הַאִם מֻצְדָּק לָתֵת מָה שֶׁאוּכַל?

לִרְאוֹת אוֹתְךָ בְּאֶשֶׁד שֶׁל דְּמָעוֹת

שֶׁמְּלִיחוּתָן עִם אַנְחוֹתַי בָּאוֹת

שׁוּב מִשְּׂפָתַי, וְאָז – עוֹד אֲנָחָה

אֲשֶׁר עוֹלָה אַחַר חִיּוּךְ נָדִיר.

כֹּה מִתְקַשֶּׁה לִחְיוֹת עִם הַפְצָרוֹת.

הִנֵּה הַפַּחַד שֶׁמָּא זֶהוּ אוֹת:

אֵינֶנּוּ מַתְאִימִים כָּל עוֹד אַקְדִּיר

פָּנִים, וּמַתְּנוֹתַי לֹא רְאוּיוֹת

לְהֵרָאוֹת כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהֶן

שׁוּם חֲסָדִים, לָכֵן הֵן עֲלוּלוֹת

עוֹד לְהַכְתִּים מָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן.

אַהֲבָתִי לֹא הֲגוּנָה כָּל עוֹד

הִיא מַרְעִילָה, אָז לֵךְ, אַל תִּסְתַּכֵּן.