לזכר אניטה ויטמן
אלדע הקטנה, עם תלתלי הזהב שלה ועיניה התכולות דמתה יותר למלאך קטן מאשר לילדה. טרם ידעה לדבר או להביע את רצונה, אך כשראתה פרח רעדה כולה, הרימה את ידיה ונענעה את אצבעותיה הקטנות מתוך השתפכות הנפש, כאלו מבקשת להעלותה לעולם אחר.
פניה היו לבנות וענוגות, ואמה היתה מלבישה אותה באריגים דקים בלבן, תכלת פתוחה, או ורוד קל, והיו שמלותיה מפרפרות על גופתה כעלי הורד, שרועדים לכל נשיבת רוח צח. היא אהבה את השמש ונמשכה תמיד אליו, גם למי הפלג נהרה נפשה, ותאזן לשקשוקו. עריסתה עמדה בארץ הנגב.
היא גדלה, ותיף ותרהב את כולם בטוב לבה:לא בכתה, לא התרגזה, לא הטריחה במאומה את הסובבים אותה, וּבמטה כְּאִלוּ חפשה דבר־מה.
אמה התאמצה להבין את תכונת בתה התמוהה ולכון את משאלת לבה, ואולם עמלה היה לשוא.
* * *
אלדע נהיתה לנערה, ויפיה הקסים את כל רואיה. הבחורים חזרו אחריה, כל אחד שאף לרכש את לבה.
אך היא היתה חביבה ונחמדה לכולם כאחת.
וכשאמר לה פעם בחור בטילם יחד בשדות ופרדסים, כי הוא אוהב אותה, ענתה: ״ואני אוהבת הפרחים״.
– אַתְּ פרח הפרחים – אמר הבחור שצעד על ידה, ונשק את קצה שרוולה הדק והרחב שבתוכו הסתתרה זרועה הלבנה כשיש. עיניה אורו בזהר עליון, ועל פניה הוצק אושר מוחלט. מֶבַּט עיניה התכלת, היה שלוח למרחקים: ״מעבר לטוב ורע״. בגופה הדק ובקומתה הגמישה דמתה לגבעול, וראשה העדין, עם תלתלי הזהב, התנשא כפרח.
הבחור גם הוא צעיר כמותה, גבוה ודק, אך נמרץ וחזק. עיניו חומות ושער ראשו ערמוני. על שפתותיו נגלדה הפקודה, ובמבטו – ההכנעה.
– התרשיני לקטף הפרחים בשבילך? – שאל.
– אנא, אני אקלעם לעטרה – ענתה בשמחה.
– למי העטרה? – שאל הבחור.
– למלכת הפרחים… – ענתה כחולמת.
– והוא קוטף וקוטף… והיא קולעת וקולעת…
מפעם לפעם הקריבה את המקלעת שבידיה לאפה, שאפה לתוכה את ריח בשמה, לטפה אותה וכסתַה ברדידה הדק, לבל תבול מהשמש ולא תנשר מהרוח.
וכשהיה מוכן הזר שמהו הבחור על ראשה ויעטר ככתר את מצחה הלבן והזך.
* * *
בכל פעם שהוא בא לראותה, הוא מביא לה פרחים, היותר יפים: שושנים למיניהן, נרקיסים לבנים עם לבותיהם הצהובים והאדומים; הזיוָנית עם כוסותיה הלבנות מלאות טפות טל וריח האביב; סִגּוֹלֵי פַּרְמָה, וענף השקד הלבן כשלג, ופרחי תפוח הזהב המשכרים בְּעַז בָּשְׂמָם.
אלדע אוהבת את הפרחים, ואוהבת את הבחור וקראתו בשמו :
– גיורא!
– אלדע! – השיב.
ונדברו שניהם לאהב זה את זה לנצח. גיורא נסע לרגלי עבודתו למרחקים.
אלדע נשארה עם געגועיה ופרחיה. המכתבים ביניהם היו לבטוי הרגשות לבותיהם.
פעם בהקיצה בבקר, ראתה על יד מטתה צרור שושנים אדומות מרהיבות עין וקלף לזה: ״לאלדע מאת גיורא באהבה". – ממרחקים שלח לה את אלה, ומקרוב הרגישה אלדע את אהבתו העזה, כמו שאהבה היא את הפרחים.
* * *
גיורא חזר. הם התארשו והתחתנו, וחיו חיי אושר, ותדיר היה בעלה אומר אליה: ״חן חן לך, ילדתי, בעד החום והאור שהכנסת בחיי״.
והיא היתה שקועה כולה ורובה בדבר אחד: איך להנעים ולשפר את חייו. ובאמת ביתם היה כליל יופי, והפליא את כל מי שראהו, בכל עבר ופנה, הורגשה נשמת הגרים בתוכו, ורוח־הקודש היתה מרחפת בו. כולם התפעלו מטעמה הדק של אלדע ובהחן וההתאמה היוצאים מהכלל, היצוקים בכל מפעל ידיה.
* * *
אלדע נהיתה לאם. וכשראה בעלה את התינוק בזרועותיה, אמר באהבה:
האם המאושרת.
– הנה מלאך קטן הדוק לחזך.
– זה פרח חיי – השיבה בבת־צחוק על שפתיה האם המאושרת.
הקיץ עבר. הסתיו בא ואחריו החרף, ושוב האביב. הגן, אשר מסביב לבית אלדע, לבש את אדרתו הירוקה וכפתורי הפרחים הציצו. אלדע מרחיבה ומגדילה את גנה, ובעצמה מטפלת בכל ערוגה ושיח. היא מסירה את העלים הכמושים, וזומרת הענפים. ואת הצמחים הענוגים, היא מסדרת בעציצים ומכניסה אותם לחדר השמש. ביתה נהפך לגן חרף מרהיב עין: התמרים, ההרדופים, עץ הלימון, הער עם עליו הגאים, היסמין והשטה הפילה, בעלת הפרחים הלבנים המפיצים בשם עז ונעים, פי־האריה לכל גוניו המרובים, והצפרן הלבנה האדומה הצהובה.
* * *
לאלדע נולדה בת יפפיה כמוה. הילד חבק את אחותו הקטנה באהבה, והאב אמר להאם:
– הנה העטרה לראשך שקלעתי לך במסתרים, פרחי חייך.
אלדע שמה את כל לבה בטפול ילדיה, ולא נתנה אמון בידים אחרות זולתה. הילדים גדלו והתפתחו
לשביעת רצונה, ותתקשר קשר אמיץ גם לכל החברים והחברות שבאו במגע ובמשא עם ילדיה. ״בחרות נחמדה ורעננה״ קראה לכל החבריה ותדיר השותה אותם לגן הפרחים שלה, ואהבתה מחולקת ביניהם. בצער רב ראתה יום אחד, כי הדקל הצעיר הצטנן ומת, מפני שלא הכניסתהו בזמנו הביתה; ההדס נעשה דל וכחוש. תוכחה גדולה, התגנבה אל לבה: אהבתה החלקית לא הספיקה להם… מעתה היא תתמסר כולה להפרחים כמו לפנים. ילדיה אינם זקוקים לה יותר, הם בעצמם יחתרו להם דרך.
ובהיותה פעם שקועה במחשבותיה אלו, בגן החרף שלה, הסתובב ראשה, וראתה דרך חלונה את הפרחים בגן, והנה ראשיהם מורדים כאבלים. ״הפרחים מקנאים״, החליטה, ״האם אין אהבה בלי קנאה בעולם״? ״ולמה שנאת חנם״? ״ומה מקור הנקמה״? ״ומדוע לא יאהבו זה את זה כאחים״? ועוד שאלות כאלו וכאלו התרוצצו במחה ולא מצאה פתרונם…
היה יום אביב, שמש ואור והאילנות פורחים, גיורא חזר כמנהגו צהרים, מעבודתו ויחפשנה בגן ובבית, קרא לה ולא נענתה. וימצא אותה בחדר השמש… בלי רוח חיים באפה. גדולה היתה הבהלה ואיום היה האסון.
בראשים מורדים עומדים על יד מטתה בעלה, בנה ובתה שקועים באבלם הגדול, ועמהם חבריהם וחברותיהם. ובגן הפרחים הזדקפו ויתנו ריחם בשפע: ברכתם האחרונה לזו שאהבה אותם יתר מנפשה.
בקברה רִפְדוּ לה מטה של אירוס לבנים וממעל מכסה דגניות, לצדיה יקינתן, לרגליה סגולים, ולמראשתה רִכְפָּה.
במקום מנוחתה האחרונה ברוש גמיש, סמל המות, מתנועע לכל נשיבת רוח קלה, ומספר ספור חיה של מלכת הפרחים.