אֶל רַעַם פַּעֲמוֹנִים – קוֹל קוֹרֵא לְדָם.

בָּם-בָּם! בָּם-בָּם! בָּם-בָּם! –

הָבְקְעָה הָעִיר! הַיְדַּמַקִּים

הִכְרִיעוּ לַטֶּבַח הַקְּהִלָּה – הָעָם

נָשָׂא הַבִּזָּה בְּשַׂקִּים.

יוֹמַיִם הִתְגּוֹלְלוּ הַפְּגָרִים בָּעִיר,

בַּשְּׁלִישִׁי הִשְׁלִיכוּם הַבּוֹרָה;

וַיְחַלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ (בְּצוֹאַת-חֲזִיר

טִמְּאוּ כָל סִפְרֵי-הַתּוֹרָה),

וּמִגְדָּל לוֹ בָנוּ לָבָן וָרָם,

וַיִּתְּנוּ בוֹ קְהַל-פַּעֲמוֹנִים.

וְהָיָה בְּהִתְפַּלֵּל הַכֹּמֶר הַקָּם,

וְהָיוּ לוֹ עוֹנִים:

בִּים-בָּם! בִּים-בָּם!

וְיִשְׁמַע הָאֶחָד מִ’לָּמֶד-הַוָּא"ו',

וַיָּבוֹא יְחִידִי בַלַּיְלָה וּסְתָו,

וַיָּבוֹא וַיֹּאמֶר הַ“קַּדִּישׁ”

“יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ…”

" וַיְהִי – כְּכַלּוֹתוֹ וְאִתּוֹ שָׁם אֵין

מֵאָדָם גַּם אִישׁ, אַךְ הַלַּיְלָה הַנָּם, –

וְיִנְהֹם הַפַּעֲמוֹן בַּמִּגְדָּל הָרָם,

וַתַּעֲנֶינָה הַמְּצִלּוֹת גַּם הֵן:

"אָמֵן!

אָמֵן וְאָמֵן!"

וַיִּשְׁמַע הַכֹּמֶר – הִזְדָּרֵז לְשָׁם,

הִתְקַבְּצוּ הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים,

בָּא הֶגְמוֹן וְאַרְכִיהֶגְמוֹנִים.

וַיַּזּוּ מֵי קֹדֶשׁ, שָׁרוּ בְּקוֹל רָם

לְתַקֵּן אֶת פְּגָם-הַפַּעֲמוֹנִים.

וַיַּעַן הַפַּעֲמוֹן בַּמִּגְדָּל הָרָם,

בְּהָדָר וָחֵן:

בִּים-בָּם! בִּים-בָּם!

וְאוּלָם בַּלַּיְלָה עִם תִּקּוּן חֲצוֹת

הִתְחַדֵּשׁ הָאוֹת:

שׁוּב נֶאֱנַח הַפַּעֲמוֹן בַּמִּגְדָּל הָרָם

הַמְּצִלּוֹת נֶאֱנָחוֹת גַּם הֵן

בְּצִלְצוּל-יְגוֹנִים, בְּצִלְצוּל שֶׁל חֵן

"אָמֵן!

אָמֵן וְאָמֵן!"

ברלין, 1925