מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מַזָּל / יוסף חיים ברנר

האלמנה בת הארבעים הוציאה סמרטוט מתחת האצטבה, קינחה בו את הזיעה מעל פניה ודיברה בחכמה אל שכנה, האלמן החייט המטופל:

– לשפרה שלי יש לי מזל… בת-עשר היא, ברוך השם… בת יחידה – ואינה עצלנית… הנה זה חצי שק-השעורים הקטן – מעשה ידיה… ידי זהב! עכשיו היא שוכבת… קודחת… אבל כשקודחים בשבת – מה מפסידים?.. בשבת אין לקט…

– הקדחת מוצצת את החיות… את ליח-העצמות היא מוצצת… – נאנח האלמן והשמיע בכובד-ראש, כמטיף מוסר.

מסביב, במרתף-היקב, בחצי-האופל, על האצטבאות המחוממות, בין עשרות נפשות המהגרים שנאחזו כאן, לא היה מחסור בקודחים. האלמן העיף עין על ילדיו הגונחים מתוך חום ופתח בפוליטיקה:

– כשהממשלה לקחה לה את הטחנה… ואין לטחון קמח… ואוכלים את השעורים בלתי טחונות…

– ואני עשיתי לכבוד-שבת טשוֹלנט מגריסי-שעורים… מחייה-נפשות! – התפארה האלמנה.

היא שלחה מבט מתגנב אל המשגיח, הממונה על הסדרים ביקב, שעמד בקירוב-מקום, לנחש לדעת, אם לא שמע הלה את דבריה, שהיא אכלה היום טשוֹלנט טוב. המשגיח – פקיד הוא מוועד-ההגירה ולפקיד מוועד-ההגירה אין המהגר צריך לגלות דבריםכאלה.

– מים! – התחננו בינתים ילדי החייט הקודחים.

– מים!.. – הטיף להם אביהם מוסר– כשאין שכל… טשולנט טוב מצמיא… אבל אתם מה אכלתם?.. קדחת אכלתם… מים!.. וכי אינכם יודעים, שבשבת הברז סגור? אנשים בלי שכל!..

ולא פירש מי: הילדים החלשים הצמאים, או אלה התקיפים שהחליטו שבשבת יהא הברז סגור.

– ושפרה שלי, לפני שעה, כשהוטב לה, עמדה והלכה והביאה קערה מלאה מים מן המעין – התפארה האלמנה.

– הן… – נהם השכן נהימת חוטם והביט בגניבה אל קערת המים.

האלמנה נטלה את הסמרטוט אשר קינחה בו את זיעתה וכיסתה בו את קערת המים.

הוא, – הורתה האשה בעיניה על המשגיח – יכול עוד לקחת את מימינו ולתתם לאחרים.

– צורר-היהודים – הסכים האלמן לנימוקה של המסתירה. כלומר: המשגיח הוא צורר-היהודים ואשרי מסתתר ממנו.

– אני אביא כרגע עוד קערה! – השמיעה פתאום שפרה הקודחת, ובעליזות, כאילו לא קדחה מעולם, כשמעל לשפתיה הדקות, שפתי בת-חיל, עוד התנוצצו רסיסי הזיעה של הקדחת המתרפה, ומיד התנערה, קפצה ותיקנה, ראשית כל, את הפתיל שבו היתה חגורה ושהוסיף לוית-חריצות לכל פרצופה. היא היתה לבושה שמלת ילדה בת שש ואפודת אשה גדולה, מתנת איכרה מן המושבה, כפי הנראה, ועל האפודה הרחבה היה הפתיל המתוקן, חבל מעשה-גבלות. כותונת לבשרה לא היתה.

לאחר שהתנפלה בשפתיה הצרובות על קערת המים שלה ושתתה מהם החצי, לא עמדה בדיבורה ולא הלכה אל המעין, אך גם לא שכבה ולא ישבה. רוח-שכרון עברה, המים השקוה שכרון, והיא התחילה להתהולל. היא אספה את כל ילדות-המרתף, הבריאות והמבריאות, והריצה אותן מסביב לאצטבה המגואלה, שעליה שכבו יחד כל ילדי החייט האלמן הקודחים.

בחצי-האופל נישאו הרצות וזימזמו כיתושי-קדחת, ושפרה בראש.

– מה השמחה? – התענגה עליה האם.

– פרא-אדם! – דן אותה החייט לחובה.

– אתן מעלות אבק! היום לא כיבדו! חדלנה! – הוכיח גם המשגיח את המתהוללות.

– זה לא עסקך… אני חופצה! – הטילה שפרה בפני המשגיח.

את ה“אני חופצה” קראה בעברית, ליתר תוקף.

ובכל זאת נפסק המשחק הזה, והתחילה סדרת הסנדלר הזקן, בעל האצטבה הסמוכה.

– תֶּרַח, תרח זקן – פתחה שפרה.

– ראו, ראו, העינים שלו יוֹשנות! – הביעה בעלת-הסתכלות אחת את רשמיה.

– יושנות! עינים יושנות! – הסכימה כל החבריה ורקדה סביב קרבנה.

הסנדלר הזקן, הרעבתן, הכעסן, בעל הזקן הצהוב, המגודל, ישב בבגדי-שבתו ואמר תהלים. לכבוד-שבת לא היה יחף באותה שעה, כי אם מקושט בסנדלי עץ, מעשה ידיו. שפרה ומרעותיה התקיפו אותו מכל הצדדים, חיקו את קול אמירתו, התגרו בו, קראו לו “שמות”, “שיקרו עליו”, משכוהו בקפוטתו, דקרוהו במטאטא… היה “מצחיק” – נורא!..

הזקן רגז והמשיך את אמירתו.

– נוּ, נוּ, “עברי”! – רטן מצדו המשגיח הבר-אורין, כשאיזה פסוק מן האמירה הגיע לאזנו; ובשפרה נזף:

– את מעלה אבק! היום לא כיבדו! הניחי למטאטא!

כאילו בכדי שלא להעלות יותר אבק חטפה שפרה, מתוך התלהבות של משובה, את המים שנשארו לה בקערה והרביצה אותם בצהלה לרגלי הסנדלר אומר-התהלים.

בזקן שתק; לא נע ולא זע.

– שפרה!.. – גער בה, לבסוף, החייט-האלמן, ובקול, כאילו היה כבר אביה-חורגה.

– כשאין מי שילמד אותה… – התמוגגה האלמנה מרוב נחת.

בקערה נשארו רק נטפים. שפרה זרקה את המטאטא על האצטבה של האלמן ואת נטפי המים, עד האחרון, שפכה לתוך פיה והתיזה אותם על פני הסנדלר הזקן. מן הפנים ניתזו המים על הסידור עם התהלים.

הזקן נזדעזע מחילול-הקודש, חטף סנדל-עץ מרגל שמאלו והטיל אותו בראשה של ה“משומדת”.

– דם! דם! – נפחדו ונקהלו כל המהגרים, גרי מרתף-היקב.

– בריונים! חדלי-אישים! מים! – צעק המשגיח, פקיד ועד-ההגירה.

אבל מים לא היו. הברז היה סגור, כפי ההחלטה, והמעין רחוק.


ממחרת, בכל זאת, בראשון לששת ימי המעשה, אחרי לילה של “בעירה” ואחרי שהוכתה מכות חדשות ונאמנות בידי אמה, לא רחוצה מדמי-פצעיה, הלכה הבת היחידה, בשמלתה הרטובה כולה זיעה ולכלוך ובאפודתה החגורה בפתיל המושחר, לעשות לקט של בוקר…

– מזל של גויים! – נתקנא באם-שפרה האלמן והביט במרה שחורה גמורה על חֶבֶר-ילדיו המוטל גם היום על האצטבה.

– כבשן! – פנה בקובלנה אל המשגיח.

ולא פירש: חום-כבשן ביום הקיץ הזה בכלל, או חום-כבשן בגופות הקודחים בפרט.

– כבשונו של עולם, – נענה לו המשגיח הבר-אורין ולא ידע מה.

האלמנה באותה שעה שפתה את הסיר ובישלה גריסי-שעורים.

– כשיש לאדם מזל… – הביט בה האלמן והוסיף להיאנח.

[שם ]

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. פת לחם (פרוזה)
  5. האינטליגנציה מהי? (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה פרוזה

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

מציון לאוגאנדה

מאת משה ליב לילינבלום (מאמרים ומסות)

הרבה נכנסו לפני איזו שבועות להקונקלאווה ברומי אפיפיורים ויצאו חשמנים, והרבה יותר מהם נכנסו בשנה הזו אל אולם הקונגרס בבאזיל ציונים, ויצאו אפריקנים.

כמדומה לי, שהחזיון הזה הוא תולדה פסיכולוגית מוכרחת לפי מצב הציוניות כמו שנקבעה בתחלה בבאזיל בקונגרס הראשון וכפי שנתרחבו עתה גבולותיה, לפי התוצאות שעלו בידי מנהיגיה הראשים ולפי רוח רוב הציונים.

תכנית הקונגרס הראשון היתה “להשיג מקלט בטוח בארץ-ישראל”, ועם זה גזרה כעין איסור על הישוב הקטן בארץ-ישראל עד השגת הטשארטר. עבודת הציונים נצטמצמה בקבוץ שקלים, ואחרי כן, כאשר נוסדו הבאנק והקרן הלאומית, - במכירת מניות ובנדבות להקרן. מנהיג הציונים, בהיותו אז איש חדש בהתנועה, האמין אז, כי בזמן קצר ישיג את מטרתו, ועל-פי השפעתו האמינו כן גם כמעט כל הציונים החדשים ורבים מן הישנים ממחנה חבת-ציון, ובהיות מטרתם קרובה הניחו העבודות ההן את רוחם. אך עברו ימים רבים וישועות בל נעשו ארץ, ובמחנה הציונים נשמע קול תלונה: “האמנם כל עבודתנו תהיה קבוץ פרוטות, ומה נעשה מחוץ להזמן הזה?” במשך חמש-עשרה שנה עד העת ההיא עבדו החובבים את עבודתם, שגם היא הצטמצמה בקבוץ פרוטות (אספות, קריאת מכתבים חוזרים ובחירות היו להציונים יותר תדירות ויותר מרובות מאשר להחובבים) ומעולם לא נשמעה התלונה הזו על פיהם. גם התלונה עצמה, בסגנון שנאמרה, אין לה כל מובן. אטו בבטלנים וטיילים עסקינן, שיש להם י"ב שעות חפשיות כל יום, ואין להם במה למלא את זמנם אחרי קבוץ הכספים? הלא כל ציוני יש לו גם דאגות עצמו ורבה עליו העבודה גם להמציא טרף לביתו, גם לחנך את בניו וכיוצא בזה, ובעל-כרחו יכול הוא להקדיש להציוניות זמן מועט, ודי הוא שיקדישנו להפצת הרעיון ולקבוץ כספים! אבל השאלה היתה באמת שאלה פסיכולוגית לפי מהלך הציוניות החדשה. תלמידי חוני המעגל אנו, ואין לנו סבלנות לעבוד עתה בנטיעת חרובים, אשר פרים יבוא אחרי עשרות שנים. חושב אני, כי גם הכלל “היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” לא היה מעורר שום איש למעשי המצוות, אלמלא היה מאמין עם זה, כי בעד בטול המצוות צפויים לו לעצמו עונשים קשים, אם גם אחרי המות.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.