ד

עָבַר הַקָּיִץ. כְּבָר כִּלָּה הָאִכָּר

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ בַּשָּׂדֶה, בַּכִּכָּר.

כְּבָר הִשְׁלִיךְ אֶל פִּנָּה חֶרְמֵשׁוֹ, מַגָּלוֹ,

וּבְגָרְנוֹ הוּא יָמֹד שְׁלוּמַת עֲמָלוֹ

וּבְגַאֲוָה הוּא נוֹשֵׂא עַיִן מְלֵאָה עֲלִיצוּת

אֶל רֹאשׁ הָעֲרֵמָה, פְּרִי עָמָל וַחֲרִיצוּת.

גַּם נַחְנוּ נֶאֱסֹף הַיּוֹם לְבֶן-גָּרְנֵנוּ

אֶת תְּבוּאַת שָׂדֵנוּ, אֶת פְּרִי עֲמָלֵנוּ,

וּלְעֵינֵי הוֹרֵינוּ הַשְּׁעָרִים נָמֹדָּה,

מָצָאנוּ בַּקַּיִץ הַהוּא בַּעֲבוֹדָה.

יִרְאוּ: גַּם אָנוּ חָרַשְׁנוּ, זָרָעְנוּ,

וּבְרִנָּה קָצַרְנוּ וַאֲלֻמּוֹת נָשָׂאנוּ,

אַחֲרֵי שַׁעֲשׁוּעִים וָרִיק לֹא הָלַכְנוּ,

אַף כִּי יְלָדִים אֲנָחְנוּ.

מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב גַּבֵּנוּ כָפַפְנוּ,

אֶת תּוֹרַת אֵל חַי וְאִמְרָתוֹ שָׁאָפְנוּ.

מִבְּעַד הַחַלּוֹן הַשֶּׁמֶשׁ הֵצִיצָה

וַתִּקְרָא אוֹתָנוּ הַחוּצָה, הַחוּצָה,

הַצִּפּוֹר הַיָּפָה צִפְצְפֶה אֵלֵינוּ:

אֵלַי, יַלְדֵי חֶמֶד, כָּמוֹנִי רַנֵּנוּ!

גַּם עֲצֵי הַפְּרִי הַיְרוֹקִים, הַמְאִירִים,

אֶל צִלָּם קְרָאוּנוּ: לְכוּ רַקְּדוּ כִשְׂעִירִים!

וַאֲנַחְנוּ אִמַּצְנוּ לִבֵּנוּ וַנֵּשֶׁב

וּלְדִבְרֵי מוֹרֵנוּ הִקְשַׁבְנוּ רַב קֶשֶׁב,

לֹא נִפְתָּה לִבֵּנוּ אַחֲרֵי הַצִּפֳּרִים

הַיָּפִים, הַחָפְשִׁים, הַשְּׂמֵחִים וְשָׁרִים,

לֹא פִתּוּ אוֹתָנוּ גַם עֲצֵי הַמְּגָדִים –

אַף כִּי אֲנַחְנוּ יְלָדִים.

כתב יד. נדפס ב“כנסת” א‘, תרצ"ו, עמ’ 21