לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,
לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;
הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,
קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.
וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,
וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.
מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,
וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,
כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –
וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,
הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,
לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.
כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,
וְּכגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,
וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,
וְרַק זֹאת יֹאבוּ:
שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ
כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.