מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קרבנות?

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

קרבנות? / רחל

(למאמרו של מ' בלינסון: “חצי יובל לעליה שניה”)


משונים מאד נראו לי דברי מ"בּ על העליה השניה. בצבעים כה טרגיים מתאר הוא את גורלם ההירואי של האנשים הללו עד כי הלב מתכווץ מרחמים: קורבנות חיורים שעלו לגרדום בשם המולדת. ואני לא כך ראיתים. לא כקרבנות, אלא כובשים, מעפילים, כאותם ההררים-אלפּיניסטים, אשר תהום פעוּרה לרגליהם והם צועדים צעוד ועלה, ונושמים אויר פסגות, וחוזים בשחר הבוקע, ולמענם פורחים פרחי אַדלוַיס.

אבל ביתר פרטות: “לעזוב ארצות גדולות”… לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר-מחוז נדחת אחת (שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם), אותה עיר עלוּבה, שאוירהּ אפור מאבק ומשעמוּם-דורות, שדבר אין לה ול“ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה”, ואשר ספרות האוּמות מלאה וגדושה תאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון.

“לעזוב מנוחת הבעל-ביתיוּת” – מילים אלה מובנות מאד בפי יהודי בעל-הבית, הרואה במנוּחה אחד הערכים החיוּניים; אבל למה זה למ"בּ לעמוד על נקוּדת ראות לא לו, למה הוא בא להציג את ערך המנוחה מול ערך הרעיון הציוני, לאחר שבעיניו הרי המנוחה הבעל-ביתית מפלצת מחרידה היא, והנס מפניה – ­ על נפשו ינוס?

“לעזוב כל אלה מתוך אי-הבנה של גדולי העולם”… לא ידע מ“בּ מה מעט דאגו חלוצי העליה השניה לדעת “גדולי העולם”, אם משום קלוּת-ראש מבורכה של בני שמונה-עשר אביבים, ואם משוּם שה”פוליטיקה" (נעימת זלזול נלוְתה למלה זו) היתה טפל לגבי עיקר.

“לעזוב את הארץ, אשר שרשים ממשיים בה, הארץ הרחוקה החיה רק בחלום”… האמנם נעלם ממ"בּ, כי השרשים המקשרים את בני הנעוּרים אל אדמת החלום ממשיים הם מאד אם יש בכוחם להניע ולהפעיל?

“להתחיל כאן חיים חדשים לגמרי” – אך זו רעה חולה!… כאילו אין הלב הצעיר (אם הוא רק צעיר באמת) צמא לחידוּש, וכאילוּ שינה על הגורן או באורוה, לצלצול שרשרות הפרֵדות, לא תערב שבעים ושבעה משינה במיטה רכה, למי שצעיר באמת?

“בארץ אשר רוב תושביה זרים”… אבל, הרי גם כל הכרח של מגע בתושביה אלה לא היה, וּממילא לא דיכאה “אי-האפשרוּת לגשת גישה כלשהי”, כמו שדיכא בארץ-המוצא חוסר שויון לרגשיוּת הלאוּמית החולנית.

“לחיות כאן שנים אחר שנים ללא שמחה וללא חג”… להשכּים בבוקר לא להוראה, לא להנהלת חשבונות – מסגרת פעוּלה מסורתית לגבי עלם יהודי – כי אם לשדות, לגן, למגע המטהר, המחַדש, המרומם באמא-אדמה, לזרוע ולטעת, להיות שותף להקדוש ברוּך-הוּא במעשה בראשית, לשבת שבת אחים עם מספר נערים ונערות המחוננים כמוך את המולדת הזקנה, ולהאמין ולחלום וליחל – הלזה יקרא חיי חולין? ומחולות על הגורן בלילות-ירח, ודהירה על סוס ערבי לוהט, וטיוּלים באביב בהרי הגליל – האלה הם חיים ללא שמחה? והזיקה הנפלאה בחידוּשה אל בעלי החיים, הרגשת קרבת-דם אליהם, הרגשת משפחה קוסמית?

לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ"ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העליה השניה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בויתוּר על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחיה.

תרפ"ט

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

הירושה (במקום הקדמה)

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

באו והודיעו לו לגנן, כי החבצלת היפה ביותר, הצחורה ביותר, זאת שהוא טפח וגידל, היפה ביותר בכל גנו, שעליה גאותו וממנה שׂמחתו, נעלמה בלילה – –

עבור עברה רוח ועקרה אותה מן השורש, הגביהה ונשאה אותה בכנפיה, ובמעופה המהיר וַדאי אִבּדה אותה במקום מן המקומות בדרך – –

והכאיבה לו הבשׂורה, לגנן.

זה היה הפרח האהוב עליו ביותר – גאוָתו שלו ונחמתו; וכאב לו הלב.

- - - -

על שפת הים שוכב ספן וישן… הוא שכב לישון בשעת-ערב עריבה… קשורה בשלשלת התנודדה בשלוָה סירתו, וחלומות שלוים ועריבים הרדימו את כסופיו מדאיבי-הלב של הספן…

עבוֹר יעבור הלילה… פרוֹח יפרח הבוקר החדש… על גביהם של הגלים מתעוררים נצנוצי-אור, האורות-החוזרים של אודם הזריחה במזרח – שחרר ישחרר את הסירה מקשורה! וגאוּל מלילה ומחשכה, קפוֹץ יקפוץ לתוך הסירה בגבורה ובשׂמחה, וחתוֹר יחתור – את שאריות הצל מעל גביהם של הגלים יגרש – פניני-קצף יעלו ויסובבו את סירתו – –

האח! האח! למרחק, למרחב – על-פני גלים, על-פני זהרים, הרחק! הרחק! לחופים חדשים, לעולמות חדשים – –

ומישהו עובר, נוגע בו בכתפו:

– ספן, אתה חולם, והרוח עשׂה את שלו, הוא נתק את השלשלת! הגל הזועם-הגועש סחף את סירתך ונשאה הרחק מכאן, והשמים – השמים זועפים, והים מתגעש – התרחק מן החוף – –

הספן נעור.

וכאב-לבו נעור עמו, וגעגועיו הנצחיים נעורים עמו…

- - - - -

השמש שוקעת, והרועה ביער נלאה ___ ___ ___1 כבשה אחת נעדרת, כבשׂה אחת נתעתה… אחת – הצחורה ביותר, הצעירה והטובה ביותר…

הוא קורא לה בכל שמות-החבה, בקול מלא געגועים וחרדה. כפול-ארבעה משיב לו היער את קולו – הכבשׂה איננה עונה. לא קול ממנה, לא געיה ולא פעיה…

והשמש משתפלת ושוקעת, עבים ומתעבים ישׂתרעו הצללים. העצים מתעטפים ערפל…


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.