מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עבודה ממשית

מאת: יוסף אהרונוביץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

המאורע החשוב ביותר בחיי הישוב בחודש האחרון הוא, בלי ספק, בואם של אוסישקין וויצמן. מיום שויצמן עזב את ארץ-ישראל עברה שנה שלמה. במשך כל הזמן הזה צפינו לפירוש להצהרת בלפור שיבוא בצורה של איזו פעולה ממשית. חכינו להתחלה של עבודה, ולוא גם בזעיר אנפין, ובלבד שתוציא אותנו מתוך המצב של תוחלת ממושכה. וכשעבר חודש אחרי חודש והעבודה לא באה, התחילו רבים מאתנו לפקפק בממשותם של ההבטחה ושל כל אותו המשא-ומתן הפוליטי המתנהל על-ידי באי-כוח הציונות. להתרופפות האמונה גרם גם זה שבמקרים רבים התראו הפקידים המקומיים כבאי-כוח מתנגדינו, ובשום מקרה לא ראינו אותם כבאי-כוחם של אלה שנתנו לנו את ההצהרה.

והנה בא ויצמן ובהשפעתו האישית הגדולה הצליח לפזר את העננים ולהשיב אותנו לאמונתנו הקודמת בו ובעבודתו. בדברים נמצאים הבטיחנו, כי כל מה שדרשנו מאת אספת השלום ימלא בשלמותו. ההצהרה של בלפור מקבלת את באורה המלא על-ידי אמנת השלום, אשר תתפרסם בקרוב ושבה כתוב כי אגודת העמים מכירה בזכותה ההיסטורית של אומה העברית על ארץ-ישראל ומוסרת את המנדט לאנגליה, בתנאי שזו תוציא לפועל את הקמת “הבית הלאומי” של עם ישראל בארץ-ישראל. כמו כן יתפרסמו בקרוב כל שאר הסעיפים השייכים לענין זה, מהם – באמנם השלום ומהם – בחוזה המיוחד שבינינו ובין אנגליה, סעיפים אשר בצרופם הם נותנים לנו את האפשרות האוביקטיבית הגמורה לעבודה רחבה בארץ, באופן שנוכל במשך דור אחד להגשים את שאיפתנו: להיות עם יושב בארצו, אם רק תהיה לנו היכולת הסוביקטיבית לכך. כי עצם החוזה הרי אינו אלא הקליפה, שאותה נצטרך אחר כך למלאות תוכן מתאים, ובנו, ברצוננו וביכולתנו, תלוי הדבר למלאותה תוכן חשוב, או להשאיר אותה ריקה ומחוסרת ערך ראלי. ומכאן, כמובן, שעלינו להגביר בנו את הרצון ולאמץ את כל כוחותינו, בכדי להשתמש בתנאים הפוליטיים הניתנים לנו לתחיתנו בארץ.

איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב ורצוי לעבודתנו שנשב לעת עתה באפס מעשה ונחכה לתנאים פוליטיים ולהתעוררות הכוחות, או אולי יותר טוב בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף למען הגביר בעם את האמונה ואת הרצון, לא רק על-ידי הבטחות אלא גם על-ידי מעשים? על כל השאלות האלה והדומות להן, שנשאלו על ידינו לא פעם במשך השנה האחרונה, לא מצאנו מענה ישר בפי הד"ר ויצמן. ואולם, באופן בלי ישר, פתח לנו בדבריו אשנב קטן להסתכל בעדו לתוך מצב נפשו הוא, שממנו תוצאות גם למצב עבודתנו. מתוך דבריו נוכחנו, כי הוא ריכז את כל המרץ שלו בנקודה אחת, שהיא היא בשבילו העיקר וכל שאר הדברים נראים לו כטפלים לגבי העיקר הזה. ממה נפשך: אם נשיג את העיקר, הרי יוסרו מאליהם כל אותם המכשולים הקטנים העומדים כיום לשטן על דרכנו, ואם, חס ושלום, לא נשיגו – מה ערך יש לכל הקטנות האלה שאינן מעלות ואינן מורידות? ואין כל ספק, אמנם, שבהתרכזות זו מונח סוד הצלחתו של ויצמן. ואולם בה מונח גם סוד אי-הצלחתנו אנו בעבודה הפנימית במשך השנה הזאת.

אדם אחד, ולוא גם בעל כוח ממדרגה ראשונה, בעל כרחו יראה את קיום עולמו בהשגת הנקודה המרכזית, שאותה עשה לתעודת חייו, ואת חורבן עולמו – באבוד לו הנקודה הזאת. לא כן העם. הלזה תולה אמנם אף הוא את עיניו בנקודה המרכזית, אלא שיחד עם זה הוא מעריך כל צעד וצעד המקרב אותו, באיזו מידה שהיא, אל הנקודה הזאת. ולא זו בלבד, אלא שגם אם הנקודה תתרחק ממנו והוא יהיה נדון לרדוף אחריה כרודף אחרי צל, אף אז לא יחדל מלשאוף אליה ומלעבוד את עבודתו הנראית לו כמובילה אל המטרה. הלא זה הוא ההבדל היסודי שבינינו ובין זנגויל, למשל, כי בה בשעה שהוא מסוגל לחרוץ משפטו “הכל, או לא כלום” – הנה, אנחנו את ה“כל” גורסין, אבל ה“לא כלום” חסר לגמרי בלקסיקון שלנו; דילמה כזו אינה יכולה כלל לבוא בחשבון אצלנו, כי לפנינו אין דרך אחרת.

ומשום כך עמדנו כל הזמן על הדעה, כי אם אמנם יש לעבודה הפוליטית חשיבות ממדרגה ראשונה, הנה החשיבות של העבודה הממשית בארץ אף היא אינה פחותה במעלה. וכשם שנמצא לעבודה הפוליטית האדם הראוי לתפקידו והתמכר לו, ככה צריכים להמצא אצלנו האנשים הראויים לתפקיד העבודה בארץ ולהתמסר לו. שדה הפעולה שלנו הוא גם פריז ולונדון, אבל לא רק פריז ולונדון, ועצם העבודה שלנו היא גם עבודה פוליטית, אבל לא רק עבודה פוליטית. וכנראה שהפעם באה גם ההנהגה הציונית לכלל דעה זו, והבטוי הנאמן לכך הוא בוודאי בואו של אוסישקין לארץ. ויצמן צריך להשאר אף להבא נאמן לתפקידו, ואנחנו מחויבים להביע לו את האמון הגמור, אלא שפה במקום יש צורך להתחיל עתה לעבוד בחריצות לשם הגברת כוחנו הממשי בארץ.


והעם – אל יתיחסו אליו המנהיגים בחוסר אמון. לא תמיד אמנם הוא מקדים נעשה לנשמע, יש שהוא מקשה את ערפו ורוצה קודם לשמוע ולהבין, אבל ההרגשה האינסטינקטיבית שלו היא תמיד נאמנה. הוא אינו רוצה שירכבו על גבו, אבל מוכן תמיד להרכין את ראשו בעול באהבה, אם טובת עניניו דורשת זאת. הוא רוצה לראות במנהיגיו סמל האחדות בינם לבין עצמם וסמל האמון בו, ואז יתיחס גם הוא באמון אליהם. אדירי הממון ואדירי השם, שהציונות תרכוש ברגע ידוע של הצלחה, יתנו לה רק פרוטות והעם יתן את גופו ואת נשמתו.

עבודה בתוך העם היא, איפוא, התפקיד השלישי שנעזב על-ידי ההנהגה הציונית לגמרי ושעליה עתה למלא אותו.


תר"פ

יוסף אהרונוביץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף אהרונוביץ
רקע
יוסף אהרונוביץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף אהרונוביץ

  1. שאלת הפועלים בארץ-ישראל (מאמרים ומסות)
  2. מכתב לאליעזר שוחט (מכתבים)
  3. "זרים" במושבות (מאמרים ומסות)
  4. פורצי גדר (מאמרים ומסות)
  5. על הדגל (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף אהרונוביץ

יצירה בהפתעה
רקע

מעשי אבות סימן לבנים

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות.

וסוכרים עליהם יועצים להפר עצתם. ( עזרא ד', ד ה).

לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. (בבא מציעא ל:).

ליהודים אורה ושמחה. כל העם נאסף כאיש אחד אל ירושלים. המזבח נבנה על מכונותיו, וברשיון כורש מלך פרס החלו להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו לבנין ההיכל. הלוים עומדים ומנצחים על מלאכת בית ה', הכהנים מלובשים עומדים בחצוצרות, כל העם הריע תרועה גדולה.

שמעו צרי יהודה ובנימין – ויהי לבם כים נגרש. בשנאתם לישראל החליטו בלבם לבטל את מלאכת הבית, אך ידעו, כי אם יתיצבו כשונאים לא ישים כל איש יהודי עליהם לב. על כן התחכמו לבוא בטענה של יראת-שמים: “נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם”. חלילה להם ממחשבות און, לבם טהור ומחשבתם קדושה והם חפצים “לבנות בית לה'”. בראותם כי ערמתם לא עמדה להם פנו להם לצד אחר, ויהיו מרפים ידי עם יהודה בתואנות ישנות, ומבהלים אותם בהפחדות, ושוכרים עליהם יועצים מחבריו של שמשי הסופר להפר עצתם.

עברו כשש מאות שנה.

בני יהודה בצרה גדולה. בר-קמצא, כמנהג גוברין יהודאין בזמננו, הלשין לפני קיסר הרומאים על כל העדה בכעסו על איש אחד, ויאמר כי מרדו בו היהודים. לאות כי כנים דבריו לקח מיד הקיסר עגלה משולשת לקרבן בבית-המקדש, הטיל בה מום והביאה אל המזבח. חכמי הדור, בדעתם כי “חמת מלך מלאכי מות” ובראותם את האסון הצופה לכל העם, רצו להקריבה, שהרי אין לך פקוח נפשות יותר מזה. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד את דיניו הוא על דין תורה, ויען: “יאמרו בעלי-מומים קרבין למזבח”. בראותם כי המלשין נכון ללכת שנית לרומי לכלות חמתו בעם עברתו, רצו להרגו כרודף. אך ר' זכריה בן אבקולוס העמיד עוד הפעם את דיניו של עצמו על דין תורה ויען: “יאמרו מטיל מום בקדשים נהרג” (גיטין נ"ז).

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.