בוררות ושביתות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותנו “הלאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על ידי הסתדרות העובדים. – יחד עם זאת הודיע שגם הפועלים “הלאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בא”י", כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתיישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות-חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית”, מורכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים, – מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחוייבים לפנות אליו בכל סיכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון-האגרוף ביישוב” ב“היינט” מיום 28,10,32; “נאציאנאלני גיסטאדרוט” ברזסבייט 45 מיום 6,11,32).

“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות-חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” – אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתיישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בא“י, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל”שלטון מעמדי". ברור, פשוט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל-הבית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – מבלי השבתה – על ידי הורדת שכר, על ידי פיטורין מתוך שרירות לב, על ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטריים ומזיקים לבריאות, על ידי הארכת שעות העבודה, על ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרה הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי ההון – אם רק אינם מתגלים (ובתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת ביישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן בעלי גוף בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת מעמדות זו המתנהלת “מהצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בא“י אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבניין הארץ ולהגשמת הציונות – מציבור בעלי הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי-ציונותם של פועלי א”י האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממי-שהוא ביישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות היישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים – אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתיימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בניין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה – ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה – היתה זילנדיה החדשה – בשנת 1894, בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש – רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא-כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק-הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת לא הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקרטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירבו לקיים את פסק הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטרלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעוניין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי-אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? לפי צרכי הפועל ויכולת המשק. אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 200 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות – וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה-המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטייות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגיינים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה מידה “אובייקטיבי” המחייב למפרע כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבורר. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח כפייה ממלכתית, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטרליים. המוסד לבוררות לפי הצעת ז’בוטינסקי יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואספת הנבחרים לכנסת ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות-חובה שיוקם על ידם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהיישוב היהודי בארץ והצדדים המעוניינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו ביישוב?

ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה קסם המסוגל לרפא את היישוב מכל נגעיו הפנימיים והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות היישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של עושה נפלאות והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ ישראל “הימנית” ו”הלאומית" – על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרשתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.

אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הנואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון “הלאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא פעם ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית ביישוב היהודי בארץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא-עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גורל היישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בעניין זה הם בעיניהם דברי הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משא פנים מעמדי, נביא “הציונות הצרופה”, השופך בלי הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי א"י המתכחשת לבניין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי היישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות איכרים לאומית, אשר תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטרלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”, ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת – המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות ערך כעניין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו, שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (היינט 222 מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי ההון בא"י קיבלו על עצמם שלטון המשמעת הלאומית ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?

והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרות הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית ביישוב ולעשות לאל את הסמכות של כנסת ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו בשלימות את תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני והוועד הלאומי?

בימים הכי איומים ליישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה ציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת היישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ סידרו הנוער “הלאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפט המר והנמהר?

10 ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: "בשעת חרם למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה (“דואר היום”, 5.8.29).

האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרביזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון-ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרביזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ היישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).

וז’בוטינסקי בעצמו פירסם “בחזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט כסליו תרצב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בא”י מ“כנסת ישראל” ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים ו“הוועד הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי כוחו של כל היישוב או כמעט של כל היישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימגוג, העושה ספיקולציה באי-ידיעת קוראיו בחוץ לארץ על הנעשה בארץ?

הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובניין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבניין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרביזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקפיטליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קפיטליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.

תל-אביב כא כסליו תרצג [“דבר” 2306]