לוגו
איך מזהים שיר כמודרני?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

העיון בארבעה שירים אלה מתחילת המאה העשרים מאשר את המסקנה הבאה: מאחר שהסופרים נוטשים את כללי היפה שהתבלו מרוב שימוש ומחליפים אותם באחרים, חלקם חדשים וחלקם מחודשים, אכן משתנה עם הזמן הטעם הפואטי בתכיפות כזו או אחרת. אך מן העובדה שחוקי הבליה פועלים בלא רחם על כללי־היפה ואלה גם מוחלפים מעת לעת, אין להסיק שעקב כך פג תוקפן של היצירות שנכתבו על־פיהם. משאבים אחרים, חשובים יותר של היצירה, משאבי הרגש והמחשבה – שהם “נשמת” היצירה – מעניקים קיום־עַד לאותן יצירות “מיושנות”, אף שנכתבו באמצעים שיריים שהיו מקובלים יותר בתקופה שבה פעלו מחבריהן.

לכן, לא התהדרותו של היוצר בתואר “מודרניסט” עושה את יצירתו למודרנית, וגם לא לחצה של קבוצת־תמיכה ספרותית, דורית ו/או פואטית, הופכת את היצירות של חבריה למודרניות. האמת העמוקה שמבטאת היצירה והטריטוריות הרגשיות וההגותיות החדשות שכבשה – הן מעניקות לה את תואר המודרניות.


 

הסיבות להתמעטות המודרניזם    🔗

כאשר קוראים שירה המתפרסמת כיום, ניתן לחוש עד כמה מגוחכת היא החופזה שבה מעטרים משוררים את שיריהם בכתר המודרניזם, אך ורק משום ששיריהם מתפרסמים עשרות שנים אחרי שהתפרסמו שיריהם של ארבעה ליריקנים מופלאים אלה של השירה העברית החדשה. שירים על חוויות פעוטות, שאין בהם עמקות רגשית ומחשבתית, לעולם לא יהיו מודרניים. גם אם יפנו־עורף לכל הקונבנציות הפואטיות של ליריקנים אלה, תהלום אותם ההגדרה שהעניק להם בנימין תמוז באחת ההזדמנויות, שבה הגדיר את תוכנה של הליריקה שלהם כבדיחה פרטית של הכותב.

רבים מדי משירי התקופה הנוכחית (גם אם תוכנם מחאתי, פוליטי, אירוני, ציני, אבסורדי, אנרכיסטי ושאר תבליני התהדרות עצמיים שהמשוררים מדביקים להם) מחפים על היעדרה של האמת העמוקה בעזרת להטוטים פואטיים, שסופם להתבלות כעבור זמן. ולכן, לא מספרם המוגזם של כותבי השירה שחק את מעמדה של השירה ואת סמכותה בעת הזאת, כפי שנוהגים חוקרי תרבות ומשוררים להסביר, אלא בהתמעטות המודרניזם בה. אפילו קוראי שירה מסורים הפכו אדישים לחלקים נכבדים של השירה אשר מתפרסמת כיום, אחרי שהמשוררים התמכרו לשיגיונות המתחלפים של “המודה”, במקום לשקוד על כיבוש אופקים רגשיים ומחשבתיים חדשים.

ואכן, בהתמעטות המודרניזם בשירה העברית הנכתבת כיום ניתן להסביר את העובדה המצערת, שההגונים מבין כותבי השירה מודים בה, שלא היה עוד דור משוררים בשירה העברית שידע את צער הניתוק מהקוראים כמו דור המשוררים הנוכחי. גם שיר חדש של משורר ידוע ואהוד יחסית כבר איננו הופך למאורע תרבותי מרגש ומסעיר, כפי שהיה בדורם של ביאליק וטשרניחובסקי, או בדורם של אורי־צבי גרינברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן.

משום כך מומלץ הן למשוררים והן לאוהבי השירה להפיק את הלקח הבא מהעיון בשירת הליריקנים המודרניסטיים של השירה העברית מראשית המאה העשרים: התעוזה של המשורר לחרוג מן “המודה”, כדי לבטא את האמת העמוקה שלו, היא שמבטיחה קיום לשיריו גם כעבור שנים רבות, ורק בזכות תעוזה כזו זוכה שירה להיות שירה בלתי־נשכחת.