שָׁלוֹם לַךְ, שְׂדֵרָה. כֹּה לֶחָי, הַזֵּיתִים.
הַגַּן, שָׂא בְרָכָה. מַה גָּדַלְתָּ, הַכֶּרֶם!
הֶהָיָה פֹּה אוֹרֵחַ? אַכִּיר צְעָדִים.
– זֶה הַגֶּשֶׁם חָלַף וְהִבְטִיחַ: עֲתֶרֶת.
הַכְּבִישׁ אֶל הַכְּפָר. הַשְּׁבִיל אֶל הַצְּרִיף.
הַהֵלֶךְ קַשּׁוּב, הַהֵלֶךְ שׁוֹמֵעַ:
כְּבָר סָעַר הַכִּסְלֵו וּמְבָּרֵךְ הַקָּטִיף,
שׁוֹקְקִים הַשָּׂדוֹת – אַךְ אוֹיֵב עוֹד יָרֵעַ.
הָעֶרֶב צוֹעֵד וְרוֹעֵף עִצָּבוֹן:
“הַכְּאֵב אַל יִבְכֶּה, הַשִּׂמְחָה אַל תָּרִיעַ”
מִי זֶה בָא בִּמְשׁוּבָה? – זֶה פִּרְחַח הַ“גַּנּוֹן” –
לַאֲבִיבוֹ הַשְּׁלִישִׁי יְמַהֵר לְהַגִּיעַ – –
נֶעְלַם. הֶאָסְפָה אוֹתוֹ יָד אִמָּהִית,
אוֹ נָפַל אֶל הָאֹפֶל, לָעֶצֶב, לַבֶּכִי?
הַצּוֹפֶה מֵעַל רֹאשׁ הַמִּגְדָּל כְּבָר מַבִּיט:
מָה הָאוֹת מִמֶּרְחָק? מַה מִלֵּיל, מִלֵּילֶיךָ?
אשדות, תרצ"ט