רקע
דוד פרישמן
אגדות

מה ארוך הסולם ומה גבוה! על הארץ הוא מוצב ועד השמים מגיע ראשו. מי יודע? אולי מיליון אלפים מיל אורכו, אולי שני מיליונים, אולי שלושה.

ומלאכים עולים בו ויורדים, עולים ויורדים,

ובלילה מתוך הדממה יש אשר יהיה איש ברוך אלוהים, אשר תשמע אוזנו כקול המון גלים, הוא קול משק הכנפיים אשר לעולים וליורדים.

ואת היורדים הלוא ידעת, בני. מלאכים הם בשמים, אשר מן השמים הם יורדים ואל הארץ הם אומרים לרדת. ואולם הנה הם עולים – – –

ואני הפסקתי את אמי בדבריה פתאום: “עולים? מי מזה הם עולים? האם מעל פני הארץ? האמנם מעל פני הארץ? האמנם יש מלאכים גם על הארץ, כי משם הם עולים?”

כן, יש. יש מלאכים גם על הארץ, והם יחידים ושרידי סגולה ומספרם מעט מאד, אולי רק אחד במדינה ושניים בדור, ואולם יש ויש. ומראיהם כמראה ילדים תמימים וכמראה חוזים ואנשי ואנשי רוח וכמראה נביאים ואנשי אלוהים. עוד יבואו הימים, בני, ואתה תבין את כל אלה. ואולם עתה רב לך אם תדע, כי כמשפט המלאכים בשמים, אשר תאחז בם לפעמים תשוקת פתאום לעזוב את השמים ולרדת לראות את הארץ ואת הנעשה עליה, כן משפט המלאכים אשר על הארץ, כי תאחז גם בם תשוקת פתאום לעזוב את הארץ ולעלות לראות מה בשמים.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים עולים ויורדים עולים ויורדים.

ועל פני אחד השלבים מן השלבים התיכונים אשר בסולם נפגשים העולים עם היורדים.

“שלום עליכם!”

“שלום עליכם!”

ואיש נותן לרעהו את כנף ימינו העליונה.

והמלאכים נוטים כמעט הצידה ואת כנפיהם הם שולחים איש איש לכיסו והם מדברים איש באוזני רעהו, כמשפט אנשים אחים הנפגשים ברחוב העיר; ואיש את אחיו שואל לשלומו ולכל אשר עמו, ואיש את אחיו עונה לשלום וכל כל אשר עמו.

“מה חדשה על פני הארץ?”

והבאים מן הארץ עונים כמנהג העולם: רק רע, רק רע.

“רק רע כל היום תמיד על פני הארץ. העת הטובה והקדמונה כבר עברה. אמנם טובות היו השנים הקדמוניות מעתה. כדבר הזה יספרו לנו זקנינו וכן נחוש גם אנחנו. אז ביקשו עוד בני האדם טוב וצדק, שלום ומידה טובה ; אז היו עוד בני-האדם שלמים ושלווים. ואולם עתה? עתה אין אמת ואין רוח נכון. רק שקר ותרמית אל כל אשר נפנה, ורק כזב ומרמה. אין אהבה בלב בני-האדם ורק שנאה ונקמה. כי רעים בני-אדם מחיות הטרף, ורבים הרודפים אשר על-פני הארץ ורבים הנרדפים. אין זוכר כי אחיו גם הוא נברא בצלמו כדמותו ואיש את רעהו רודף. עד מתי עוד? הנה אין מנוחה לעייף ואין מרגוע לכושל. ויש אשר יתכווץ הלב הטהור למראה כל החמס הזה, ויש אשר גם הצדק יצדיק את עושיו ואמר: גם האנשים האלה אינם אשמים, כי רק על-דבר הלחם הם רעים וחטאים. כי בזיעת אפיים ייאכל הלחם אשר יבוא אל פי האדם, וגם לחם צר זה יחסר לפעמים לָרָעֵב. ואולם אם כה ואם כה, רק רע כל היום תמיד על-פני הארץ. אין רוח ואין מרחביה להלך הנפש הטהורה. ותמעט עוד כל זאת, ותמלא הארץ קיטור ואלקטרית ומכונות, והאדם היה למכונה גם הוא. היש איפוא מקום בעולם אשר כזה גם לרוח הקודש? ולכן כל אשר נפשו לא הוטמאה עוד בו, ודאבה הנפש הזאת וכאבה אליו ורוחו תשאף לרגעים לצאת מן המחנק הזה ולבוא אל מקום אשר שם עוד טהורה הרוח. הנה כן נקטה גם נפשו בנו מפני החיים אשר על הארץ, ורוחנו שואפת השמימה. כל חומר הגס אשר על פני הארץ היה עלינו למשא, ונפשנו מבקשת רוח. הממשות היבשה, אשר מסביב לנו, היתה למחנק לנפשנו, ונפשנו עורגת אל-המליצה. כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את הארץ, ואנחנו פה עולים, עולים השמימה; אולי נינפש שם רגע אחד, אולי נחליף שם רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב לגורלנו ולעמלנו ולשאת אחרי-כן שנית את כל הצרה והתלאה.”

והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו, שומעים את הדברים, ופניהם הלבינו מאוד מחרדת פתאום.

ואולם המלאכים העולים מן הארץ לא יראו ולא יביטו לא ישימו לב, כי עוד לבם הומה מן הדברים אשר דיברו זה עתה, ורק לתומם הם שואלים:

“מה חדשה בשמים?”

אז יענו בני השמים גם הם: “רק רע, רק רע. אם רע לכם שם על-פני הארץ, הלא רע לנו שבעתיים פה בשמים. אולי, לפנים, בשנים הקדמוניות טוב היה ליושבי השמים, ואולם לא עתה. לפנים, בימי הילדות אשר לבני השמים – אז התענגו על כל טוב. אז עוד היו המלאכים והכרובים והשרפים ילדים, ילדים תמימים; ואז התענגו בכל לב על התמימות ועל הטוהרה, על המנוחה ועל השלווה, על הקדושה ועל האצילות אשר מסביב בשמים, ותהי השמחה שמחה שלמה. ואולם ברבות הימים ארכה להם השעה מפני רוב הטובה. הנוסח הקבוע אשר אין לו שינוי ואין לו חליפה, היה להם לעול. הנה כן באו הימים החדשים. והמלאכים אשר בשמים מן הקצה ועד הקצה מגהקים ומפהקים, ונפשם שואפת לחיים אחרים. אין לנו קרקע מתחת לרגלינו. – וזה כל הרע. ולכן יש אשר תבחל נפשנו בכל אשר בשמים ורוחנו עורגת ארצה. הרוח אשר מסביב לנו יהיה לנו למשא ונפשנו תבקש חומר. המליצה הרופפת, המרחפת פה על פני כול, תהיה לנו למחנק, ונפשנו תכלה אל הממשות. לנו לנו עבודה! תנו לנו מעשה! תנו לנו מכונות וקיטור ואלקטרית! כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את השמים, ואנחנו פה יורדים, יורדים לארץ, כי אמרנו: אולי ירווח לנו שם ואולי נוכל ונתענג כמעט על החיים אשר שם, ואז נחליף רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב אחרי-כן ולשאת שנית את כל הריק ואת כל השעמום אשר בחיי הרוח.”

והמלאכים אשר מעבר מזה נושאים את עיניהם ומביטוים איש בפני אחיו.

ואלה מזה ואלה מזה אומרים: “אולם אויה לנו! רואים אנחנו כי שגינו. כאשר נבקש לנו אנחנו מפלט מפני חיינו אנחנו, כן תבקשו לכם גם אתם מפלט מפני חייכם אתם – ואין מפלט ואין מנוס.”

והמלאכים הבאים מן הארץ, לבעבור יעלו השמימה, שבים כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא השמימה; והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו אל הארץ, שבים גם הם כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא את הארץ.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים יורדים והמלאכים עולים – איש איש אל המקום אשר משם בא.

אלה אשר שבעה נפשם מרוב ממשות ויאמרו ללכת לבקש להם מליצה, נוכחו ויראו כי גם המליצה איננה טובה; ואלה אשר שבעה נפשם מרוב מליצה ויאמרו ללכת לבקש להם ממשות, ראו וייווכחו כי גם הממשות ריקה ואין בה דבר. –

ובסַפֵּר אמי באוזני את הדברים, ותשב אמי-זקנתי ותען גם היא ותאמר: הלוא זה אשר יאמר משל הקדמוני: איש לנטל משאו! אם יניחו כל בני אדם איש את נטל משאו וברירה תהיה להם לבור איש איש נטל משא מן המונחים לפניו ככל אשר יחפוץ, אז יבחר לו איש איש את שלו אשר היה לו לפנים.

 

הקופה    🔗

ביום הולדת אותי היה הדבר, ואני אז בן תשע שנים. בהיות הבוקר, כאשר רק נפקחו עיני וארא את המתנה אשר נתן לי אבי לזכרון היום ההוא, והנה: קופה קטנה עשויה מתכת לאגור בה כסף ולחשׂוך מיום אל יום. במכסה הקופה מלמעלה עשוי חריץ, אשר בו תושם מטבעת הכסף לבעבור תיפול אל תוך הקופה, והקופה עשויה תבנית אריה. את זאת נתן לי אבי, ואולם אמי לא נתנה לי דבר, ורק נשוק נשקה לי, ותספר לי את אחד מסיפוריה.

התשמע?

מלאך קטן היה בשמים, מלאך זקונים לאלוהים והוא רך וצעיר, ואלוהים אהבו מאד מאד. והיה היום, ואלוהים אמר למלאך שעשועיו לאמור: הנה מחר יום הולדת אותך, ואני נכון לתת לך את כל אשר תשאל נפשך: שאל מה אתן לך!

והמלאך ענה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אבי ונתת לי קופה לאגור בה מטבעות, כמשפט הקופות אשר לבני האדם על הארץ. ואולם בזאת תיפלא הקופה מן הקופות האחרות, כי תעשה אותה בתחבולה על-פי מכונה אשר יכול תוכל להתמלא מאליה ולא תהיה עלי המלאכה למלאותה.

ושחוק קל נראה על שפתי אלוהים, וישפוק למלאך על כתפיו, ויאמר: אין זאת, ילד שעשועי, כי עצל אתה מעט, ועל כן שאלת למנוע את נפשך מכל מלאכה, עד כי תאמר כי גם קופה תימָלא מאליה, ואולם ראה, נשאתי פניך גם לדבר הזה.

וממחרת היום, יום הולדת את המלאך, ויתן לו אלוהים את הקופה כאשר שאל, והקופה עשויה חמר ותבניתה תבנית אדם ומראיה כמראה אדם חי אשר על הארץ. את זה נתן אלוהים למלאכו, ויהי האדם לקופה בידי המלאך.

והמלאך שם את הקופה בקרן זווית על פני הארץ, ותהי הקופה עומדת על הארץ. ותהי גם מתהלכת על הארץ, כי כן היה המשפט המכונה אשר עשה לה אלוהים, ותהי מתמלאה הלוך והתמלא מיום אל יום.

והקופה, הלוא אמרתי לך, היתה עשויה חמר, ותבניתה תבנית אדם, לא נעדר דבר, והיא הולכת ומתמלאה הלוך והתמלא.

אין דבר אשר לא בא אל תוך הקופה הזאת; וכן עברו ימים, וכן עברו שנים.

והמלאך אשר בשמים מביט אל קופתו אשר על הארץ ורואה אותה בהתמלאה ונשמתו חורדת ומרקדת בקרב נפשו מרוב שמחה ועליצות.

כן עברו שנים הרבה;כן עברו שבעים שנה.

והקופה היתה מלאה על כל גדותיה, עד אפס מקום עוד.

ומקץ שבעים שנה התבקעה הקופה מרוב התוכן אשר בה; פור התפוררה פתאום, ושבריה התפרדו – מקץ שבעים שנה.

והמלאך פוקח את עיניו היטב, למען אשר ְיפַקֵּח על התוכן אשר בתוך החרשׂ הנשבר.

אויה! מה זאת?

הנה המטבעות מתגוללות ארצה, והמטבעות שונות מאד בערכן: מטבעות מזוייפות, מטבעות עשויות סיגים, מטבעות שווא ושקר, מטבעות תרמית וכחש, מטבעות אשר נמחקה צורתן, מטבעות פסולות, מטבעות אשר אין להן כל ערך, ורק מעט מעט בהן גם מטבעות עוברות לסוחר.

והמלאך הקטן עומד ורואה, ואחרי-כן הוא פורש ובוכה.

ואלוהים מנחם אותו ואומר: לא טוב הדבר אשר שאלת להיות לך קופה אשר תתמלא מאליה. לו פיקחת אתה על קופתך, כי אז היה אוצרך אוצר נבחר. לשנה הבאה ביום הולדת אותך אתן לך קופה אחרת, ואולם אתה עשה בחוכמתך לפקח עליה היטב.

ואמי, בספרה לי את הדברים האלה, הוסיפה: בני! מי יתן וביקשת את מלאכך אתה היושב בקרב לבך לפקח על אוצרך אשר בקרבך, והיה באחרית הימים והיה אוצרך טוב ונבחר.

 

אור    🔗

 

(מוקדש לפְלוְֹרצְיָה הקטנה)    🔗

לילה – והחושך מילא את חדר המשכב כענן כבד מן הקצה אל הקצה.

במיטה קטנה שוכב הילד הישן, ועל ידה המיטה הגדולה, ועליה שוכבת אמו וישנה.

אך פתאום התמודד הילד ויתעורר וייקץ.

“אמי!”

וגם אמו הקיצה.

“מה אתה שואל, ילד שעשועי?”

“אור! אור אנוכי שואל, אמי! יהי אור, אמי! שואל אנוכי כי יהיה אור כרגע!”

ואמו חפזה ותקם ותעל נר.

"לא, אמי! לא נר אנוכי שואל, לא אור נר, לא אור נר! היהי אור!

שואל אנוכי כי על כל הארץ יהיה אור! שואל אנוכי כי על-פני חוץ ועל כל הרחוב יהיה אור, כי יהיה עתה יום אנוכי שואל!"

"אבל, נשמתי! הדבר אשר אתה שואל לא יתכן. עתה הנה לילה, ואין אדם בכל הארץ אשר יהיה לו כוח להפוך לילה ליום. דבר אשר כזה אין גם אֵם אוהבת יכולה לעשותו, וגם לבנה יחידה אין היא יכולה לעשותו. חכה, חכה מעט יקירי! אל נא תקצר נפשך מחכות. עוד מעט, רק מעט עוד, נשמתי! היום יבוא אל נכון. "

“ואולם שואל אנוכי כי עתה יהיה יום! שואל אנוכי כי תמיד יהיה יום!”

והילד בוכה.

והאישה אינה יכולה לשמוע את קול בנה בבכותו, את קול משק כנפי המוות בבואו היתה יכולה לשמוע במנוחה אבל לא את קול בנה בבכותו.

ואולם הילד בכה. והילד הולך הלוך וגדול, וכאשר יוסיף ימים כן יוסיף לבקש אור ויום, וכאשר יוסיף לבקש אור ויום כן יוסיף ללכת הלוך ובכֹה; ואמו כאשר תשמע את קולו בבכותו, וכן תוסיף ללכת הלוך ודלֹה, כי אין היא יכולה לשמוע את קול הילד בבכותו.

הוי, אל אלוהי האור! את כל אשר לה היא נכונה לתת, ולו רק יהיה אור לבנה.

והיא הולכת לבקש את האור למען בנה.

"אי המקום אשר משם יוקח אור? "

ובהיותה עומדת על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם, והנה אשה זקנה לקראתה.

“אנוכי הנה זקנתי ורוב ימים הודיעוני חוכמה. את האור את מבקשת, בתי? את האור למען בנך? בתי, את אשר אגידה לך: אם את עיניך המזהירות והמאירות תיקחי ותקריבי אותן קורבן לבנך, והיה לבנך אור כאשר שאלה נפשו.”

והאשה לא חיכתה אף רגע – ותקם ותבא את עיניה המזהירות והמאירות קרבן לבנה. יום ולילה, יום ולילה עבדה את עבודתה לבנה, ובלילה לא ראתה מנוחה, עד אשר הוכו עיניה בסנוורים מרוב עבודה בלילה.

ואולם האור הזה היה אור רק לבנה לבדו – והוא הלוא שאל כי יהיה אור לכל הארץ אשר מסביב.

ושנית עומדת האשה על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם.

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

והנה אשה זקנה לקראתה.

“עתה הנה זקנתי; ואולם לפנים הייתי צעירה כמוך. בהיותי צעירה, ואהי גם אני אֵם כמוך; ועל כן ידעתי. אם תעמלי בזיעת אפיך עד כי שערות ראשך השחורות כלילה ילבינו כיום, אז יצא אור מן הלובן הזה, והיה לך אור למען בנך.”

ואֵם הילד לא פקפקה אף רגע. אז עבדה את עבודתה למען בנה, יום ולילה עבדה, יום ולילה, ולא שבתה עד כי מרוב עבודה הלבינו שערותיה השחורות, ויהי הלובן הזה כלבנת הספיר לטוהר, ויאר שבעים ושבעה מיל עד למרחוק.

ואולם גם האור הזה לא הספיק; האור הזה לא היה אור עולם ולא האיר לארץ כולה.

ובשלישית עומדת האשה ושואלת לנתיבות עולם:

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

ומארבע רוחות באה רוח ותאמר:

“אם דם לבך האדום תקריבי קובן לבנך, והיה האוֹדם הזה לאור גדול כאור שבעת הימים.”

“את דם לבי?” אמרה האשה – ובלי חמלה קרעה את לבה מתוך סגורו ותַקרב אותו לבנה. ובהיות לב האשה עם בנה, ויהי החום גדול מאד כחום השמש בגבעון, ויאר יום אחד ולילה אחד, ויאר שבת ימים אחרים עוד, ויאר לפני הילד.

ואולם גם האור הזה לא היה אור עולם אשר יאיר לכל הארץ אשר מסביב ואשר יאיר לנצח ולא יחדל.

והאשה הולכת עוד תועה ומבקשת.

“איה אור? איה אור? – הגידו לי, איה אור אשר יאיר לבני כל הימים ואשר ייאור גם לכל הארץ בגלל בני?”

והנה איש זקן לקראתה.

“אם את כל הספרים אשר בעולם תאספי לך ואת חוכמה ומדע, והיה לך האור אשר את מבקשת, ונתת אותו לבנך.”

והאשה אוספת למען בנה את כל הספרים אשר בעולם, ואת כל החכמים ואנשי המדע היא קוראת לבעבור יתנו לבנה את כל חוכמה ואת כל מדע.

והחכמים ואנשי המדע נותנים לבנה חוכמה ומדע, ויהי לו אור, אור גדול מאד. ואולם – החוצה הביט רגע אחד, וירא והנה חושך ואפלה מסביב ורק לו לבדו אור, ויכאב לו הדבר שבעתיים.

ויהי הנער לעלם, והעלם היה לאיש, והאיש איש אומלל מאד!

כי לא ישלו איש אשר יבקש אור תמיד, אור אחד לבני-אדם כולם יחדיו.

ובעודו מבקש את האור, והנה ימים אחרי ימים יעברו ושנים אחרי שנים, והוא גם הוא עייף ויגע וזקן ושבע נדודים.

ורגליו כואבות מרוב לכת ובקש, ולבו כואב מרוב הגֹה וחקור.

ושערות ראשו השחורות הלבינו גם הן, ותהיינה מזהירות ומאירות.

ולו גם לו בן, וגם בנו זה שואל מעמו את אשר שאל הוא כל ימי חייו. ובעודו עושה כה וכה והנה יומו הגיע, יום אחרון ורע, ותחת האור אשר ביקש הנה זה מלאך בא מלא חושך ואופל ולו אלפי עיניים שחורות.

ופתאום הבין: חוק עולם הוא! יום ולילה באים חליפות, וקיץ וחור. ואור וחושך וחום וקור.

ובקוראו את בנו אל מיטתו ויאמר לו: ראה, היה ביקשתי את האור, ועל כן רב לי, כי המבקש את האור גם לו אור!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!