(הגות לב רחמה ליהודה אחיה)

הוֹי, אָחִי, מַה-תֵּבְךְּ, תִּתְיַפֵּחַ

וּבְזֶרֶם עֵינֶיךָ תְּמוּגֵנִי?

מַה לִּבְּךָ יִפָּעֵם בַּכֹּחַ,

רוּחֲךָ, לַהֶבֶת תֹּאכְלֵנִי?

מַה נּוֹאָשׁ, מַה סּוֹעֵר לִבֶּךַ,

זוֹ יָדְךָ תְּחַבְּקֵנִי רוֹעֶדֶת?

כִּי תַעֲזֹב זֶה קַן יַלְדוּתֶךָ?

כִּי תִדֹּד מֵאֶרֶץ מוֹלֶדֶת?

הִתְאַפֶּק-נָא אָחִי, הִתְעוֹדֵד

הִכּוֹנָה לַנְּדוּדִים, לַתְּלָאָה.

הֲטֶרֶם, הוֹי, נוֹדֵד בֶּן נוֹדֵד,

הֲטֶרֶם גּוֹרָלְךָ תֵדָעָה?

הֲטֶרֶם, אָח אֻמְלָל, תֵּדָעָה

אֵי אֶרֶץ מוֹלֶדֶת הַיְּהוּדִים?

כִּי שֵם קַן יַלְדוּתָם – מַתְּלָאָה,

שִם אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם – הַנְדוּדִים?

הַנְּדוּדִים – הוֹי, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת –

אֵין קֵצֶה, אֵין סוֹף לִגְבוּלָיִךְ!

וּלְעוֹלָם אַתְּ לָנוּ עוֹמֶדֶת,

וּלְעוֹלָם בַּהֲמוֹן תַּמְרוּרָיִךְ.

וּלְעָזְבָה מַה-יֵּצַר לָךְ, אָחִי,

קַן רֶגַע זֶה? קֶבֶר הוֹרֵינוּ?

הִנָּחֵם וּדְעֶה לָךְ, נִדָּחִי,

כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ קְבָרֵינוּ.

כָּל צַעַד וָשַׁעַל תִּדְרֹכָה,

שָׁם קֶבֶר הוֹרֵינוּ מִתָּחַת;

וּדְמעוֹת שָם, אָחִי, תִּשְׁפֹּכָה,

בַּדְּמָעוֹת – נִחוּמִים וָנַחַת.

כִּי תַעֲבֹר בַּיַּמִּים, בָּנְּהָרוֹת,

גַּם שָם, אָחִי, מוּזָר אֵינֶךָ;

כִּי בְגַלִּים זֵידוֹנִים נִגָּרוֹת

הַדְּמָעוֹת מֵעֵינֵי עַמֶּךָ.

וּמָה אֵפוֹא אַתָּה כֹה חָרֵד?

מַה-יֶחְסַר בַּנֵּכָר לְךָ שָׁמָּה?

הֲמֶנִּי לֹא תוּכַל הִפָּרֵד?

מִמֶּנִּי, הַבַּת לֹא-רֻחָמָה?

וַאֲנִי בְאֶרֶץ נוּדִי עֻנֵּיתִי,

נִדְכֵּיתִי, כְּבָר יוֹמִי יָפוּחַ;

הַאֲמֹר לַעֲנַן אֹפֶל: ‘אֲחוֹתִי’,

אִם ‘עַצְמִי וּבְשָרִי’ לָרוּחַ?

אַמֵּץ רוֹחַ אֵפוֹא וּנְדֹד – הָהּ,

לוּ עִמְּךָ גַּם אָנִי, עֲנִיָּה –

וּקְחָה נָא זוֹ בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה

לַרְגִּיעַ רוּחֲךָ הֹמִיָּה.

מְלֹא קֹמֶץ אֲדָמָה אִמֵּנוּ

אַחֲרֶיהָ הִשְׁאִירָה לִי סְגֻלָּה;

זֶה קֹמֶץ מֵאַדְמַת אַרְצֵנוּ,

אַרְצֵנוּ, אַרְצֵנוּ אֲמוּלָה!

הֵא, אָחִי, מְלֹא קֹמֶץ אַדְמָתִי,

שִׂימֶנּוּ עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם.

אָז תִּזְכֹּר – וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי –

קַן יַלְדוֹת עַמֵּנוּ וּמְשׂוֹשָׂם.

הֱיֵה שָלוֹם, אָחִי, וּנְדֹדָה.

כִּי יֵצַר בַּנֵּכָר לְךָ שָׁמָּה,

אָז תִּזְכֹּר אֲחוֹתְךָ בֹּדֵדָה,

וּמְנָתָהּ לְךָ קֹמֶץ הָאֲדָמָה.

תרנ"ד