הוֹ, מוּזָה, אַתְּ זָנַחְתְּ – אֵיךְ תְּכַפְּרִי?

נָטַשְׁתְּ אֱמֶת שֶׁחֲבוּיָה בַּחֵן.

שְׁתֵּיהֶן תְּלוּיוֹת בַּאֲהוּבִי, זִכְרִי,

גַּם אַתְּ תְּלוּיָה בּוֹ, כֵּן, מַמָּשׁ כְּמוֹהֶן.

אוּלַי תֹּאמְרִי כִּי הָאֱמֶת אֵינָהּ

זְקוּקָה לְשׁוּם אִפּוּר אוֹ הַדְגָּשָׁה,

כִּי בָּאֱמֶת עַצְמָהּ טָמוּן חִנָּהּ,

וְאֵין שְׁלֵמוּת נִדְרֶשֶׁת לִבְחִישָׁה.

אִם אֵין לוֹ צֹרֶךְ בְּהַלֵּל מֻפְרָז,

תִּדֹּמִּי? לֹא תּוּרְשִׁי לְהִצְטַדֵּק!

תּוּכְלִי – יוֹתֵר מִמַּצֵּבָה שֶׁל פָּז –

לְהַנְצִיחוֹ, וּשְׁמוֹ רַק יִתְחַזֵּק.

אָז מוּזָה, גְּשִׁי לָעֲבוֹדָה עַכְשָׁו,

וּבֶעָתִיד אֵי אָז, זִכְרוֹ יוּשַׁב.