מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קרבנות?

מאת: רחל המשוררת

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

קרבנות? / רחל

(למאמרו של מ' בלינסון: “חצי יובל לעליה שניה”)


משונים מאד נראו לי דברי מ"בּ על העליה השניה. בצבעים כה טרגיים מתאר הוא את גורלם ההירואי של האנשים הללו עד כי הלב מתכווץ מרחמים: קורבנות חיורים שעלו לגרדום בשם המולדת. ואני לא כך ראיתים. לא כקרבנות, אלא כובשים, מעפילים, כאותם ההררים-אלפּיניסטים, אשר תהום פעוּרה לרגליהם והם צועדים צעוד ועלה, ונושמים אויר פסגות, וחוזים בשחר הבוקע, ולמענם פורחים פרחי אַדלוַיס.

אבל ביתר פרטות: “לעזוב ארצות גדולות”… לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר-מחוז נדחת אחת (שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם), אותה עיר עלוּבה, שאוירהּ אפור מאבק ומשעמוּם-דורות, שדבר אין לה ול“ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה”, ואשר ספרות האוּמות מלאה וגדושה תאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון.

“לעזוב מנוחת הבעל-ביתיוּת” – מילים אלה מובנות מאד בפי יהודי בעל-הבית, הרואה במנוּחה אחד הערכים החיוּניים; אבל למה זה למ"בּ לעמוד על נקוּדת ראות לא לו, למה הוא בא להציג את ערך המנוחה מול ערך הרעיון הציוני, לאחר שבעיניו הרי המנוחה הבעל-ביתית מפלצת מחרידה היא, והנס מפניה – ­ על נפשו ינוס?

“לעזוב כל אלה מתוך אי-הבנה של גדולי העולם”… לא ידע מ“בּ מה מעט דאגו חלוצי העליה השניה לדעת “גדולי העולם”, אם משום קלוּת-ראש מבורכה של בני שמונה-עשר אביבים, ואם משוּם שה”פוליטיקה" (נעימת זלזול נלוְתה למלה זו) היתה טפל לגבי עיקר.

“לעזוב את הארץ, אשר שרשים ממשיים בה, הארץ הרחוקה החיה רק בחלום”… האמנם נעלם ממ"בּ, כי השרשים המקשרים את בני הנעוּרים אל אדמת החלום ממשיים הם מאד אם יש בכוחם להניע ולהפעיל?

“להתחיל כאן חיים חדשים לגמרי” – אך זו רעה חולה!… כאילו אין הלב הצעיר (אם הוא רק צעיר באמת) צמא לחידוּש, וכאילוּ שינה על הגורן או באורוה, לצלצול שרשרות הפרֵדות, לא תערב שבעים ושבעה משינה במיטה רכה, למי שצעיר באמת?

“בארץ אשר רוב תושביה זרים”… אבל, הרי גם כל הכרח של מגע בתושביה אלה לא היה, וּממילא לא דיכאה “אי-האפשרוּת לגשת גישה כלשהי”, כמו שדיכא בארץ-המוצא חוסר שויון לרגשיוּת הלאוּמית החולנית.

“לחיות כאן שנים אחר שנים ללא שמחה וללא חג”… להשכּים בבוקר לא להוראה, לא להנהלת חשבונות – מסגרת פעוּלה מסורתית לגבי עלם יהודי – כי אם לשדות, לגן, למגע המטהר, המחַדש, המרומם באמא-אדמה, לזרוע ולטעת, להיות שותף להקדוש ברוּך-הוּא במעשה בראשית, לשבת שבת אחים עם מספר נערים ונערות המחוננים כמוך את המולדת הזקנה, ולהאמין ולחלום וליחל – הלזה יקרא חיי חולין? ומחולות על הגורן בלילות-ירח, ודהירה על סוס ערבי לוהט, וטיוּלים באביב בהרי הגליל – האלה הם חיים ללא שמחה? והזיקה הנפלאה בחידוּשה אל בעלי החיים, הרגשת קרבת-דם אליהם, הרגשת משפחה קוסמית?

לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ"ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העליה השניה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בויתוּר על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחיה.

תרפ"ט

רחל המשוררת
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

ערבה חבוטה

מאת דוד ישעיהו זילברבוש (פרוזה)

ליל שמחת תורה. שעה שמינית. בית התפלה לחסידי סדיגורה אשר בעיר ז… עודנו ריק מאדם. נרות רבים מוכנים במנורות והמה טרם הועלו. רק נר אחד דולק על התבה והנר “נר­­-נשמה”, נר גדול של דונג אשר אורו כהה וכמו יחשב להכבות בספות האפר על הפתילה. זה האור המרפרף מסביב לפתילה לא ישפיק להאיר את החשכה אשר בבית התפלה הגדול אבל יאריך צל ויוסיף כהה. ואת הדממה אשר מסביב לא יפריע כל קול בלתי אם זמזום הדונג הנמס בנגוע בו קצה הפתילה הנטויה והוא מטפטף ומשמיע קול כקול אנחה קלה וממושכה.

עתה נפתחה הדלת וארבעה אנשים עוברים כצללים על המפתן. רגע קטן המה עומדים על עמדם, מרכינים ראשיהם אל מול ארון הקדש ושפתיהם נעות באמרם בלחש “מה טובו אהליך יעקב”. ועד מהרה מרחיבים צעדיהם יש אל קיר המזרח. האיש האחד שזקנו מגודל ממהר לשבת על מושבו ושלשת הצעירים נצבים לפניו כמיחלים לפקודתו. הוא האב “הנכבד”,שנים מן הצעירים המה חתניו לוקחי בנותיו “האברכים החריפים”, והשלישי הוא בנו “הבחור החשוב”.

מאיר חיים – זה שם האב הנכבד – הוא איש כבן חמשים שנה. שער זקנו טרם הלבין אבל כבר זרקה בו שיבה. בפניו ילינו גם עז גם גאוה. על זקנו תפארתו. הוא מעביר עליו פעם בפעם את כף ידו הימנית ומחליקו. ובהחליקו את זקנו יחשוב את ערכו והוא מתכבד בכבוד עצמו. על כל מלה היוצאת בנחת מפיהו יתגאה כמו השמיע דברים שהם כבשונו של עולם. וגם שחוק שפתיו, מפתח נחירי אפו, תנופת גבות עיניו וניד עפעפיו צריכים לימוד.

“יעלזו חסידים בכבוד” – חמד לו האב הנכבד בדיחותא בהטעימו את המלה חסידים – "יגיל הגבאי החדש בם והם יגילו בו. כאשר אראה פתח היום לפניהם את כל אוצרו והמה ייטיבו את לבם במשתה היין עד לכלות שארית. הוא איננו יודע כי גם ירדן מלא תירוש יגיחו אל פיהם ולא יודע כי בא אל קרבם. הוא עודנו חרד על כבודו באשר הוא חדש עמו. הוא העלה בידו אליה שמנה והקוץ שבה טרם נגע אליו. הוא אשכח מרגניתא ואינו יודע כי לאחר ימים מספר נעשית חספא… עתה ידעתי כי טוב עשיתי בהסירי מעלי את טרחי ואת משאי. יטעם גם אחר מעט נפת. היום ידעתי מה מנוחה. בעל בית אנכי ככל בעלי בתים…

הצעירים החרישו. המה הרגישו בקול הדובר את החרדה אשר בלבו. דמו נגרש היום בעורקיו והוא שכח מעצור לרוחו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.