם. יכולים אנו אמנם להשתמש בכל לשון אחרת המובנת להמוננו, בשביל להפיץ בתוכו דעות וידיעות שונות, ובודאי יש בזה תועלת מעשׂית לשעה, שאין אדם יכול להכחישה; אבל מן התועלת הזמנית הזאת עד מעלת ספרות לאומית נצחית – המרחק רב כל-כך, עד שיש להתפלא על אנשים שלמים בדעתם, איך יוכל להקלט במוחם ערבוב מושׂגים כזה. ואם לא אשגה, הנה גם טובי הסופרים הזרגוניים עצמם מרגישים בלבם, שעתידה לשון זה ולהשתכח מישׂראל ביחד עם ספרותה, ורק הספרות העברית לבדה תחיה בקרבנו לנצח, ועל כן הם משתדלים להכניס פרי עבודתם לאוצר ספרותנו הלאומית על ידי תרגומים עברים, כדי לתת להם שארית לעתיד לבוא.

הארכתי אולי יותר מדי בשאלה זו, שאינה מגוף עניני כאן, כי לא יכלתי להתעלם מן הערבוביא השולטת בקרבנו בעת האחרונה בנוגע למושׂג הספרות הלאומית6. ועתה אשוב לעניננו.

הנה באנו לידי מסקנא, כי רק הספרות העברית לבדה היא ספרותנו הלאומית באמת, – וכמה עניה ועלובה היא הספרות הזאת בדורות האחרונים!

לפני זמן מה נזדמן לי כבר לדבּר על מצבה של ספרותנו עתה7 ועל כן לא אאריך כאן בענין זה, שאמנם אינו צריך כלל לביאור ארוך. כל הבקי בדבר מוכרח להודות, כי רק בענף אחד הגיעה ספרותנו באמת לשלימות גדולה: – בענף הריקלמא. מי שישפוט על מצבה רק על פי הריקלמא הזאת, שהיא עושׂה לעצמה בזמן האחרון, יוכל להאמין אמנם, כי מחוללת היא נפלאות ועשרה הולך ורב מיום ליום. אבל האמת היא, כי הריקלמא הזאת היא היא כל עשרה של ספרותנו עתה, וזולת זה כמעט “לית לה מגרמה כלום”.

לפנים, עד תקופת ה“השׂכּלה”, היתה לנו באמת ספרות לאומית מקורית. אפשר לדון את הספרות הזאת לחובה מצדדים שונים, אפשר להוציא עליה משפט קשה, כן מצד תכנה וכן מצד צורתה (אף כי רוב שופטיה באו בזה לידי הפרזה יתרה), אבל אי אפשר להכחיש, כי הספרות הזאת היתה שלנו, נבראה ברוחנו ונבעה מתוך עצם נשמתנו הלאומית, לפי מצבה אז, וכי בבריאתה השתתפו כל טובי הכוחות הלאומיים שהיו בעמנו בכל דור. ואולם בעת החדשה, משיצא עמנו מתחומו והתחיל לפזר כוחותיו לארבע רוחות השמים, באה גם על ספרותנו אותה הרעה שהשׂיגה את כל יתר ענפי הקולטורא הלאומית שלנו: הכשרונות האמתיים, המקוריים, עוזבים את עמם הדל והולכים להעשיר בכוחם את העשירים גם בלעדיהם, ושׂדה ספרותנו שומם, מרמס לחסרי טעם וכשרון, מהתהלכים בו ב“חירות” יתרה, כבחדר משכבם. גם הטוב שבספרותנו, מעשׂי ידי הסופרים המעטים הראויים להקרא בשם זה, – כל “טובו” הוא, שדומה הוא מעט או הרבה לפרי ספרותי נאה שאנו רואים אצל אחרים… מראשית ספרותנו החדשה ועד עתה כמעט לא נראה בה ספר מקורי באמת, שנוכל להראות עליו, כי בו התגלה רוחנו הלאומי בדרך מיוחדת. כמעט הכל הוא תרגום או חקוי, וזה וזה נעשׂה על הרוב שלא כהוגן: התרגומים רחוקים מן המקור ביותר והחקויים קרובים אל המקור ביותר… הצד השוה שבהם, שאלו ואלו רוח נכריה מרחפת עליהם, ואין אנו יכולים להרגיש בלבנו קשר לאומי אמתּי עם ספרות כזו, שכּל עצמה לא באה אלא להעניקנו מטובם של עמים אחרים, בהלבישה את השקפותיהם ורגשותיהם של אלו צורה גרועה הרבה מזו שהלבישום בעליהם עצמם.

בבושת פנים עלינו להודות, שאם נחפוץ למצוא איזה צל של ספרות עברית מקורית בתקופה זו, צריכים אנו לפנות לספרות החסידוּת, אשר, עם כל הבליה, יש בה כה וכה גם רעיונות עמוקים, שחותם המקוריוּת העברית טבוע עליהם, הרבה יותר מאשר נוּכל למצוא בספרות ה“השׂכּלה”.

––––––––––

הנה זה הוא איפוא מצב “הקולטורא הלאומית” שלנו לכל ענפיה…

לכל שועת עניינו הנודדים ללחם מזדעזע עתה כל העולם. מכל עברים יחושו לעזרתם, אם מעט ואם הרבה, וסוף סוף ימצאו מנוחה, ולוּ גם זמנית, זה בכה וזה בכה, ובית ישׂראל לא יִכלה. אבל באותה עת עצמה החורבן הולך וגדול בבית פנימה בלי צוָחה ורעש; כליון בא על רוחנו הלאומי – ואין דובר דבר; קץ קנינינו הלאומיים הולך וקרב לעינינו – ואנחנו מחשים! –

אמנם, פלאים ירדנו, אם אין לנו לב להבין ולהרגיש עוד דבר זולת "הצרה החמרית, הנוגעת אל עצמנו ואל בשׂרנו…

יש אמנם “יחידי סגולה” בין הציוניים המכירים ומודים, כי “הצרה הרוחנית” שדבּרתי עליה עד כה קשה ומסוכנת היא לעתידות עמנו לא פחות מן “הצרה החמרית”, וכי על כן “מקלט בטוח” לרוח עמנו הוא דבר הנחוץ לנו לא פחות ממקלט בטוח לנודדי עמנו, – אלא שהם חושבים עם זה, כי שתי המטרות האלה, החמרית והרוחנית, דרך אחד להשׂגתן; כי בהיותנו משתדלים לברוא בארץ ישׂראל ישוב בריא ומסודר כראוי, הרי בזה עצמו אנו בוראים את הבסיס הטבעי הנחוץ לתחית רוחנו שם, בסיס שבלעדיו לא יהיה חזוק וקיום לאותו המרכז הלאומי הרוחני אשר אליו נשׂואות עינינו. ובאמת אין אדם יכול לאמור, כי הישוב החמרי אין לו שום יחס לשאלתנו הרוחנית וכי אפשר לה לזו למצוא פתרונה בהחלט בלי עזרתו של זה. אדרבא, לפי דעתי, כל עצמו של הישוב החמרי לא בא – אחת היא אם בוני הישוב עצמם מרגישים בזה או לא – אלא בשביל להיות היסוד להמרכז הלאומי הרוחני, שעתיד להבּרא בארץ אבותינו על ידי הצורך הפנימי החי ברוח העם ומבקש ספוקו בחָזקה, בעוד שהצרה החמרית של עמנו לא תעבור מן העולם גם אחרי הוָסד המקלט הבטוח, מפני שאין שום יכולת בדרך הטבע להמעיט מספר בני ישׂראל – על ידי העברתם אל המקלט – בארצות ששם עתה רוב מנינם ושהרְבִיה הטבעית מוסיפה עליהם הרבה רבבות בכל שנה. דבר זה השתדלתי לבאר כבר במאמרים אחרים, הידועים לרוב הקוראים, ואין מן הצורך על כן להאריך בו כאן. אבל ההכּרה הזאת אינה מחייבת כלל, שעלינו להסיח דעתנו עתה מצרכי התחיה הרוחנית ולישב ולחכּות במנוחה עד שתבוא מאליה, לכשיבּנה וישוכלל הישוב החמרי במדה הדרושה לזה. אי אפשר, כמדומה לי, להכחיש, שאותה “המדה הדרושה” גדולה היא מאד. לא עשׂרים ואף לא מאה קולוניות של עובדי אדמה, ולוּ גם יהיו מתוקנות באופן היותר טוב, יביאו מאליהן את תשועתנו הרוחנית במובן הקבּוּץ של הכוחות המפוזרים והתרכּזותם בעבודת הקולטורא הלאומית. דבר כזה אפשר שיבוא רק בהמָצא מרכז לאומי גדול ושלם, אשר יקיף כל ענפי החיים ויברא בכולם צרכים חדשים ודרכים חדשים למלאותם. והאמנם נשב ונחכּה עד בוא החלום הגדול הזה – אשר הכל מודים, כי לא במהרה יבוא – ונניח בינתים לכוחותינו הרוחניים שיהיו הולכים וכָלים לעינינו?

כי על כן הנני אומר, שעבודת התחיה אינה יכולה להצטמצם בישוב החמרי בלבד. עלינו לאחוז את החבל בשני ראשיו בבת אחת. בהיותנו עמלים מצד אחד, לברוא בארץ אבותינו ישוב גדול ומתוקן, אין אנו בני חורין, מצד אחר, להבּטל עם זה מן ההשתדלות לברוא שם גם מרכז קבוע וחפשי להקולטורא הלאומית שלנו: למדע, לאומנות ולספרות, ובעת אשר, מצד אחד, יתאספו לארצנו מעט מעט ידים חרוצות, לבנות הריסותיה ולהשיב לה את כבודה והדרה מקדם, – עלינו לאסוף שם, מצד אחר, גם לבבות מלאי דעת ורגש וכשרון, אשר יבנו את הריסות רוחנו וישיבו לעמנו את כבוד שמו ומקומו הראוי לו בהיכל הקולטורא האנושית. יסוּד בית-מדרש אחד גדול בארץ ישׂראל לחכמה או לאומנות, יסוּד אקדימיא אחת שם ללשון ולספרות – זהו על כן, לפי דעתי, מפעל לאומי גדול ונשׂגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה. לפי שהקולוניות האלה אינן, כאמור, אלא אבנים לבנין העתיד לבוא, אך כשהן לעצמן לא יוכלו עוד להחשב ככוח לאומי מרכזי הצר צורה חדשה לחיי העם כולו, בעוד שמוסד רוחני גדול בארץ ישׂראל, אשר יקָבצו אליו המון חכמים ובעלי כשרון מבני עמנו לעבוד עבודתם ברוח ישׂראל, בלי לחץ והשפעה יתרה מן החוץ, – מוסד כזה מוכשר היה גם עתה לחדש רוח כל העם ולָפחַת חיים אמתיים בכל קנינינו הלאומיים.

ידעתי אמנם, כי לא כך הוא מנהגו של עולם. ההתפּתחות הבריאה והטבעית של כל עם הולכת מלמטה למעלה. מתחלה הוא מתאמץ לבצר את עמדתו החמרית והמדינית, ורק אחרי כן, כשהצליח כבר לברוא לעצמו תנאים חיצוניים נוחים לקיומו, הוא מַפנה לבו גם לעבודת הרוח והולך ובורא מה שבכוחו לברוא מקניני-הקולטורא הרוחניים. אבל במה דברים אמורים, בעם צעיר העולה ראשונה על במת ההיסטוריא והולך ומתרומם בסולם ההתפתחות מעלה אחר מעלה כסדרן. לא כן עם ישׂראל. הוא עבר את המעלות התחתונות בדרך התפתחותו עוד לפני אלפי שנה, ואחר שהגיע כבר למעלה קולטורית גבוהה, נפסק מהלך-חייו הטבעי ביד חזקה, נעקרה האדמה מתחתיו ונשאר תלוי באויר, מסובל בקנינים רוחניים רבים ונכבדים ומשולל כל יסוד לקיומו הבריא והתפתחותו החפשית. דורות הלכו ודורות באו – והעם האומלל הזה היה תלוי ועומד, חוגר שארית כוחו לשמור את רכושו הרוחני ולבלתי נפול לאחור מן המעלה שהגיע אליה בימי שלוָתו. ועתה, כשנצנצה בו התקוה לשוב ולעמוֹד על הקרקע ולבסס חייו הלאומיים על עמוּדים חזקים וטבעיים, – וכי נוּכל לאמור לו עתה, שישליך מידו את משׂאו הרוחני, כדי שיקל לו לצמצם כל כוחו בעבודה החמרית, הקודמת בטבע, ואחרי כן ישוב ויתחיל מַהלכו מתחתית הסולם, כמנהגו של עולם?

“אין בכלל אלא מה שבפרט”. בשום אומה אין אנו מוצאים במספר רב, כמו בתוכנו, אנשים שהגיעו למדרגה גבוהה בהתפתחות רוחם ועם זה יחסרו להם הידיעות היסודיות, האלפא-ביתא של ההשׂכּלה, והם מוכרחים למלאות חסרונם זה לאחר שהגיעו לימי העמידה ולבם כבר ראה הרבה חכמה ודעת. שלמה מיימון, למשל, נכנס לבית ספר ולמד ביחד עם התינוקות לשון אשכנז ושאר הידיעות הפשוטות בעת שהיה כבר בחצי ימיו ושמו נודע באשכנז כפלוסוף עמקן. ומה היו אומרים הוא והדומים לו – אשר רבּו בישׂראל בדורות האחרונים – אִלו היה בן אדם בא ומשׂיא להם עצה נבערה, שיסירו מלבם את כל החכמה אשר רכשו להם לפני זה וישקיעו כל מחשבותיהם רק בלמודי התינוקות, עד שיגיעו שנית לאט לאט למדרגת אנשים בעלי דעה, מן הקל אל הכבד, כדרך העולם? – ובמצב דומה לזה נמצא עתה גם עמנו בכלל. קטן וגדול הוא כאחד. רוחו כבר עברה גבול הילדוּת עוד לפני מאה דורות ומבקשת לה מזון של גדולים, בעוד שתנאי חייו מכריחים אותו להקדיש כוחו שנית ל“מעשׂי ילדוּת”, לה“אלפא-ביתא” של חיים לאומיים. מה יעשׂה? יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו; יבנה ביתו מלמטה ומלמעלה בבת אחת! אמנם, בנין לאומי כזה יוצא מגדר המצוּי. אך הן גם חיי עמנו בכללם יוצאים מגדר המצוי, ואיך שנבנה – יהיה בניננו דבר שלא היה לעולמים. לכן אין לנו לבקש סמוכים בענין זה מחיי עמים אחרים, אלא נעשׂה מה שאנו מוכרחים לעשׂות לפי מצבנו המיוחד, ונסמוך על כוח הרצון והסבלנות שבעמנו, שהם עמדו לו להתקיים בנס עד עתה והם יעמדו לו גם במעשׂיו לעתיד.

ואולם מראש אנו צריכים לדעת, כי “קבּוּץ-גליות” זה של כוחותינו הרוחניים לא עבודה קלה היא שאפשר לה להעשׂות כלאחר יד. יסוּד “מקלט” רוחני להקולטורא הלאומית דורש הכנות גדולות ואמצעים מרובים אולי לא פחות מיסוּד מקלט חמרי לנדחי ישׂראל. ועל עבודת-ההכנה הזאת בשביל העתיד נוֹספה עוד גם עבודה רבה ביחס על ההוה. הכל יודעים את המחלוקת שבמחנה הציוניים על דבר “הפּרוֹגרמא של ההוה”. כשאני לעצמי הנני חושב, כי העבודה להטבת המצב החמרי והמדיני של עמנו בארצות גלותו בהוה, עם היותה בלי ספק נחוצה ומועילה, בתור אמצעי זמני להקלת הצער, ולוּ גם כל שהוא, וכל מי שהיכולת בידו מחויב על כן להשתתף בה כפי כוחו, – אינה נכנסת בכל זאת בגדר העבודה הציונית העצמית. כי חיי הגלות, גם במצבם היותר טוב, ישארו תמיד חיי-הגלות, כלומר ההפך מחיי החירות הלאומית, אשר הם המה מטרת התנועה הציונית, ואין שני הפכים יכולים להיות לנושׂא תנועה אחת, לא כן הדבר ביחס אל העבודה הקולטורית. כוח היצירה שבעמנו, כמו שאמרתי למעלה, אחד הוא בכל הדורות וגם בגולה לא חדל מלעבוד עבודתו על פי דרכו. כל ניצוץ מן הכוח הזה הנפרד ממקורו ונתעה לגבול זרים הוא על כן אבדה לאומית שאינה חוזרת, וקבּוּץ הניצוצות האלה ושמירתם בתוכנו, לתועלת הקולטורא הלאומית שלנו, היא עבודה ציונית בעצם, לפי שהיא מגדילה את רכושנו הרוחני בהוה וכובשת בזה את הדרך לפני העבודה הקולטורית הגדולה העתידה לבוא, אחר הוָסד המרכז בארץ ישׂראל, אשר תשתמש אז בפרי עבודתם של הכוחות המקובצים האלה ותמשיך פעולתם באופן יותר שלם.

ולעבודה רבה וקשה כזו נחוצה בלי ספק אוֹרגניזציא גדולה ומסודרת כהוגן, אשר תאסוף על יד את האמצעים הדרושים ותעמוד על המשמר להגן על הכוחות האובדים והנדחים, שלא יִכלו בחושך ולא יצאו לרשות אחרים, ותתמוך כל פעולה וכל יצירה אשר ברכה בה לאיזה מענפי הקולטורא, ועל הכל – תעמול להתקרב לאט לאט אל המטרה העיקרית: יסוּד המרכז הרוחני בארץ אבותינו. האוֹרגניזציא הציונית הקיימת עתה, בכל מגרעותיה, היא עד כה האחת בעמנו שנוצרה לשם התחיה הלאומית. אבל להטיל עליה גם את העבודה לתחית הקולטורא – אי אפשר. ראשונה, מפני שדי לה להאורגניזציא הזאת בעבודתה להרחבת הרעיון, לחנוּך העם ולחזוּק המוֹסדים הציוניים, מאחר שגם הענפים האלה, הקרובים יותר לרוחה ומטרתה, יתרים הם על כוחה. ושנית, מפני שאין אוֹרגניזציא אחת יכולה לרדוף אחר שתי מטרות כאלה, אשר אם גם קשורות הן זו בזו, שונות הן זו מזו בתכוּנתן ודורשות כל אחת דרכים אחרים ואנשים אחרים. לא כל מי שמסוגל לאסוף שקלים ולמכור אַקציות מסוגל גם כן להכיר בטיבו של כשרון נוצץ ולכבוש דרך להשתלמותו, ולא כל מי שראוי “להתיצב לפני מלכים” ולברוא מוֹסדים מדיניים ראוי גם כן להתיצב בראש תנועה רוחנית ולברוא מוֹסדים מדעיים וספרותיים. ושלישית, מפני שעדיין לא הגענו לאחדוּת הרעיון הלאומי במדה כזו, שכל המחזיקים בו יהיו שוים בהשקפותיהם על כל חלקיו, גם ביחס אל המטרה וגם ביחס אל האמצעים. יש בנו “ציוניים מדיניים”, שכּל הצד הרוחני שבדבר נראה להם כטפל ובלתי שוה בעמל העבודה, ויש, להפך, ציוניים “רוחניים”, שהעבודה המדינית, לפחות בצורתה של עכשיו, אינה מניחה את דעתם ואינם רואים בה תועלת. ועוד יש בנו גם “לאומיים” ממינים שונים, שאינם מאמינים בציוניות כל עיקר, אבל הקולטורא הלאומית חביבה עליהם והתרכזות הכוחות בעבודתה היא בעיניהם מטרה לאומית גדולה הראויה למשוך אליה את כל הלבבות. במצב כזה, אם רוצים אנו שלא לאבּד כלום מכוחותינו, המעטים גם בלעדי זה, ושיהיו כולם משתתפים בהעבודה הלאומית הכללית, כל אחד לפי נטיתו, – צריכים אנו לברוא בשביל עבודת הקולטורא אוֹרגניזציא מיוחדת, שתאסוף אל קרבה את כל אלה המכירים ערכה של הקולטורא הלאומית ושואפים לגידולה והתפתחותה החפשית, בין שמודים הם בציוניות על פי הנוסח הקבוע או לא, וכל סדריה ופעולותיה של האוֹרגניזציא הזאת צריכים להיות מכוּוָנים רק למטרתה בלבד, מבלי לשמש את חברתּה המדינית ומבלי היות תלויה בדעתה של זו. מובן אמנם ממילא, כי בהיות שתי האוֹרגניזציות מתכַּונות סוף סוף לדבר אחד: לתחית ישׂראל, אלא שהולכות ומתקרבות אל המטרה כל אחת מצד אחר, – אי אפשר שלא ימָצא ביניהן יחס פנימי ושלא יצטרכו זו לזו במהלך פעולתן. אבל, אם אך יבינו שתיהן את המטרה האחרונה המשותפת להן, יהיה היחס הזה לא קנאה ותחרוּת, כי אם שלום ואחוָה ועזר תמידי אשה לחברתה, אולי במדה יותר גדולה ממה שאנו מוצאים עתה בגוף האוֹרגניזציא הציונית בין הכוחות השונים המשמשים בה בערבוביא ומושכים אותה הללו לכאן והללו לכאן…

ומפני זה הנני חושב, כי האוֹרגניזציא הציונית הקיימת, כאשר אך תגיע להכיר את הצורך הלאומי הגדול ביחס לעבודת הקולטורא ואת חסרון-יכלתה היא למלאות את הצורך הזה בלי אמצעי, – תהיה מחויבת לברוא בעצמה את האוֹרגניזציא החדשה, שתשלים את החסרון ותהא מוקדשת כולה רק לעבודה זו ומסודרת מתחלת ברייתה באופן נאות למטרתה המיוחדת לה. מעשׂה כזה אפשר אמנם שימצא לו בין הציוניים מתנגדים משני צדדים שונים. יש שיאמרו: “אם באמת נמצאו בתוכנו כוחות מרובים שאינם מוצאים ספּוּקם בעבודת-הציוניות הקבועה ומבקשים להקדיש עצמם לתחית הקולטורא הלאומית, – ילכו ויתאחדו ויסדרו להם בעצמם את האוֹרגניזציא הדרושה להם, ואנו אין לנו לכלות כוחנו ביצירת דברים היוצאים מגדר העבודה שלמענה נוצרה האורגניזציא שלנו”. ואחרים יאמרו: “לא לבד שפטורים אנו ממעשׂה זה, אלא שאין אנו רשאים כלל לעשׂותו, מפני שאין אנו בטוחים, כי האורגניזציא החדשה לא תסור ברבות הימים מן הדרך אשר תתיצב עליה בראשיתה, ובהיותה חפשית במעשׂיה וגם מקבּלת חברים שאינם ציוניים, – מי יודע אם לא תהיה לעתיד גם צוררת להציוניות, ונמצא שאנו בוראים בידנו כוח גדול נגדנו”. – אבל באמת שתי הטענות האלה מבטלות זו את זו. כי אמנם, מי שמתבונן היטב אל כל החזיונות הנראים בעת האחרונה בחיי עמנו בארצות שונות, לא יוכל להטיל ספק בדבר, כי קניני הקולטורא שלנו חוזרים ונעשׂים חביבים על טובי העם גם במקומות שלא פללנו עוד לראות כזאת. וקרוב על כן מאד, שסוף סוף יכירו רבים בנחיצותה של אורגניזציא גדולה אשר תעמול להרים מצבם של הקנינים האלה. ואם המתחילים בדבר יהיו אנשים הרחוקים מן האידיאל הציוני, אז באמת לא רחוק הוא חשש זה, שהאורגניזציא החדשה תהיה ברבות הימים למכשול על דרך הציוניות, במשכה אליה את הכוחות היותר טובים שבעמנו ובתתה לכל העבודה צורה בלתי מתאימה למטרת הציוניות ורוחה8. לא כן אם תבּרא על ידי הציוניות עצמה ותהיה מתאימה ברוחה מראשיתה למטרת התחיה הלאומית בארץ אבותינו, אז לא נקל יהיה למתנגדי הציוניות להטותה אחרי כן לחפצם ובעל כרחם ישלימו עמה כמו שהיא, אם אך תתן להם יכולת לעבוד בתוכה עבודה הקרובה ללבם מבלי להעמיס עליהם “אני מאמין” שאינו לפי רוחם. והרי אנו רואים, כי מכיון שבאו מנהיגי הציוניות לידי הכרה, שנחוץ ליסד באנק מיוחד לצרכי הציוניות, לא נרתעו לאחור מפני החשש, שמא יבואו האַקציות במשך הזמן לידי מתנגדי הציוניות או גם לידי שׂונאי ישׂראל, והמוסד אשר נברא לצרכינו יהפך לכלי-משחית בידי מבקשי רעתנו, – אלא עשׂו מה שמצאו לנחוץ לעשׂות ועם זה בקשו ומצאו אמצעים, איך להנצל מן הסכנה הזאת. ואם כך הדבר במוֹסד של כספים, שכל הרוצה בא וקונה שטרותיו באין מפריע, כל שכּן שלא יקשה למצוא אמצעים מראש, איך לשמור על מוֹסד של עבודה רוחנית, שלא יתרחק מן המטרה אשר בשבילה נוצר.

והנני חושב כמו כן, שאפילו הרבנים וכל ה“חרדים” אשר על דגלם, המרעישים את העולם על “הקולטורא”, אין להם סבּה נכונה להתנגד ליסוּד אוֹרגניזציא כזו. כי גם הם – מלבד אולי יחידים שאינם מן הישוב – אי אפשר שלא יהיו הקנינים הקולטוריים של עמנו חשובים בעיניהם ולא יהיו רוצים בתקנתם והתפתּחותם. כל התנגדותם אל ה“קולטורא” אינה מכוּוֶנת, כמדומה לי, אלא נגד העבודה להרמת המצב הקולטורי של העם, שבּה הם מוצאים, כמו שנראה להלן, סכּנה להחנוך המקובל בעמנו מדורות שעברו. ורק מפני ששני המושׂגים האלה – הקולטורא והמצב הקולטורי – עלו בלולים עד כה לפני הקונגרסים הציוניים, לכן לא בררו לעצמם גם מתנגדי ה“קולטורא”, מה הוא באמת נושׂא התנגדותם, ולכן נהיה ה“פלא” הגדול הזה, שבשעה שעברו בקונגרס האחרון מן המחלוקת העצומה על דבר “קולטורא” סתם אל ההצעות הפרטיות של הקוֹמיסיא הקולטורית, היו הרבנים הראשונים שקימו וקבּלו בחתימת ידם פעולות קולטוריות שונות שהציעה הקוֹמיסיא: לתמוך אוצר הספרים שבירושלים, לעורר את הלבבות על דבר נחיצות אֶנציקלוֹפּדיא עברית ועוד כאלה, אבל השמיטו מתוך הצעות הקוֹמיסיא את הסעיף הראשון, המטיל חובה על הציוניים לעסוק בעיניני החנוך הלאומי9. מנהיג הקונגרס השתמש בזה להפליא את הלבבות בהודיעו פתאום, אחר שנתקבּלו ההצעות הנזכרות, כי הן הנה הצעות הרבנים עצמם, ובזה חפץ להראות, כי באמת אין הרבנים מתנגדים כלל למעשׂים קולטוריים וכל המלחמה בשם הקולטורא אינה אלא מעֵין מלחמת דוֹן-קישוֹט ברחיים של רוח. אבל טעות היתה בידו. הרבנים הראו אמנם בהצעתם, כי לא יתנגדו להעבודה המתיחסת להקולטורא האוֹבּיֶיקטיבית, אבל יחד עם זה הראו בהשמטתם, כי מתנגדים ומתנגדים הם להכניס להפּרוֹגרמא הציונית את העבודה להרמת המצב הקולטורי של העם, או בלשון יותר פשוטה – עבודת החנוך הלאומי.

––––––––––

ובזה הננו עוברים אל הענף השני של העבודה הקולטורית, אשר, אף כי, כאמור, הוא הוא המפיל פחד על ה“חרדים” ומביא לכל אותם הסכסוכים שהיו כבר בצדק למשל ולשנינה, – בכל זאת הוא באמת פשוט הרבה יותר מן הראשון ובירורו אינו דורש אריכוּת יתרה.

היש צורך לעמנו בהרמת מצבו הקולטורי בכלל?

לפני ירחים אחדים נסה איש יהודי להוכיח במכ"ע רוסי, כי באמת אין עמנו רשאי כלל להתאונן על גורלו, לפי שמצבו הקולטורי טוב מזה של העמים אשר בקרבם הוא יושב. היהודים הם יודעי לשון וספר, בעלי דעה ותכוּנות נפשיות מצוינות, הנותנות להם יכולת להסתגל לתנאי קיומם בכל מקום, הרבה יותר מעמים אחרים. ובכן, מה להם כי יצעקו? אין זה כי אם תואנות מבקשים איזו סופרים בעלי מרה שחורה, והם המה אשר בדו מלבם את “צרת היהודים”!

זהו מהלך-המחשבות של העבדים, שאין להם אידיאל יותר גדול מהִדַמוֹת לאדוניהם בכל הדברים! ה“אדון” הוא להם קנה-המדה, שבּו הם מודדים את עצמם וערכם הפנימי, ואם מוצאים הם, שכבר הגיעו למדה זו ואין להם להתבּיש בפני אדונם, ישׂמחו בחלקם ולא יעיזו לבקש יותר. אבל אדם בן חורין מודד את נפשו ומצבו לא במדתם של אחרים, אלא בזו של עצמו; האידיאל שלו הוא – לא להגיע למדרגתם של האנשים הסובבים אותו, אלא להגיע לאותה המדרגה שכוחות נפשו מכשירים אותו להשׂיגה. ואם תנאי קיומו מעכּבים התפתּחותו ואינם מניחים לו להשתמש בכל כוחותיו במלואם ולהיות מה שאפשר לו להיות, לפי תכוּנותיו העצמיות – הרי אין גבול לצערו וצרתו ואינו יכול להתנחם בזה, שגם במצבו עתה עולה הוא על רבים אחרים. שאלו נא בחורי ישׂראל בערים החשוכות, המבקשים דעת בעמל אין קץ ונמֵקים ביגונם מבלתי יכולת לצאת למרחב ולפַתּח כוחות נפשם כחפצם, – שאלו נא את הבחורים האלה: “מה תתאוננו על גורלכם? הן גם במצבכם עתה כבר הגעתם למדרגה של השׂכלה שלא זכו לה הרבה מיושבי כרכּים, ומה לכם עוד?” – ויאמרו לכם, כמה מטמטום-הלב וכהוּת-הרגש צריך שיהיה באדם בשביל שלא להבין את הצער הפנימי הגדול, בהיות הנפש מַרגשת בקרבה כוחות מרובים, המבקשים להם מוצָא – ואין!

ואם בקנה-מדה זה נמוֹד את המצב הקולטורי של עמנו, הנה לא נוּכל להכחיש, כי רע הוא מאד, רע הרבה יותר מזה של עמים אחרים. לפי שהללו חפשים הם לעלות בסולם הקולטורא עד מקום שכוחם מגיע, ואם יעמדו במדרגה שפלה, סימן רע הוא להם עצמם, שאינם מוכשרים לעלות יותר. אבל אנו הרי אנו מוקפים חומה של מעצורים מכל המינים ובשארית כוחנו עלינו להלחם על כל צעד בעד דברים שהכל זולתנו משׂיגים אותם בלי יגיעה. וכשאנו רואים, בכל זאת, שאין אנו נופלים מאחרים ואין לנו לֵיבוֹש מפניהם, אין זו נחמה לנו, כי אם, להפך, צער הוא לנו, בהיותנו מכירים על פי זה, כמה היינו מוכשרים לעלות ולעלות עוד, אִלו יכולנו גם אנחנו להשתמש בכוחותינו בלי מעצור ולהתפתח איש איש במסלתו הרצויה לו, כדרך שאחרים עושׂים. והצער הלאומי הזה על העדר היכולת להגיע למצב קולטורי נאות לנו לפי כוחנו העצמי – רק לב עבד לא ירגישנו ורק פי עבד יאמר כי איננו.

אין ספק איפוא, כי יש ויש לעמנו צורך גדול בהרמת מצבו הקולטורי בכלל עד מקום שידו מַגעת. אבל העבודה הזאת, בכל חשיבותה, אינה עבודה ציונית מצד עצמה, אלא מן הצד הלאומי שבה. כלומר, אין הציוניות צריכה ויכולה להיות מעין “חברת מפיצי השׂכלה”, לפי שההשׂכלה, כשהיא לעצמה, אינה קשורה בהכרח באידיאל הציוני ויש לה “מפיצים” הרבה גם בלי עזרת הציוניות. החיים עצמם בזמננו מכריחים את בני עמנו לבקש השׂכלה, וגם טובי “המפלגות העליונות” שלנו הורגלו כבר זה שלשה דורות להשקיע כוחם בעבודת השׂכלת העם ולבקש בה ספּוקו של הרגש הלאומי, המציק להם לפעמים בלבם ומעוררם להראות באיזו פעולה מוחשית את הקשר שבינם ובין עמם. ובכן אין הציוניות צריכה לעמול גם מצדה בשביל להכניס “תבן לעפריים”. אבל לעומת זה חובה מוטלת עליה להכניס בעבודה זו את היסוד הלאומי שהיא חסֵרה עד עתה. הכל יודעים, מה מהותה של אותה “השׂכלה”, שה“פּטרוֹנים” של עמנו עמלים להפיץ בתוכו. ההשׂכלה הזאת מתיחסת להתפתחות הרוח הלאומי בערך מהופך: כל מה שהיא, ההשׂכלה, מתפשטת יותר, כן הולך וכלה הרוח הלאומי בלב העם יותר ויותר, באופן שהרמת המצב הקולטורי, עבודה שמצד עצמה היא סם-חיים לכל עם, להגדיל ולהאדיר כוחו במלחמת קיומו, נהפכה לנו לסם-מות, המכלה גוף אומתנו וקורע ממנו אברים אברים. לכן לא תוּכל המפלגה הציונית, השואפת לתחית הרוח הלאומי, להוציא את השׂכלת-העם מחוג עבודתה העצמית ולהניח למתנגדיה שישתמשו בכוח הזה לחפצם. השגחה מעוּלה על “הפצת ההשׂכלה”, שתהא נעשׂית ברוח לאומנו ותביא לו ברכה, ומלחמה תמידית נגד אותו הרוח הזר, שמכניסים עמה לתוך גבולנו בדרך מלאכותית ושבאמת אינו מגופה, – זהו אחד מענפי-העבודה הראשיים של הציוניות, אשר לכל הדעות דורשת היא למטרתה לא רק שקלים ואַקציות, כי אם עוד יותר – נפשות, ושקולה נפש אחת מישׂראל המוצלת מפח האַסימילציא כנגד כמה וכמה אַקציות.

באחד הקונגרסים הראשונים יצא הכּרוּז: “כבשו את בית-הקהלה!” – ומיד נזדרזו הציוניים בכל מקום לקיים מצוה זו והרבה זמן וכוח הוציאו כבר במלחמה עם ראשי הקהלות התקיפים מהם, אך עד כה לא נראה עוד ברוב המקומות תוצאות ממשיות מכל העמל הרב. ואולם לפי דעתי, יותר נכון היה להכריז תחת זה: “כבשו את בית-הספר!” בבית הקהלה יש לנו עסק עם “האבות”, ובבית הספר – עם “הבנים”. לכבוש את האבות, לָפחת רוח חדשה בלבות הגדולים, שכבר נשתקעו בארחות חיים ידועים ודעותיהם ורגשותיהם כבר “נתאבּנו” בצורה ידועה שקשה להם לשנותה – עבודה זו יגיעתה מרובה מתועלתה ועל הרוב אין תוצאותיה הקלות שוות באבּוּד הכוחות היוצאים בה. וכי לא יותר מועיל היה למטרתנו להקדיש את הכוחות האלה ל“כבּוּש הבנים”, שעדיין לבם נייר חדש ואפשר לכתוב עליו כטוב בעינינו בלי יגיעה יתרה? ואם ברבות הימים נוציא מבית הספר אל המערכה מחנה גדול של “בנים” נגד מחנה ה“אבות” של בית-הקהלה – מי ינצח את מי? תבוא ההיסטוריא ותעיד, כי במלחמת האבות והבנים סוף סוף יד האחרונים תמיד על העליונה והעתיד להם הוא. –

אבל חובת הציוניות ביחס לחנוך העם אינה מצטמצמת רק בבתי ספר של השׂכלה בלבד. עלינו לזכור, כי מלבד החנוך “המושׂכל”, יש בקרבנו עוד שיטת-חנוך אחרת, השיטה הישנה והמקובלת בישׂראל מדור דור, אשר אם אמנם היא פוחתת והולכת משנה לשנה, עדיין כוחה גדול ועדיין נלחמת היא על קיומה בכל עוז, ואין ספק, שעוד זמן רב תהיה תופסת מקום גדול בחיי עמנו ורבבות ילדי ישׂראל עוד יתחנכו על פיה ויגדלו ברוחה. הדבר הזה מחַיבנו לשׂים לב גם לחנוך זה ולתקן גם אותו באופן מתאים למטרתנו. לא יעלה אמנם על דעת אדם להחליט, כי גם החנוך המקובל מתנגד לרוח לאומנו, כחנוך ההשׂכלה הנהוג עתה. הכל יודעים, כי האַטמוֹספירא של ה“חדר” מלאה רוח ישׂראל במדה שאין למעלה הימנה; “כנסת ישׂראל” עם צרותיה ותקוותיה היא התמונה הראשית העוברת שם לפני הילדים יום יום ונרשמת עמוק בלבם מבלי להמָחות עוד לעולם; אין ספר ב“חדר” שלא יזכיר לקוראיו הקטנים עם עמם וכל המוצאות אותו בימי שלוָתו וגלוּתו, עד שגם “שיר השירים” – שיר-האהבה היחידי שנשאר לו לעמנו מימי נעוריו – פשט שם את צורתו הטבעית והיה להימנון לאומי, שבּו כנסת ישׂראל שופכת לבה לפני “דוֹדה”, בוכה ושׂמחה, מתחננת ומתגעגעת, ואין קץ להאהבה הלאומית השופעת מתוך שיר הזה לתוך לבות הילדים הרכים חניכי החדר. – ובכל זאת אי אפשר להכחיש את החזיון הזר והגלוי לכּל, כי רוב האוֹרתוֹדוֹכּסים שנתחנכו על פי שיטה זו, עם כל אהבתם העזה לכנסת ישׂראל, אינם מוכשרים להבין את האידיאל של תחית עם ישׂראל. ההמון הגדול עומד מרחוק ומביט בקור רוח על התנועה החדשה, והעומדים בראשו הם על הרוב מתנגדי התנועה, המשתדלים בכל כוח קנאתם ושׂנאתם להניח מכשולים על דרכה.

והנה אמנם לא פה המקום להאריך בביאור סבּותיה של הסתירה הפנימית הזאת. אבל מוצא אני לנכון להזכיר כאן דבּוּר אחד שנזרק מפי רב מפורסם בעת הוכּוּחים על אדות הקולטורא בקונגרס האחרון. “הנני חושב – אמר הרב ברמזו על חבריו האוֹרתוֹדוֹכּסים – כי יהודי שאינו ציוני הוא גם כך יהודי, אלא שאינו יהודי בעל הגיון10. בלי ספק היתה כוָנת הרב לאמור, כי ההגיון הישר מחייב בהכרח, שהיהודי, ה”חרד" על קניני אומתו והורגל מראשית ילדותו לבכות ענוּת עמו לחלום שיבת שבוּתו, – שהיהודי הזה יתעורר בעליצות נפש, בשמעו את הקריאה הגדולה לעבודת התחיה, ויהיה מן הראשונים לתת ידו ולבו לעבודה זו. ואם אינו עושׂה כן, אין זה אלא “טעות” מחסרון “הגיון”. ביאור כזה אמנם לא יוכל להניח דעתנו בדורות הללו, שכבר למדונו חכמים, כי אין “טעות” בחיים ולא על פי ההגיון יאהבו או ישׂנאו בני האדם. אבל למטרתנו פה אין לנו צורך לירד לעומקה של השאלה. כי אף אם נניח, כדברי הרב, שרק חוסר הגיון הוא הגורם בדבר, הרי מוכרחים אנו להודות, כי מאחר ש“מחוסרי הגיון” כאלה הם רוב חניכי החדר, אי אפשר שיהיה הדבר רק מקרה בלבד, אלא בודאי יש איזה חסרון עיקרי בעצם שיטת החנוך של ה“חדר”, המקלקל את ה“הגיון” של חניכיו ושולל מהם את הכשרון להבין ולהרגיש את הקשר אשר בין “כנסת ישׂראל” שב“שיר השירים”, המתרפקת על “דודה” שבשמים ומַמתנת לו שיבוא ויגאלה, ובין עם ישׂראל שבמציאוּת, המתרפק על הארץ אהובתו ומתעורר לגאולה בכוח עצמו…

ואם הדבר כן, על מי מוטל להשתדל בתקון החנוך הזה, כדי לשפט את העקמימיות שב“הגיונו”, אם לא על האוֹרתוֹדוֹכּסים הציוניים, שהם עצמם כבר נשתחררו מן הסתירה ההגיונית הזאת ועם זה הם מכירים ומודים במציאותה בקרב העם אשר על דגלם?

האוֹרתוֹדוֹכּסים הציוניים” – אמרתי. כי אמנם, אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדרוש משום מפלגה, שתמסור חנוך בניה לידי מפלגה אחרת המתנגדת לה בעיקרי השקפותיה על האדם וחייו. וכשם שאין המשׂכילים יכולים לוַתּר על החנוך הרצוי להם בשביל להניח דעת האורתודוכסים, כך לא יוכלו גם אלה האחרונים לוַתּר משלהם כלום בדבר זה, אשר בו תלוי קיומו של אותו הבנין העתיק שהם נותנים נפשם עליו. לחנך בניו הקטנים באופן שיהיו קרובים לו ברוחם לכשיגדלו – זו היא אחת השאיפות הטבעיות שבאדם, וממילא גם אחת מזכויותיו הטבעיות, שאין אחרים רשאים לשלול ממנו. ומאחר שהתחבּרו תחת דגל הציוניות שתי המפלגות הראשיות שבעמנו, צריכות הן גם שתיהן להכיר היטב את הגבול שבין חבּוּרן ופירודן בכל ענפי החיים, וביחוד בענף החנוך. שתיהן מחויבות להכּנע לפני דרישת הרעיון הכללי המחבּר אותן, וכל מה שיוצא כתולדה מוכרחת מעצם מהותו של זה משותף הוא לשתיהן ואין שום אחת מהן יכולה לשחרר עצמה מחובתה לו. אבל מעֵבר לגבול הזה הרי הן חוזרות להיות מפלגות נפרדות ושונות, ורשות נתונה לכל אחת להתנהג בכל עניניה לפי רוחה בחירות גמורה. על פי הקריטריוֹן הזה מחויבת הציוניות לדרוש משתי המפלגות – והן מחויבות להכּנע בהחלט, בלי שום אמתלאות – שזו וזו תעשׂה את רעיון התחיה הלאומית במובנו החדש ליסוד החנוך, אבל מן היסוד הזה ומעלה תבנה לה כל אחת את בנינה לעצמה על פי דרכה ותשלוט בו כרצונה, וזר לא יתערב במעשׂיה.

כמה פשוט וטבעי הוא פתרון השאלה באופן זה וכמה תמוהה היא על כן המחלוקת הרגזנית שאינה פוסקת במחנה על דבר החנוך!

אבל בזה, כמדומה לי, אשמה היא הדיפּלוֹמַטיא היתרה, שמנהיגי הציוניים אוחזים בה בכל עת שמתעוררת איזו שאלה הנוגעת ברב או במעט לעניני הדת. הם משתדלים בכל כוחם תמיד לכסות על הנגוד הפנימי הנמצא בהכרח בענינים אלו בין שתי המפלגות, בחשבם בטעות, כי גִלוי הנגוד הזה יביא פרץ במחנה ויהרוס את השלום והאחדוּת, ועל כן, תחת לפתור באמת את השאלה העומדת על הפרק, הם מבקשים מפלט ממנה באיזו החלטה כללית, אשר לא תגע בעצם ה“פצע”, לא תרחיבהו, אך גם לא תרפאהו. החלטה מעין זו נתקבלה, אחר מלחמה עצומה, בקונגרס האחרון, בנוגע לשאלת החנוך. ההחלטה הזאת אומרת כי החנוך ברוח הלאומי הוא חלק עצמי מן הפּרוֹגרמא הציונית וחובה על כל הציוניים להשתתף בעבודתו. אך לפי שהעלימו עם זה, “מפני השלום”, את הסוד הגָלוי לכל. כי יש בקרבנו שני מיני “חנוך ברוח הלאומי”, המתנגדים זה לזה גם בתכנם וגם בצורתם, לא יכלה גם ההחלטה הזאת להרגיע את הלבבות ולהחשב באמת כפתרון השאלה באופן מוחלט. כי מקום הניחה עוד לחזור ולשאול: איזהו “החנוך”, בה"א הידיעה ובלשון יחיד, שכל הציוניים חייבים להשתתף בעבודתו – החנוך המקובל או החנוך החדש? ואם כך או כך, מה יעשׂו בני אותה המפלגה, שחנוך זה או זה מתנגד להשקפותיהם והכּרתם הפנימית? האמנם מחויבים הם בכל זאת לא רק לסבול ולשתוק, כי אם גם “להשתתף” בעצמם עבודה זו?

ביחוד נפל פחד ההחלטה הזאת על האורתודוכסים, אשר אמנם רק בשבילם, כדי להניח דעתם, נאמרה בלשון סתמית כזו. הם יראו בצדק, כי אם יהיה אחד משני מיני החנוך לחובה על כל הציוניים, יהיה ה“אחד” הזה – החנוך החדש, אשר גם בלעדי זה הוא הולך ומתפשט יותר ויותר, ועתה יהיה נצחונו שלם, בהיות גם האוֹרגניזציא הציונית בעזרתו. ועל כן לא יפּלא, כי גם אחר החלטת הקונגרס לא נראה שום שנוי לטובה בענין זה. השאלה עמדה בעינה, כאִלו לא החליט הקונגרס דבר, ולהאספה הגדולה במינסק באו האורתודוכסים בהמון, מזוינים ומוכנים “לתפלה ולמלחמה”, אם אך ישובו שם המשׂכּילים להזכיר עניני החנוך. כך סופה של ה“פשרנות” תמיד, שאינה מניחה אף דעתם של אלו שבשבילם היא באה. ואולם אִלו היה הקונגרס מסלק לצדדים את ה“דיפּלוֹמַטיא” העמוקה והיה מפרסם ומקיים בקול רם את דבר הנגוד העצמי השולט במחנה בעניני הדת, וממילא גם בעניני החנוך, ובעשׂוֹתו לחובה את החנוך ברוח הלאומי, היה אומר גָלוי ומפורש, כי החובה הזאת מתיחסת לשתי המפלגות יחד, אך לכל אחת על פי דרכה ורוחה, – אִלו היתה ההחלטה ברורה ומוגבלת באופן כזה, לא היה עוד מקום לפחד האורתודוכּסים, והכל היו מבינים, כי מעתה חייבות שתי המפלגות להתאים דרכי החנוך שלהן, כל אחת במחיצתה, לדרישות הרוח הלאומי ולצרכי התחיה הלאומית.

ובזה אמנם אין רצוני לאמור, כי החלטה ברורה כזו היתה משתּקת את כל האורתודוכסים לגמרי. אדרבא, קרוב בעיני מאד, כי גם אז היו הקנאים שביניהם צועקים מרה על העוֶל הנעשׂה להם ועל הסכנה הנשקפת לכל קדשי בני ישׂראל מן ההחלטה הזאת, המקיימת בפומבי לא רק מציאותה של מפלגה ציונית חפשית שאינה משועבדת להם, כי אם גם את זכותה של מפלגה זו לעבוד עבודת החנוך הלאומי לפי רוחה. אבל אז לא היה להם פתחון פה להתאונן, כי מתנגדיהם רוצים לבוא בגבולם בעל כרחם ולשלול מהם את “חירותם” בחנוך בניהם; אז היו מוכרחים להודות בפה מלא, כי כל צעקתם על דבר ה“סכּנה” שבחבּוּר ה“קולטורא” עם הציוניות – סבּתה היא אך העדר-סבלנות מצדם, בחפצם שיהיה החנוך הלאומי כולו שלהם, וכי “חירות” זו, שהם דורשים לעצמם, אין פירושה אלא – כמו שכּך משמשת מלה זו על הרוב בפי קנאי הדת – חירות לשעבּד אחרים לרצונם הם. וכשהיתה כוָנתם מתבררת באופן כזה, לא היו עוד, כמדומה לי, גם “רודפי שלום” שבין הציוניים דורשים להשתיק המחלוקת באמצעים מלאכותיים, כי הכל היו רואים אז את הצורך לגלוֹת את המצב כמו שהוא ולדרוש בחזקה מן הקנאים האלה, שיהיו יותר סבלנים, בבואם לחסות תחת דגל הציוניות ולהשתתף עם זולתם בעבודת התחיה. “אי אפשר לעבוד שני אדונים כאחד”. אם האינטרסים של המפלגה האורתודוכסית11 יקרים בעיניהם מן המטרה הלאומית הכללית, יותר נאה להם להתרחק לגמרי מן הציוניים המשׂכילים, כמו שעושׂים שאר חבריהם. אלו האחרונים ראויים לשבח מצד זה, שיש להם יסוד אחד קבוע בכל מעשׂיהם מראש ועד סוף, בלי רפיון וסתירות פנימיות. הם חושבים כל הנוטים מדרכם כאִלו יצאו מכלל ישׂראל, ומפני זה לא יסכּימו בשום אופן לתת יד ל“פושעים” ולהיות עמהם בעצה אחת. “לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”! – הם חוזרים ומשיבים לנו תשובת אבותינו ל“צרי יהודה”, אלא שאבותינו דחו את שׂונאיהם והלכו ובנו בעצמם, והללו יושבים בחבּוּק ידים ומוטב להם שלא יבּנה הבית משיבּנה על ידי “אפיקורסים”. על פי השקפתם זאת נאה ויאה להם להלחם בכל כוחם גם נגד השתתפות המשׂכילים בעבודת החנוך הלאומי, אף אם לא יכּנסו לתוך גבולם ויכַונו בעבודתם רק להכניס רוח ישׂראל בבתי ספר של השׂכלה, המשוללים עתה רוח זה. לפי שיותר נוח להם, להקנאים הללו, ש“האברים המדולדלים” ייבשו ויתפרדו לגמרי מגוף האומה ולא יהיו לה למכשול על “דרך הקודש”, משתבוא בם רוח חדשה, “יהודית למחצה”, אשר תשוב ותחַבּרם אל הגוף ותתן להם יכולת להשפיע מרוחם עליו… כל זה מובן ויוצא בהכרח מתוך השקפתם היסודית. אבל האורתודוכסים העומדים במחנה הציוניים שאינם מקפידים על הדבר לעבוד כאחים יחדו עם אנשים הרחוקים מהם בהשקפותיהם הדתיות, – הרי בזה עצמו הם כאִלו מגלים דעתם, שגם אנשים כאלה יש להם חלק בעמנו ועבודתם רצויה ומועילה לו. ואם מודים הם, האורתודוכסים הללו, בזכות קיומה של מפלגה לאומית כזו בהוה, איך יחפצו עם זה לשלול ממנה את הזכות הזאת לעתיד, כלומר איך יוכלו להכחיש בתועלתו ונחיצותו של החנוך הלאומי המושׂכל, שמטרתו היא לגדל דור חדש ברוח ההשׂכלה הלאומית של המפלגה הזאת, תחת ההשׂכלה הנכרית השולטת בחנוך בתי הספר עד כה ומסירה לב הבנים מאחרי עמנו? אורתודוכסים ציוניים כאלה – נוכל לאמור איפוא בסגנונו של הרב הנזכר – הם גם כן ציוניים, אלא שאינם ציוניים “בעלי-הגיון”. ואת ה“הגיון” הזה צריך ללמדם לא בפרזות דיפּלוֹמַטיות סתמיות, כי אם בדברים ברורים ומפורשים, עד שיסכימו בעל כרחם, בהכּנעם לפני ה“הגיון”, לשווּי-זכויות גמור של שתי המפלגות בעבודת החנוך הלאומי, כל אחת בתוך ה“סביבה” הקרובה לה ברוח ונוחה לקבּל את השפעתה. רק הסכמה גלויה כזו בלב שלם תשׂים קץ לבלבול הדעות בשאלת ה“קולטורא”, תגביל את שׂדה העבודה של כל מפלגה ותביא אולי גם את המנהיגים להכּיר, כי עליהם מוטל להשגיח בעצמם על מהלך העבודה הזאת בכל מקום לפי צרכיו, ולא ישתדלו עוד להשתמט מן הענין “המסוכן” הזה ולהעמיסו על “קוֹמיסיות” שונות, שאין בכוחן לעשׂות מאומה12.

––––––––––

ובזה חושב אני, כי מלאתי את אשר הבטחתי בראש המאמר: לברר “שאלת הקולטרא” לפי מובנה הפשוט, בלי חדושים יתרים ופלפולים עמוקים. אפשר אמנם, שרבים מן הקוראים קוו למצוא פה גם עצות והצעות יותר “מעשׂיות”, איך לסַדר את עבודת הקולטורא הכפולה – הן בעת האחרונה היה “סדוּר העבודה” או “שאלת האוֹרגניזציא” לענין חשוב ביותר בעיני הציוניים – אבל, לפי דעתי, לא זה הוא העיקר. הרעיון עצמו, כשהוא מובן כל צרכו ונהיה להכרה פנימית ברורה, הוא הוא ה“אוֹרגניזטוֹר” היותר נאמן והוא בורא לו תמיד את האוֹרגנים הדרושים לו בצורה מתאימה למטרתו. וכל מקום שאתה מוצא בני אדם ממשמשים יותר מדי באיזו אוֹרגניזציא והולכים ומתקנים בה תקוּן אחר תקוּן – סימן הוא, שעצם הרעיון המונח ביסוד האוֹרגניזציא עדיין אינו ברור כראוי…

מי יתן איפוא ויועילו דברי לברר את המושׂגים ולקבּוע בלבבות הכרה נכונה במהותה ותכליתה של “עבודת הקולטורא” – וסוף המעשׂה לבוא.


  1. נדפס ב“השלח” כרך י‘ חוב’ ה‘–ו’ (חשון–כסלו תרס"ג). – המאמר הזה כולל (בתקונים ומלואים שונים) עקרי הדברים שהרציתי בעל פה על אדות “שאלת הקולטורא” לפני האספה הכללית של הציוניים הרוסיים, שהיתה בחודש אלול תרס"ב בעיר מינסק.  ↩

  2. Восходъ, 11 Іюля 1902 (№ 28).  ↩

  3. Jewish Chornicle, July 25, 1902.  ↩

  4. החוברת של ה“מאָנאַטסשריפט” שבּה באו הדברים האלה אינה עתה לפני, והנני מוסר את תכנם כפי הרשום בזכרוני.  ↩

  5. גם ר"א גייגר, בכל היותו רחוק, על פי השקפותיו בכלל, מלהכיר ערכה של לשון עברית בזמן הזה בתור לשוננו הלאומית, הוכרח להודות, כי דברי חכמה וספרות הכתובים בלשון עברית קרובים ללב עמנו ומשתמרים בקרבו לדורות באהבה וכבוד יותר הרבה מן הדברים הכתובים בלשונות אחרות על עניני היהודים והיהדות. (A. Geiger's Nachgelassene Schriften II, 286–288).  ↩

  6. עי‘ עוד על ענין זה מאמרי “ריב לשונות” בחלק ד’.  ↩

  7. עי‘ חלק ג’: “אחר עשׂר שנים”.  ↩

  8. אחר שנאמרו הדברים האלה באה ידיעה בכה“ע, כי באשכנז נתעורר עתה הרעיון ליסד אורגניזציא גדולה להרחבת ”חכמת–ישׂראל", ובאספה שהיתה למטרה זו דרש לודוויג גייגר בשבחו של הרעיון הזה והטעים ביחוד את הצורך לשׂים לב לא רק לספרות העברית של העבר (כמנהגה של חכמת ישׂראל עד עתה), כי אם גם לזו של ההוה! ואנו יכולים לצייר לנו בנקל, מה יהיה טיבה של חברה כזו, אם אנשים כגייגר יבראוה  ↩

  9. עי‘ המו“מ ע”ד ה“קולטורא” בהפּרוֹטוֹקוֹל הסטינוגרפי של הקונגרס החמישי ע’ 389 ואילך.  ↩

  10. הפּרוֹטוֹקוֹל הסטינוֹגרפי ע' 394.  ↩

  11. במקור: האותורדוכסית  ↩

  12. אין ספק, שגם יסוּד “הקוֹמיסיות הקולטוריות” לא היה עד כה למנהיגי הציוניות אלא תחבולה דיפּלוֹמַטית להפּטר מענשה של ה“קולטורא”. הגע בעצמך, וכי יעלה על דעתם של המנהיגים האלה בכל מקום שהם להסיר מעליהם עוֹל העבודה במכירת האַקציות של הבּאנק וכדומה ולמסור כל הענין בידי איזו קוֹמיסיא, שתעשׂה בו כרצונה? או היעלה על הדעת, כי קוֹמיסיא של שלשה או חמשה חברים היושבים במקומות שונים תוכל לעמוד בקשר תמידי עם כל מאות האגודות המפוזרות על פני ארץ גדולה ורחבה, תדע תמיד צרכי כל מקום וכוחות–העבודה הנמצאים שם ותשגיח מרחוק על ענין דק ומסובך המלא שאלות קשות, כמעשׂה החנוך, שיהיה נעשׂה בכל מקום כהוגן? אבל בהיות כל הדבר למשׂא על המנהיגים, ולפטרו בלא כלום גם כן אי אפשר, – לכן המציאו תחבולה זו, שתרגיע רוחם של הדורשים “עבודה קולטורית” ועם זה תשחרר אותם, את המנהיגים עצמם, מעבודה הנחשבת בעיני רובם כדבר טפל, “שאינו מגוף הענין” וגורם רק סכסוכים יתרים. וכה היו הקוֹמיסיות האלה מעין “דיקוֹרציא” מוכרחת, והן נבראות לכתחלה לא לשם עבודה פוריה, כי אם בשביל לצאת ידי כל הדעות. ועל כן לא יפּלא, כי עד עתה לא שמענו, שיקבע הקונגרס, או “הועד הפועל”, כללים לעבודת הקומיסיות הקולטוריות, למען ידעו חובותיהן וזכויותיהן וגבולי עבודתן, ולא שמענו גם כן, שיעיינו בכובד ראש בשאלת האמצעים, החמריים והמוסריים, הדרושים לעבודה גדולה כזו, ויבקשו להם איזה מקור תמידי ומספיק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות