רקע
חיים נחמן ביאליק
דָּוִד הָרוֹעֶה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

וַיְהִי כִרְעוֹת דָּוִד בְּצֹאן אָבִיו, וַיְנַהֲלֵם בְּרַחֲמִים וּבִתְבוּנוֹת-כַּפַּיִם וַיָּשֶׁת לִבּוֹ לָדַעַת פְּנֵי צֹאנוֹ וְנֶפֶשׁ עֲדָרָיו, וְרָעָם אִישׁ לְפִי דַרְכּוֹ וּלְפִי כֹחוֹ. וְכָכָה יַעֲשֶׂה דָּוִד: הוֹצֵא יוֹצִיא בָרִאשׁוֹנָה אֶל הַמִּרְעֶה אֶת-הַגְּדָיִים וְאֶת-הַטְּלָאִים קְטַנֵּי-הַצֹאן, וְאָכְלוּ אֶת-רָאשֵׁי הָעֲשָׂבִים הָרַכִּים וְהַמְּתוּקִים; אַחֲרֵי-כֵן יוֹצִיא אֶת-הַתְּיָשִׁים הַזְּקֵנִים רְפֵי-הַשִּׁנַּיִם וְאָכְלוּ אֶת-תוֹךְ הָעֲשָׂבִים, וְאֶת-בַּחוּרֵי הַצֹאן חִזְקֵי הַשִּׁנַּיִם יוֹצִיא בָאַחֲרוֹנָה וְלִחֲכוּ אֶת-הַשָּׁרָשִׁים הַקָּשִׁים, וַיְהִי כּוֹלֵא אֶת אֶלֶּה מִפְּנֵי אֵלֶּה בְּמִכְלָא עַד כְּלוֹת כָּל-עֵדֶר לֶאֱכֹל בְּעִתּוֹ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי רוֹעֶה נֶאֱמָן הוּא וַיֹּאמַר: “אוֹתוֹ אֶקַּח מִמִּכְלְאוֹת צֹאן לִרְעוֹת בְּעַמִּי”.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יֵצֵא דָוִד לָתוּר לַעֲדָרָיו מִרְעֶה דָשֵׁן, וְנָהַג אוֹתָם אֶל נְאוֹת מִדְבָּר רְחוֹקִים וֶהֱבִיאָם אֶל הָרִים וְאֶל עֲמָקִים וְאֶל גֵּאָיוֹת אֲשֶׁר לֹא דָרְכָה עֲלֵיהֶם פַּרְסַת צֹאן וְרֶגֶל רוֹעֶה מֵעוֹלָם. אָז יַרְבִּיץ אֶת-צֹאנוֹ בִנְאוֹת הַדֶּשֶׁא וְהוּא יַעֲלֶה וַיֵשֵׁב עַל גִּבְעָה קְטַנָּה מִנֶּגֶד וְנִגֵּן בְּכִנּוֹרוֹ אוֹ יְחַלֵּל בַּחֲלִילוֹ לִפְנֵי יְיָ וְשָׁפַךְ אֶת-נַפְשׁוֹ בְּזִמְרַת יָהּ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּרְחֵק מְאֹד אֶת-עֲדָרָיו מִמִּשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים, וַיָּבֹא דֹב וַיִּשָּׂא שֶׂה מִן הָעֵדֶר, וְדָוִד לְבַדּוֹ בַשָּׂדֶה, אֵין אִתּוֹ אִישׁ, וַיַּשֶׂם אֶת-נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַדֹּב וַיְּהֻמֵּהוּ, וַיַּצֵּל אֶת-הַשֶּׂה מִפִּיו. וַיָּקָם עָלָיו הַדֹּב, וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּזְקָנוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ, וַיָּשָׁב אֶל גִּבְעָתוֹ וְאֶל כִּנּוֹרוֹ. וַיְהִי לִפְנוֹת עֶרֶב, כְּשׁוּב הַעֵדֶר מִן הַשָּׁדֶה, וְהִנֵּה דָוִד בָּא הָעִירָה וְעוֹר דֹּב גָּדוֹל מִמֶּנוּ פִּי שְׁלֹשָׁה עָמוּס עַל כְּתֵפוֹ, וַיִּשְׁתָּאוּ לוֹ כָל-רוֹאָיו.

וַיְהִי בְּיוֹם אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת-צֹאנוֹ בַּמִּדְבָּר וַיַּרְחֵק גַּם הַפַּעַם לָלֶכֶת, וַיָּבֹא עַד לְפְנֵי רְאֵם רוֹבֵץ בֵּין הַשִּׁיחִים וְיָשֵׁן. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אַךְ גִּבְעָה הִיא, כִּי לֹא הִתְבּוֹנֵן, וַיַּעַל וַיֵּשֶׁב עָלָיו וַיִּרְעֶה מִשָּׁם אֶת-צֹאנוֹ כְּמִשְׁפָּטוֹ. עוֹדֶנּוּ יוֹשֵׁב – וְהִנֵּה הֵקִיץ הָרְאֵם וַיִּנָּעֵר וַיָּקָם עַל רַגְלָיו – וַיָּרֶם אֶת-דָּוִד הַשָּׁמָיְמָה. וַיִּבָּהֵל דָּוִד, כִּי לְפֶתַע הָיָה הַדָּבָר, וְגַם מֵעוֹדוֹ לֹא רָאוּ עֵינָיו רְאֵם גָּדוֹל וְגָבֹהַּ כָּמֹהוּ, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנֵי הָרְאֵם וַיִּקְרָא אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה: “עֲנֵנִי מִקַּרְנֵי רְאֵמִים!”

עוֹדֶנוּ קוֹרֵא וְהִנֵּה אֲרִי נוֹרָא וְעָצוּם נִקְרָה שָׁמָּה, וַיַּרְא הָרְאֵם אֶת-מַלְכּוֹ, וַיִּרְבַּץ לְפָנָיו, וַיֵּרֶד דָּוִד מֵעָלָיו. וַיִּירָא דָוִד מִפְּנֵי הָאֲרִי, כִּי הָיוּ יָדָיו רֵיקוֹת, וּמִי גִבּוֹר יַעֲמֹד לִפְנֵי מֶלֶךְ כָּל-בְּנֵי שַׁחַץ בְּלִי נֶשֶׁק? וַיִּצְעַק אֶל אֲלֹהִים שֵׁנִית: “הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי הָאַרְיֵה!”

וְעוֹד הַצְּעָקָה בְּפִיו, וְהִנֵּה צְבִי עוֹבֵר, וַיִּקְפֹּץ הָאֲרְיֵה אַחֲרָיו, וְדָוִד נִמְלַט מִמָּוֶת.

המלצות קוראים
תגיות