לוגו
משורר בתרגומיו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שקספיר, לופה-דה-וגה, לורקה – ל’מזומן' נכבד נזדמן רפאל אליעז. נעים מאד לארוֹח לחברה כזאת במעשה ‘הברחת גבולות’ מלשון אל לשון, מעם אל עם.

ודאי: נעים, אבל גם מסוכן. הן יש מתריעים, כי יש כאן משום התערבות במעשי-בראשית. הררותו של הר במקומו, וסלעותו של סלע באדמתו, ואין לעקור מקור. אך גם המאמינים במעשה התרגום ונלהבים לו יודעים, כי יש כאן משום התחיבות בנפש. אכן, כל תרגום, וביותר של דברי-שירה, ולא כל שכּן של אלופי עולם, הרי הוא דו-קרב נאמן לחיים, סיוף נוצץ שאינו פוסק עד אחרון הדיבור, סיפא דספרא… החרבות הנה הן שלופות, מצטחצחות, מתאבחות. כתיאור שמצינו ברחובה של וֶרונה בפתיחת ‘רומיאו’: החרב המתהפכת בין שתי משפחות ונאמניהן מצליפה, חותכת, שוצפת. שקספיר, כידוע, בורא נפשות רבות וממיתן בגיא-החזיון במאמר הגורל וסבכיו – האין לחשוש למתרגם שאיקלע כאן ב’אמצע‘? האין הוא מועמד ‘מבוקש’ למכה ניחתת? כלום אין בכוחה של אותה חדרנית, אומנתה של יוליה, לקפחו באמרי-פיה, להפילו חלל בלשון-נופל-על-לשון? וכבר שאלו השואלים: למה נעלמה פתאום זו האומנת, על שום מה סילק אותה שקספיר ללא כורח? – למה? – נתבדחה תשובת המשיבים – יפה עשה. שאלמלא חיסל שקספיר אותה היתה היא ‘גומרת’ אתו במטרות-עוז שהיא משפיעה ללא היכּלא. לא, שקספיר לא קטל בן הקטולים את גיבורנו-המתרגם על הבמה ב’רומיאו ויוליה’, לא בטראגי ולא בקומי, והוא גם הוא נתן לו חיים, וחיים יפים.

אכן, נצחון הוא לה לעברית (לא ראשון אך נוסף) כך לדבר באזני הרבים: שירית ובימתית. נראית ונשמעת. של עין ושל אוזן. אחדות הספר וההצגה. צעירה וכובשת עברית שקספירית זו בחלל האולם: מקויים המגע, ללא שטח מת, ו’סיופים' מבהיקים ונענים בברכות-נהנין ביחידות ובציבור. כעב קטנה, ככף יד, עלה זכרונה של הצגה אחת על במה אחרת: יצירה רבת-מסורת של גדוּלה, בתרגום מופלא – ואני שמעתי כמו מעבר למסכים. רוב נחת בקריאה – וצער בשמיעה. ואילו כאן שבה האוזן לקיים ולאשר בשמחה מה שהעין ראתה קודם לכן. הדבר נשמע!

יוליה כך – וכך, דומני, יאֶרמה, וכך, דומני, מעין הכבשים. הנשגב והחולין, הפאתוס ההירואי – וההתקוממות העממית. הבשר-ודמי – והרוחני. הלירי והגידופי, הכינורי והאבן המיוּדה. הארמון והביקתה ושדה-המרעה.

ועל הכל – במין מאמץ שאינו-נראה, בפשטות שנובעת נביעה מאליה כאילו. ודומה, כי דוקא במקום הקושי, מצוי או שאינו מצוי – שם גם ההישג והכיבוש. דומה, כי דוקא במקום שמצלצלים ה’כבלים' של מיקצב וחרוז ורתוקים אחרים – שם גם המעוף. מעוף בסוּגר! חירות בסוּגר!

כיבושי אליעז בתרגומים באים גם להפריך ‘תיזה’ אחת, שאינה כתובה אמנם אך היא נשמעת ונמסרת. היא התיזה, כי אין לשון ניתנת מתן גמור אלא למי שהוא שתול על פלגיה למן הילדוּת. כל כיבוש שבבגרות – כך המשכה והסברה של אותה תיזה – הוא בחינת ‘תני ושייר’, ואילו שערים אחרונים אינם נפתחים ומסכים סופסופיים אינם מסולקים, ולעולם ניתן להבחין בין מי שבא עם הלשון לבין מי שבא אל הלשון. אכן, לא מעטים הם שבאו אל עבריתנו, ולא נזכיר כאן לצורך ענייננו אלא אחדים שאינם עוד עמנו; הרי צבי שץ, והרי רחל, והרי אלישבע. עם כל החן שבעבריתם הרעננה, עברית של שחרית, אשר טל בקרה של אומה לן בה ומבהיק – הרי מורגשת כמעט תמיד איזו מבוכה, מבוכה של התוודעות. ואף העושים עמנו עד היום, ואשר הפליגו ודאי בכיבושים, פעמים מעלים את ההרהור, כי מה שלא הושקה בילדוּת ובבית אבא-ואמא מוכה-צמא הוא לעולם ואין כלים מותקנים לרוותו. מה שלא נקלט כחוויית-שתייה-ושורש מתייסר בעשיית גזעו וענפיו. אך דומה, כי תרגומיו של אליעז יש בהם משום עירעור מתחת מסדה של כמעט-ודאות זו.

ואל-נא יקופח גם שכר הרחבה, הרחבת תחומין: הנה מוכנסת למעגל תרבותנו גם שירת ספרד, העתיקה והצעירה. אכן, שבועה נשבעו אבות-אבותינו לא לשוב עוד לאותה ארץ, החיה בזכרון העם כארץ האינקביזיציה, הגירושים והאנוסים, ואם גם קשור בה זכרון תור-הזהב של שירתנו. מה מעט מאד הוכנס אלינו מזהב יצירתה היא מכלי ראשון. ‘ספרדיותו’ של אליעז זיכתה אותנו בלופּה-דה-וגה ובלורקה, אפשר תתגלגל על-ידיו זכות של השבת נידחים, שירה אנוסית, אל גבולם.

אכן, יפה אולפה בשעתו ‘הסוררת’ בידי אליעז, רענן מעין הכבשים ומשובבות לאורנסיה ופסקואלה, ויאֶרמה – כולה לחן של עצבות ואוירת גורל ואדמה, אך דומה כי יוליה עולה על כולן. ברומיאה – רום.

בוורונה הוצגה אנדרטה של פז –

הנה היא מתנוססת לעינינו בתרגום שלפנינו.


[תשי"ט]