לוגו
אחרי מות
מיקום ביצירה:
0%
יהודה ליב גורדון
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

אַחֲרֵי מוֹת / יהודה ליב גורדון


ידידי המשורר והמשכיל הנודע

מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן ז"ל,

(ליום השנה: מוש“ק ז”ך שבט שנת:

אֲהָהּ, אֱנוֹשׁ רִמָּה!)


עוֹד תִּתְיַפַּח נַפְשִׁי, עֵינַי תִבְכֶּינָה,

עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה

עָלֶיךָ, מיכ"ל, כִּי יָרַדְתָּ קֶבֶר;

לוּ גֻּלּוֹת עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם,

רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶשֶׁם מַיִם,

הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַשֶּׁבֶר?


מִי יִתְּנֵנִי תַנִּים וּמְלוֹנִי יָעַר,

מִי יִתֵּן קוֹלִי כִּילֵל רוּחַ סָעַר,

אָז עָלֶיךָ אָחִי, בָכִיתִי נֵצַח;

וַאֲבַכֶּה אִתִּי כָּל סֶלַע כָּל אָבֶן,

גַּם מָוֶת אַכְזָרִי אֶבְלִי אָז יָבֶן,

אָז יָבִין מַה-פָּעַל, מָה רַב הָרֶצַח.


אֵיךְ תִּנָּשֶׁה מיכ"ל, אֵיךְ תִּשָּׁכֵחַ?

שֶׁמֶשׁ – יוֹמָם, סַהַר לַיְלָה זוֹרֵחַ,

כּוֹכָבִים יַזְהִירוּ בִּמְרוֹם רָקִיעַ,

הֵן כֻּלָּם אֶת שִׁמְךָ לָנוּ יַזְכִּירוּ

פִּצְעֵי לִבֵּנוּ יַרְחִיבוּ יָעִירוּ,

יַעַן – עַל כֻּלָּמוֹ שִׁירְךָ הֵרִיעַ!


לוּ גַּם מֵרְאוֹת בָּם לוּ אֶעֱצֹם הָעָיִן,

לוּ גַּם אֵרָדֵם אִישָׁן כַּהֲלוּם יַיִן,

גַּם אָז לֹא אֶשְׁקֹט, לֹא אֵדַע מָנוֹחַ;

בַּחֲלוֹמִי קוֹל בֹּכִים נַפְשִׁי שׁוֹמָעַת

קוֹל בַּת-צִיּוֹן לִפְנֵי כֵס-יָהּ כֹּרָעַת:

“אֶת צִּיץ תִּפְאַרְתִּי לָקַחְתָּ לָקֹחַ!”


כִּי שָׁם – בִּמְקוֹם הָעֵת לֹא עוֹד מֹשֶׁלֶת

שָׁם לַהֲדֹם אֶל בַּת-צִיּוֹן מִתְנַפֶּלֶת,

עַל יֶתֶר גּוֹלֶיהָ רַחֲמִים דּוֹרֶשֶׁת:

תְבַכֶּה אִתָּהּ אֶרְאֶלֵּי שָׁמַיִם

וּתְכַבֶּה אוֹר יוֹם בִּרְסִיסֵי עֵינַיִם,

תַּהַס כּוֹכָבִים בִּתְפִלָּה וַאֲרֶשֶׁת.


עַד רַחֲמֵי אֵל זֹעֵם נִכְמְרוּ אֵלֶיהָ

וַיִּתֵּן לָהּ שָׂרִיד, נִיר אֶל גּוֹלֶיהָ,

וּשְׂפָתֵנוּ הִיא – אִתָּנוּ נִשְׁאָרָה;

"שָׂפָה תָּקִים עָם וּמְלוּכָה עֲ טָרֶת;

מַלְכוּתֵךְ אָבְדָה, אָבְדָה כָּל תִּפְאָרֶת –

שִׁמְרִי הַשָּׂפָה!" אִמְרַת אֵל גָּזָרָה.


אָז הִתְנֶחָמָה מִיָּגוֹן וָאֵבֶל

וַתִּשָּׂא עַיִן אֶל כִּנּוֹר וָנֵבֶל

וּלְשִׁירָתָהּ כִּי כֹה מֵאָז נָעֵמָה;

עַל רַבִּים וּנְבוֹנִים הֶעֶרְתָה רוּחַ

לִפְרוֹט עַל נֵבֶל גַּם לַחֲרוֹת עַל לוּחַ

ומיכ"ל גַּם אַתָּה אֶחָד מֵהֵמָּה.


מִקִּירוֹת לִבְּךָ קוֹל נֵבֶל אֲלוֹהַּ

שָׁמְעָה בַּת-צִיּוֹן וַתִּשְׁכַּח כָּל נֹהַּ

עֵת בָּא הָרוּחַ וִיתָרָיו רָעָשׁוּ:

עַתָּה שָׁב אֶבְלָהּ וַיִּגְדַּל עַד מָעְלָה

כִּי בִּצְפִירַת יוֹמְךָ בָּא לְךָ הַלָּיְלָה,

נִשְׁבַּר הַנֵּבֶל וַחֲבָלָיו נִטְּשׁוּ.


גַּם אֲנִי עוֹד אֶסְפְּדָה, עֵינַי תִּבְכֶּינָה,

עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה

עָלֶיךָ, מיכ"ל כִּי יָרַדְתָּ קָבֶר:

אַךְ לוּ גַם עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם,

רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶּשֶׁם מַיִם –

הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַֹשָּבֶר?!