עֶזְרָה בִּשְׁעַת הַדְּחַק –אֵין שַׁי יָקָר מִמֶּנָּה.

אַךְ לֹא כָּל אִישׁ וָאִישׁ בְּשֵׂכֶל יוֹשִׁיטֶנָּה.

אוֹי לְעֶזְרַת טִפֵּשׁ טוֹב-לֵב:

הוּא מְסֻכָּן מִכָּל אוֹיֵב!

הָיֹה הָיָה אָדָם, תּוֹשָׁב פִּנָּה נִדַּחַת,

שֶׁחַי חַיֵּי פָּרוּשׁ, הַרְחֵק מִן הַבְּרִיּוֹת.

אָמְנָם עַל בְּדִידוּת רַבַּת שַׁלְוָה וָנַחַת

כּוֹתְבִים הַפַּיְטָנִים דְּבָרִים יָפִים מְאֹד –

אוּלָם לֹא כָּל אָדָם מֻכְשָׁר בָּהּ לַעֲמוֹד.

תַּגִּידוּ: "וְהַיְקוּם? וְכָל חֶמְדּוֹת הַטֶּבַע?

נוֹי דֶשֶׁא רַךְ

וּפֶלֶג זַךְ

וְחֵן חֻרְשָׁה וָגַיְא וָגֶבַע?"

אֵין לְהַכְחִישׁ, כָּל זֶה נִפְלָא!

אוּלָם בְּאֵין לָאִישׁ לְמִי לוֹמַר מִלָּה –

גַּם תִּפְאַרְתּוֹ שֶׁל נוֹף-הַחֶמֶד

תִּהְיֶה סוֹף-סוֹף מְשַׁעֲמֶמֶת.

וְכָךְ אֲפִילוּ הַפָּרוּשׁ:

גַּם לוֹ חָבֵר הָיָה דָרוּשׁ.

אָכֵן, בִּגְבוֹר בַּלֵּב גַּעֲגּוּעִים וָצַעַר,

הָלַךְ לוֹ הַגַּלְמוּד לַיַּעַר הַקָּרוֹב.

אַךְ מִי, מִלְּבַד חַיָּה, אֶפְשָׁר לִמְצוֹא בַּיַּעַר?

וּבֶאֱמֶת: פָּגַשׁ הָאִישׁ בְּדֹב.

מַה לַּעֲשׂוֹת? מֵסִיר הוּא אֶת הַכּוֹבַע

וְקָד לַדֹּב קִידָה כַּהֲלָכָה.

הַדֹּב, כְּטוֹב לִבּוֹ בַּשּׂבַע,

מוֹשִׁיט לוֹ כַּף, מֵשִׁיב בְּרָכָה.

לְאַט-לְאַט בֵּינָם בְּנַחַת

שִׂיחָה נִלְבֶּבֶת מִתְפַּתַּחַת:

קִצּוּר-הַמַּעֲשֶׂה: הֵם כֹּה נִתְיַדְּדוּ

שֶׁמִּנִי אָז לֹא נִפְרְדוּ.

חָלַף הַשִּׁעֲמוּם. תּוֹר עֹנֶג וְשִׂמְחָה בָּא.

קָשֶׁה לוֹמַר, עַל מָה שִׂיחָה בֵּינָם נָסַבָּה:

הָאִישׁ הָיָה לֹא פַּטְפְּטָן,

וְגַם הַדֹּב – דַּבְּרָן קָטָן;

אוּלָם דָּבָר אֶחָד בָּטוּחַ:

רַבָּה הָיְתָה קֹרַת-הָרוּחַ

שֶׁל נְזִירֵנוּ מִן הַדֹּב:

דֹּב זֶה – יִיקַר לוֹ מִכָּל רֶוַח,

וְאֵין כָּמוֹהוּ רֵעַ טוֹב.

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים טִיֵּל אוֹתוֹ הַצֶּמֶד

בַּיְּעָרוֹת וּבַשָּׂדוֹת,

בָּעֲמָקִים וּבַגְּבָעוֹת –

טִיּוּל מָלֵא עִנְיָן וָחֶמֶד,

אַךְ מְעַיֵּף מְאֹד, כִּי רַב

הָיָה הַחֹם וְהַשָּׁרָב.

רָאָה סוֹף-סוֹף הַדֹּב, כִּי הַפָּרוּשׁ יָגֵעַ,

עָמַד וְסָח לוֹ בְּחֶמְלָה:

"שְׁכַב וַחֲטֹף שֵׁנָה קַלָּה,

וְאָנֹכִי אֶשְׁמוֹר עָלֶיךָ,רֵעַ!"

לֹא הִתְוַכֵּחַ הָאָדָם,

שָׁכַב, פִּהֵק – וְחִישׁ נִרְדַּם.

וְדֻבִּיאֵל מַשְׁקִיף, כְּמוֹ זָקִיף מִלְמַעְלָה;

גַּם עֲבוֹדָה בִּן-רֶגַע נִמְצְאָה לוֹ:

עַל אַף הָרֵעַ הָאָהוּב

הוֹפִיעַ זְבוּב.

גֵּרְשׁוֹ הַדֹּב – אוּלָם אֵין נַחַת:

הַזְּבוּב חָזַר לוֹ אֶל הָאַף.

אֵינוֹ מַרְפֶּה – כָּזוֹ סַפַּחַת!

– “טוֹב-טוֹב”,

חוֹשֵׁב אֵפוֹא הַדֹּב:

“חַכֵּה, פִּרְחָח, חַכֵּה-נָא רֶגַע!”

כָּאן, בְּלִי הוֹצִיא מִפִּיו אַף הֶגֶה,

תָּפַס הוּא אֶבֶן-חַלָּמִישׁ,

בְּעֹצֶר-נְשִׁימָה גָּחַן אֶל רֹאשׁ הָאִישׁ,

כִּוֵּן יָפֶה לַזְּבוּב, שֶׁנָּח כְּבָר עַל הַמֶּצַח,

וּבְכָל הַכֹּחַ – הַךְ!

וּבֶאֱמֶת קָלַע בְּאֹפֶן כֹּה מֻצְלָח

שֶׁיְּדִידוֹ נִשְׁאַר לָנוּחַ שָׁם לָנֶצַח.