לָרִאשׁוֹנָה נָשַׁק לִי, אַךְ ןְרַק

לָאֶצְבָּעוֹת אֲשֶׁר כּוֹתְבוֹת עַתָּה.

הַיָּד הִלְבִּינָה, כֹּה צַחָה נִהְיְתָה,

לֹא מְבִינָה בְּרָכוֹת, אֲבָל עֵרָה

לְדִבּוּרָם שֶׁל מַלְאָכִים, לָכֵן

טַבַּעַת אֶבֶן חֵן מֵאַחְלָמָה

לֹא אֶעֱנֹד – פְּשׁוּטָה הִיא לְעֻמַּת

עוֹד נְשִׁיקָה שֶׁעַל מִצְחִי, רוֹכֵן,

כִּמְעַט הֶחְטִיא, הַנְּשִׁיקָה כִּמְעַט

צָנְחָה עַל הַקָּדְקוֹד כְּמוֹ נֵזֶר רַב

קְדֻשָּׁה וּמְתִיקוּת, וְהִיא קָדְמָה

אָז לַשְּׁלִישִׁית, לַמֶּתֶק שֶׁקָּרַב

הַיְשֵׁר אֶל שִׂפְתוֹתַי, קוֹלִי לָאַט

גֵּאֶה: “אָהוּב – שֶׁלִּי אַתָּה נֶחְשָׁב.”