מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ויהי היום – עֻזִּיאֵל וְחַנָּה

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

וֵאלֹהִים נָתַן לִשְׁלֹמֹה חָכְמָה וּתְבוּנָה וְרֹחַב-לֵב הַרְבֵּה מְאֹד, וַיֶּחְכַּם מִכָּל-הָאָדָם. וַיֵּדַע שְׁלֹמֹה אֶת-כָּל-דַּרְכֵי בְנֵי הָאָדָם וְיִצְרֵי לְבָבָם וְאֶת-כָּל-מַעֲקַשֵּׁי רוּחָם וְתַחְבּוּלוֹתֵיהֶם, וַיִּשֹּא עֲלֵיהֶם מְשָׁלִים רַבִּים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה, כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלָיו.

וַיְהִי הַיּוֹם וַתָּנַח עָלָיו הָרוּחַ, וַיַּפֵּל דָּבָר מִפִּיו לֵאמֹר:

אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי

וְאִשָׁה בְכָל-אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.

וַיִּתְמְהוּ הָעָם וְהַזְּקֵנִים כְּשָמְעָם, כִּי אָמְרוּ: “הִקְשָׁה הַפַּעַם הַמֶּלֶךְ אֶת-מִשְׁפָּטוֹ עַל הַנָּשִׁים; הַאֻמְנָם אֵין גַם אַחַת בָּהֶן יְשָׁרָה וְיִרְאַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר תַּחֲזִיק בְּתֻמָּתָהּ בְּכָל-עֵת?” – וַיַּגִידוּ אֶת-הַדָּבָר לַמֶּלֶךְ.

וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ:

“הַיֵש אֶת-נַפְשְׁכֶם לִרְאוֹת בְּעֵינֵיכֶם, כִּי לֹא רֵיק הוּא דְבָרִי עַל הַנָּשִׁים?”

וַיֹּאמְרוּ: יֵשׁ וָיֵשׁ.

וַיֹּאמֵר שְׁלֹמֹה:

“כִּי עַתָּה זֹאת עֲשׂוּ: בְּרוּ לָכֶם מִיּוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם אִישׁ וְאִישּׁה, אֲשֶׁר יְדַעְתֶּם כִּי צַדִּיקִים וִישָׁרִים הֵם, וְנִיסִּיתִי דְבָרִי אֲלֵיהֶם.”

וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַזְּקֵנִים:

“הִנֵּה עֻזִּיאֵל הַתָּם וְאִשְׁתּוֹ הַחֲסִידָה חַנָּה. אֵין כְּמוֹהֶם צַדִּיקִים וִישָׁרִים בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.”

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְעֻזִּיאֵל וַיְדַבֵּר אֵלָיו בַּסֵּתֶר לֵאמֹר:

“הִנֵּה שָמַעְתִּי עָלֵיךָ כִּי אִישׁ חַיִל וּנְבוֹן דָבָר אַתָּה, וַתִּיטַב בְּעֵינַי לְשִׂימְךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-שָׂרֵי הַחַיִל אֲשֶׁר לִי, אַךְ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹלִי לְכָל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ.”

וַיַּעַן עֻזִּיאֵל:

“עַבְדְּךָ אָנִי, וְכָל-אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה, וְהַיִיתִי-נָא כְּאֶחָד מְעַבְדֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הַקְּטַנִּים.”

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ:

“לֹא, כִּי גַדֵּל אֲגַדֶּלְךָ וְרוֹמַמְתִּיךָ מִכָּל-שָׂרַי הַנֶּאֱמָנִים, וְהָיִיתָ לִי לְמִשְׁנֶה וּלְיוֹעֵץ, וְכֶסֶף וְזָהָב אַרְבֶּה לְךָ, וְהַעֲשַׁרְתִּיךָ עשֶׁר רָב. וְנָקֵל כָּל-זֶה בְעֵינַי, וְנָתַתִּי לְךָ גַּם אֶת-הַיָּפָה בִּבְנוֹתַי לְאִשּׁה, רַק כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹלִי לְכָל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ. הֲתֹאבֶה לִי?”

ויען עזיאל בתם-לבו:

“מִי אֲנִי כִּי אַמְרֶה אֶת-פִּי הַמֶּלֶךְ?”

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ:

“אִם כֵּן זֹאת עֲשֵׂה: קַח לְךָ מִיָּדִי חֶרֶב חַדָּה וְחָגַרְתָּ אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדֶּיךָ, אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶנָּה אִישׁ, וְקַמְתָּ בַּלַּיְלָה וְהָרַגְתָּ אֶת-אִשְׁתְּךָ עַל מִשְׁכָּבָהּ וְהֵבֵאתָ מָחָר אֶת-רֹאשָׁהּ הַכָּרוּת אֵלָי.”

וַיִּתְחַלְחַל עֻזִּיאֵל וַיֹּאמַר:

“אֲהָהּ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אֵיכָכָה אֶעֱשֶׂה אֶת-הַתּוֹעֵבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִרְצֹחַ בַּסֵּתֶר נֶפֶשׁ נְקִיָּה, וְהִיא אֵשֶׁת בְּרִיתִי וְלֹא חָטְאָה לִי מִיָּמֶיהָ.”

וַיִּזְעַף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר:

“עֻזִּיאֵל! רְצוֹן הַמֶּלֶךְ כְּטַל עֲלֵי עֵשֶׂב, וַחֲמָתוֹ – מַלְאֲכֵי מָוֶת. אִם הַמֶּלֶךְ צִוָּה, מִי זֶה יָזִיד לַמְרוֹת פִּיו. לֵךְ מֵעָלַי וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיך, כִּי בְנַפְשְׁךָ הִיא.”

וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ חֶרֶב בְּיָדוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ.

וַיָּבֹא עֻזִּיאֵל אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּשֶׁב אֶל הַשּׁלְחָן וְהוּא עָצֵב וְנֶאֱנָח וְהַחֶרֶב מִתַּחַת לְמַדָּיו.

וַתִּשְׁאָלֵהוּ אִשְׁתּוֹ:

“מֶה עָכַר אֶת רוֹחֲךָ-אִישִׁי? וּמַדּוּעַ פָּנֶיךָ זוֹעֲפִים?”

וַיִּשּׂא אֵלֶיהָ עֵינָיו בְּרַחֲמִים וּלְבָבוֹ חִשּׁב להִשּׁבֵר. וַיְכַחֵשׁ וַיֹּאמַר:

“אֵין דָּבָר, אִשְׁתִּי. אַךְ רוּחַ רָעָה הִיא וְתַעֲבוֹר.”

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו הַאִשּׁה טוֹבוֹת וַתִּפְצַר-בּוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וַתַּעֲמוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו, אַך עֻזִּיאֵל הֶחֱרִישׁ בִּיגוֹנוֹ וְלֹא נָגַע בְּכָל אֲשֶׁר הֵבִיאָה לְפָנָיו אִשְׁתּוֹ עַל הַשּׁלְחָן, וַיֵּשֶׁב קוֹדֵר וּמַשְׁמִים כָּל-הָעֶרֶב.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְהָאִשּׁה יְשֵנָה בְּמִטָּתָהּ וִילָדֶיהָ בַּמִּטָּה אֶצְלָהּ, וַיָּבֹא הָאִישׁ בַּלָּט וְהַחֶרֶב שְׁלוּפָה בְיָדוֹ, וַיִּגַּשׁ אֶל הַמִּטָּה וַיִּתְבּוֹנֵן אֶל פְּנֵי אִשְׁתּוֹ, וְהִנֵּה הִיא שוֹכֶבֶת עֲצוּמַת עֵינַיִם וּרְפַת-יָד עַל הַכַּר וּשְׁנָתָהּ מְתוּקָה, וּשְׂעָרָה פָּרוּשׂ עַל יְלָדֶיהָ, הָאֶחָד רֹאשׁוֹ בְחֵיקָהּ וְהָאֶחָד רֹאשׁוֹ עַל כְּתֵפָהּ. וַיַּרְא, וַיֵּצֵא לִבּוֹ, וַיֹּאמַר:

“יְהִי מָה, אֲנִי לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בְּאֵשֶׁת נְעוּרַי וּבְאֵם יְלָדַי, וְלוּא גַם יַהַרְגֵנִי הַמֶּלֶךְ.”

וַיָּשֶׁם חַרְבּוֹ אֶל תַּעְרָהּ, וַיִּשּׁח וַיִּשּׁק חֶרֶשׁ אֶת-יַד אִשְׁתּוֹ, וַיִּשְׁמֹר עָלֶיהָ כָּל-הַלָּיְלָה.

הַבֹּקֶר אוֹר וְרָצֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיַּבְהִילוּ אֶת-עֻזִּיאֵל הָאַרְמוֹנָה, וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ:

“וְאַיֵּה רֹאשׁ אִשְׁתְּךָ הַכָּרוּת?”

וַיִּפֹּל עֻזִּיאֵל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר:

“אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם כָּלְתָה אֵלַי הָרָעָה מֵעִמָּךְ – אֶת-רֹאשִי הָסֶר-נָא מֵעָלַי, אַךְ בְּאִשְׁתִּי אַל תִּגַּע יָד, כִּי מֶה חָטְאָה לְאִישׁ? וְלָמָּה תִלָּקַח הָאֵם מֵעַל יְלָדֶיהָ?”

וַיָּאֶר אֶלָיו הַמֶּלֶךְ פָּנִים וַיֹּאמַר:

“שָׁלוֹם לְךָ, בְּנִי, אַל-תִּירָא, כִּי רַק לְנַסּוֹתְךָ דִבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי. שׁוּב לְבֵיתְךָ וּשְׂמַח בְּאִשְׁתְּךָ, כִּי יָד לֹא תְהִי בָהּ. וְאַתָּה אַל-נָא תָגִּיד אֶת-הַדָּבָר לְאִישׁ, עַד יוֹם אָמְרִי אֵלֶיךָ. רְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ.”

וַיָּשָׁב עֻזִּיאֵל לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וְלֹא הִגִּיד לְאִישׁ מְאוּמָה, כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ עָלָיו.

ב

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִים יוֹם, וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִקְרָא בַסֵּתֶר לְחַנָּה אֵשֶׁת עֻזִּיאֵל וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ בַלָּט לֵאמֹר:

“הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשּׁה יְפַת-תֹּאַר אַתְּ, וַתֶּחֱשַׁק נַפְשִׁי בָךְ, וָאֹמַר לָקַחַת אוֹתָךְ לִי לְאִשּׁה, וְהִלְבַּשְׁתִּיךְ שָׁנִי וְרִקְמָה וְזָהָב וְכֶתֶם-פָּז וְהַעֲדִיתִיךְ עֲדִי עֲדָיִים, וְנָתַתִּי כֶתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשֵׁךְ, וְשַׂמְתִּי אֶת-כִּסְאֵךְ לְמַעְלָה מִכֹּל הַמְּלָכוֹת וְיָשַׁבְתְּ לִימִינִי.”

וַתִּצַּת אֵשׁ בְּעֵינֵי הָאִשּׁה, וְהַמֶּלֶךְ עוֹדֶנּוּ מֵסִית וְלֹא יֶחְדָּל:

“וּבְשִׁבְתֵּךְ אִתִּי בְאַרְמוֹנִי, וְהָיוּ יָמַיִךְ תַּעֲנוּגוֹת וַעֲדָנִים וְלֵילוֹתַיִךְ מִשְׁתֶּה וּמָחוֹל וּשְׂמָחוֹת. לָךְ יַקְטִירוּ פִרְחֵי-גַנִּי אֶת-בָּשְׂמֵיהֶם וּנְעִימֵי זְמִירוֹת לְשֵׁם יָפְיֵךְ יְרַנְּנוּ; וְשָׁמְעוּ בְנוֹת מְלָכִים אֶת-תִּפְאַרְתֵּךְ וְאִשּׁרוּךְ, וּבִגְדֻלָּתֵךְ שָׂרוֹת תְּקַנֶּאנָה.”

וַיִּמַּס לְבַב הָאִשּׁה וַיְהִי כְפֶלֶג מַיִם וַתַּעַן:

“הִנְנִי בְיָדֶךָ, אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי!”

וְהַמֶּלֶךְ הוֹסִיף לְדַבֵּר:

וְאוּלָם שָֹטָן אֶחָד נִצָּב בֵּינִי וּבֵינֵךְ, הוּא בַעְלֵךְ, וּבְיָדֵך לַהֲסִירוֹ…"

וַתִּשְׁאַל הָאִשּׁה:

“וּבַמָּה אוּכַל לוֹ?”

וַיֹאמֶר שְׁלמֹה:

“בֶּחָרֶב. הָרֹג תַּהַרְגִי אוֹתוֹ בַלַּיְלָה, בְּאֵין רֹאֶה, בַּחֶרֶב הַזֹּאת אֲשֶׁר אֶתֵּן בְּיָדֵךְ, וּכְתֹם יְמֵי הָאֵבֶל וְשָלַחְתִּי אֵלַיִך, וּלְקַחְתִּיך עִמִּי לְאַרְמוֹנִי, וְהָיִית לִי לְאִשּׁה.”

וַתֵּאוֹת הָאִשּׁה כְרֶגַע וַתִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב וַתֵּצֵא.

וְהַמֶּלֶךְ צָפָה מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וַיַּעַשׂ אֶת-הַחֶרֶב בְּדִיל נוֹצֵץ, אֲשֶׁר לֹא תָרֵע וְלֹא תַשְׁחִית, וְהָאִשּׁה לֹא הִתְבּוֹנְנָה, וַתְּמַהֵר וַתָּשָׁב הַבַּיְתָה, וְאִיש לֹא יָדַע בְּלֶכְתָּהּ וּבְשׁוּבָהּ.

ג

וַיְהִי לִפְנוֹת עֶרֶב, כְּשׁוּב עֻזִּיאֵל מִמַּעֲשֵׂהוּ הַבַּיְתָה, וַתַּצְהֵל חַנָּה פָנֶיהָ לִקְרָאתוֹ, אֲשֶׁר לֹא כִתְמוֹל שִׁלְשׂם, וַתְּחַבֶּק-לוֹ וַתְּנַשּׁק-לוֹ, וַתַּעְתֵּר עָלָיו חֲלָקוֹת לֵאמֹר: “שְׁבָה וְהִנָּפֵשׁ, אִישִׁי וַאדוֹנִי, כִּי יָגַעְתָּ, עֲטֶרֶת רֹאשִי.” וַתַּעֲרֹךְ לוֹ שֻׁלְחַן מַעֲדַנִּים, וְיַיִן לַרֹב הֵבִיאָה לוֹ, וַתֹּאמַר: “אֱכֹל וּשְׁתֵה, מַחְמַד עֵינַי, וְהֵיטִיבָה לִבֶּךָ.”

וְעֻזִּיאֵל שָׁאַל בְּתֻמּוֹ:

“מָה הַלַּיְלָה מִלֵּילוֹת, אִשְׁתִּי?”

וַתַּעַן חַנָּה בְעָרְמָה:

“אֵין דָּבָר, מַחְמַל נַפְשִׁי, כִּי רַק רוּחַ שָׂשׂוֹן לְבֵשַׁתְנִי הַלַּיְלָה וָאֹמַר לִשְׂמֹחַ בָּךְ. שְׁתֵה, בַּעְלִי, וּשׁכַר, וְנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה יָחַד.”

וַתִּמְסֹךְ לוֹ כּוֹס אַחַר כּוֹס, וְהוּא לֹא יָרֵא רָע, וַיֵשְׁתְּ וַיִּשְׁכַּר, וַתֹּאחֲזֵהוּ הַשּׁנָה, וַיִּפֹּל נִרְדָּם עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר יָשַׁב עָלֶיהָ.

וְהָאִשּׁה רָאֲתָה כִּי כָבְדָה שְׁנָתוֹ, וַתֶּאֱזֹר חַיִל, וַתִּשְׁלֹף אֶת-הַחֶרֶב וַתַּךְ בְּכֹח עַל צַוָּארוֹ, – וַיִּיקַץ הָאִישׁ וַיִּנָּעֵר, וַיַּרְא אֶת-אִשְׁתּוֹ נִצֶּבֶת עָלָיו וְהַחֶרֶב הַשּׁלוּפָה בְיָדָהּ, וַיִּתְחַלְחַל מְאֹד, וַיִּתְפֹּשׂ בְּיָדָהּ, וַיִּתֵּן עָלֵיהָ בְקוֹלוֹ:

“מֶה עָשִׂית? וּמָה הַחֶרֶב הַשּׁלוּפָה בְיָדֵךְ?”

וַתִּפֹּל הָאִשּׁה לְרַגְלָיו, וַתִּתְוַדֶּה לְפָנָיו עַל מְזִמָּתָהּ הָרָעָה עָלָיו, וַתַּגֵד לוֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר הֱסִיתָהּ בוֹ הַמֶּלֶךְ.

וַיִּשְׁמַע עֻזִּיאֵל וַיִּרֶף מִמֶּנָּה. וְהָאִשּׁה בָכְתָה וַתִּתְיַפַּח כָּל-הַלַּיְלָה, וַתִּסְפֹּק כַּף עַל יָרֵךְ, וַתִּמְרֹט שְׂעַר רֹאשָׁהּ, כִּי נִכְלְמָה מְאֹד, וַתֹּאמֶר: אוֹי לִי, אֵיכָה אֶשּׂא פָנַי אֶל אִישִׁי כָּל-הַיָּמִים.

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהָרָצִים נִדְחֲפוּ אֶל-הַבַּיִת, וַיַּבְהִילוּ אֶת-עֻזִּיאֵל וְאִשְׁתּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ. וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בָּעֵת הַהִיא בְּאוּלָם הַמִּשְׁפָּט עַל הַכִּסֵּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁבְעִים אִישׁ, יוֹשְבִים מִימִינוֹ וּמִשּׂמֹאלוֹ. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-עֻזִּיאֵל וְאִשְׁתּוֹ, וַיִּשְׂחַק, וַיִּפֶן אֶל הָאִישֹ וַיֹּאמַר:

“סַפֶּר-נָא בְאָזְנַי וּבְאָזְנֵי הַזְּקֵנִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר הָיָה הַלַּיְלָה בְּבֵיתֶךָ. אַל תְּכַחֵד דָּבָר.”

וַיְסַפֵּר עֻזִּיאֵל אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נִסָּהוּ הַמֶּלֶךְ בָּרִאשׁוֹנָה וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשְׂתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶמֶשׁ וַיֹּאמַר:

“אֲנִי רִחַמְתִּי עָלֶיהָ וְהִיא לֹא רִחֲמָה עָלַי, וְלוּלֵא הָיְתָה הַחֶרֶב בְּדִיל כִּי עַתָּה הֵתֵזָּה רֹאשִׁי.”

וַיִּשְׂחַק הַמֶּלֶךְ עוֹד, וַיִּפֶן אֶל הַזְּקֵנִים וַיֹּאמֶר: הֲרוֹאִים אַתֶּם? הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִּי מִפִּי:

אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי

וְאִשָׁה בְכָל-אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

משבר הדמוקראטיה וכשלון הדיקטאטורה

מאת משה בילינסון (מאמרים ומסות)

מיד אחרי המלחמה, במשך שנוֹת המהפּכה, תחת הרושם של חורבּן התרבּוּת האירופּית, הרבוּ לדבר על המשבר בדמוקראטיה. המחשבה הבולשבית, שהלכה בדרכים המתנגדות לדמוקראטיוּת, שימשה מופת ומורה דרך, וּבהרבה ארצות ניסוּ לחקוֹתה. בכלל נגמרו הנסיונות הללו בלי הצלחה ורק בשתי ארצות נתגשמוּ העיקרים של שלטוֹן המוּעט: בּאיטליה ובספרד, ובניגוּד לתכנה של המהפּכה הבוֹלשבית. מקץ שנת 1924 היוּ קיימוֹת בּאירוֹפה שלוש ארצות שעמדוּ תחת שלטון של דיקטאטוּרה גלוּיה או בלתי גלוּיה.

ויהיה היחס אל הדיקטאטוּרה המדינית איזה שישיה, אם שׂמחה לאיד בּחוּרבּנה או השתתפוּת בצער; הדיקטאטוּרה בהצלחתה החלקית נשארת אחת ההופעות הפּסיכולוגיות האדירות ביותר של השנים האחרונות. כל הדם שהיא שפכה וכל הזוהמה שהיא העלתה, היו הכרחיים לפי חוקיו הפּנימיים של השלטון הבלתי מוּגבּל – מפּני שהיא נוֹלדה מתוך יאוּש ומתוך רגש של חוֹסר סבלנוּת, של דוחקי קץ. הכוחות הרוּחניים שנמתחוּ יותר מדי במשך ימי המלחמה, התקווֹת המוּגזמות – שמתוך ההגזמה שבּהן נשארו מעל – אשר היוּ קשוּרות עם המלחמה, גוֹדל האסון והקרבנות, הצטבּרוּתה של אֶנרגיה המהפּכנית, וּמאידך גיסא – וגם את זה הולידה המלחמה – הזלזוּל בחיי אָדם, והכבוד לכוח האגרוף, גרמוּ להפחתת ערכּה של ההתפּתחוּת הטבעית, הסוֹציאלית והמדינית, שדרכה לפעמים במעקלים ובאִטיוּת יתרה. היה סבל רב והיתה תקוה רבה, נשמעו הרבה הבטחות, נחרבו ערכים רוחניים וחמריים רבּים – ואחרי שאנשי הקרב שבוּ הביתה, האם לא טבעי היה לנסות ליצור משטר חדש על חרבות העולם הישן, משטר יפה יותר וטוב יותר? ואם ההמונים הפאסיביים מתנגדים לכך והם רוצים להקים את העולם הישן על כיעוּרוֹ הקודם, האין לעשות זאת למורת רצונם של ההמונים האלה, אף בכוח הזרוֹע כשיש צורך בכך? הלא לא לחנם למדו במשך יותר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בכוח הזרוע. האידיאוֹלוֹגיה בדבר שלטון המיעוּט שנוֹצרה בדרך כזאת התקוֹממה נגד הלך מחשבותיה של הדמוֹקראטיה, ואָמרה, כי הנסיון של המאה התשע-עשרה הוכיח ששלטון העם אינו מוביל אל המטרה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.