מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
טביוב, י"ח. (אין תאריך). אוצר המשלים והפתגמים. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-25. http://bybe.benyehuda.org/read/4945
MLA:
טביוב, ישראל חיים. "אוצר המשלים והפתגמים". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-06-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/4945>
ASA:
טביוב, ישראל חיים. אין תאריך. "אוצר המשלים והפתגמים". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/4945)

אוצר המשלים והפתגמים

מאת: ישראל חיים טביוב

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אוצר המשלים והפתגמים / ישראל חיים טביוב

רשימת המשלים והפתגמים בסדר א"ב.

א.

1. אב בחכמה ורך בשנים (ספרי דברים, א; ב"ד צ’, ג.).

זה מדרש השם “אברך” שנאמר ביוסף (בראשית מ“א, מג), וכן תרגמוהו הירושלמי והמיוחס ליונתן בן-עוזיאל. והובא גם בפרש”י (שם), ומתוך כך היה למליצה שגורה בספרות הרבנות. ביחוד הוא תואר-כבוד קבוע לחכמים צעירים בספרי שאלות-ותשובות.

לראש הדף2. אַבָּכ חַנְוָאתָא נפִישֵי אַחֵי ומרַחמי: אבכ בִּזיונֵי לא אחי ולא מרֵחמי (שבת לב).

פרש“י: לפתח החנות, שמחלקים בה מזונות – הרבה אחים והרבה אוהבים; אך במקום שיש הפסד ועוני – לא אחי ולא מרחמי. וזה משל עממי (כמו שאומר רש”י על כל המימרות שהובאו שם בשם אמוראים שונים: “כל הני משל הדיוט נינהו”). אבל איננו שגור אלא בפי הלמדנים מפני קושי לשונו הארמית; ובפרט שרעיונו נמצא במשלי-שלמה המפורסמים: “הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד”, וכיוצא בזה.

לראש הדף3. אַבּוּכ לְהָרֵי זְמָר, לגַרדאי לא קבלוה מיניה

(יומא כז).

פרש“י: ”חליל שהוא חשוב לפני בני-הורים זמר נאה וערב, בא אצל גרדיים (אורגים) לשורר ולחלל להם, ולא הוכשר בעיניהם“. זהו, כמובן, משל עממי (כמו שאומר גם רש”י בפירושו שם), אעפ“י שהובא בשם רב. משל זה לא נתפרסם אצלנו כמעט כלל (מפני לשונו הקשה ביותר), אעפ”י שרעיונו חשוב, ואין דוגמתו במשלים העברים.

לראש הדף4. אבות אכלו בֹּסר, ושני בנים תקהינה (ירמיה ל“א כח; יחזקאל י”ח א).

משל עתיק ושגור מאד. יחזקאל קורא לו בפירוש “משל”; וירמיה אומר עליו “לא יאמרו עוד – ”. שני הנביאים מוחים נגדו, ובכ"ז נתקבל באומה, מפני אמתתו. בפי הבריות הוא שגור בנוסח של ירמיה; וביחזקאל משונה נוסחתו קצת.

לראש הדף5. אבותינו אמרו נָשִינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו. (נדרים נז).

מאמר מפורסם. ושם בגמרא הוא מיוחס לרבי; אך כנראה היה פתגם עתיק, ורבי השתמש בו לענינו בדרך הלצה קצת (ע“ש). ו”נשינו טובה“ רומז אל הכתוב ”נשותי טובה" (איכה ג’, יז).

לראש הדף6. אבל אשמים אנחנו (בראשית מ"ב, כא).

דבור שגור.

לראש הדף7.אָבֵל וחפוי ראש. (אסתר ו’ יב).

משתמשים בו עפ"י רוב בהלצה (ויש עושים בו גם קלמבור גס).

לראש הדף8.**אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה. ** (תהלים קי"ח, כב).

לראש הדף9.אבן מקיר תזעק. (חבקוק ב’, יא).

מליצה חביבה (שהתאזרחה גם בלשונות הגוים) ומשתמשים בה גם ב“מצבות”.

לראש הדף10.אבנים שׂחקו מים. (איוב י"ד, יט).

משל על כחה של עבודה מתמידה (כמו שהמים – מי גשמים – שנופלים טפות-טפות על האבן, סוף-סוף שוחקים אותה). ואומות-העולם הכניסוהו לאוצר-משליהם.

לראש הדף11.אבק לשון-הרע (ב"ב קסד,קסה,).

מליצה יפה, שנתחבבה על הבריות. ויש גם “א ב ק – רבית” וגם “אבקה של שביעית” (סוכה מ: ועוד).

לראש הדף12.אבר קטן יש באדם, משביעו – רָעֵב, מרעיבו – שָׂבע. (סוכה נב:; סנהדרין קז.; ירושלמי כתובות פ“ה, ה”ח).

המאמר המפורסם והשגור הזה מיוחס במס’ סוכה לר’ יוחנן, ובסנהדרין נקרא סתם “הלכה”, ובירושלמי כתובות הוא מובא בשם רב נחמן בר יעקב הבבלי. ומזה נראה, כי כבר בימי התלמוד לא ידעו עוד מי אביו.

אגב חורפא – ר’ “לפום חורפא – ”

לראש הדף13.אַנרא דכלה דוּחקא. (ברכות ו.).

“כלה”, שבת שלפני הרגל, שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל. והכונה היא, שגם אותם מן הנאספים שלא יכלו לשמוע או להבין את הדרשה, יקבלו שכרם בשביל הלחץ והדחק שנדחקו בין הקהל. ובהוראה מעין זו משתמשים במאמר זה בדרך הלצה (וגם יש שמכניסים בו כונה גסה). בעל המאמר הוא אביי.

לראש הדף14.**אַנרא דתעניתא - צדקתא. ** (שם).

עיקר השכר של המתענים הוא בשביל הצדקה שהם נותנים אז לעניים. ובפי הבריות קבל מאמר זה הוראה אחרת: מי שאינו מתענה (ביום צום), צריך לפדות את התענית ע"י צדקה. בעל המאמר הוא מר זוטרא.

לראש הדף15.אַדאָזַל איזדַבן. (גטין גו.).

דבור שגור, על “יקרות”, סחורה חריפה, וכדומה. ומקורו בספור התלמוד על הרעב והיוקר שהיו בימי החורבן: עד אשר הלך ושב (העבד לשאול את גברתו), נמכר הקמח, וכו’ (ע"ש).

לראש הדף16.אדַברה ויִרוַח לי. (איוב ל"ב, כ.).

מליצה רגילה בספרות.

לראש הדף17.**אַדְחַלָא אכַרעָך, זבִינך זַבֵּין. ** (פסחים קיג.).

בעוד שהחול (מן הדרך) על רגלך, מכור את הסחורה שהבאת (כדי שתחזור מהרה ותקנה ותבוא ותמכור עוד). רומז על חשיבותו של “מחזור גדול” (אוּמואַץ). וזהו מ“מילי דעלמא” שהורה רב לבנו.

לראש הדף18.**אַדלָא אבִידנא בחִישנא. ** (שבת קנכ.).

פרש“י: אחד (מה) שלא אבד ממני אני מפשפש: מרוב זִקנה אני הולך שחוח ומנענע (במקלי), ונראה כמי שמבקש דינר שאבד לו”. פתגם יפה זה על הזקנה, נמסר בתלמוד בלשון “כי רב אמרי”; והוא מפורסם.

לראש הדף19.אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קהלת ז, כה).

לראש הדף20.אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא. (שם כ. ובתפלת שלמה – מ“א ה’, מו, ודה”ב ו’, ל“ו: ”כי אין אדם אשר לא יחטא").

לראש הדף21.אדם בא לעולם ידיו קפוצות, כלומר (= כאומר): כל העולם כולו שלי הוא; ונפטר מן העולם בידים פשוטות, כלומר: לא נטלתי מן העולם הזה כלום. (קה"ר, ה’, ד.).

מאמר מוסרי יפה ומחודד מאד.

לראש הדף22.אדם בהול על ממונו. (שבת קיז:, קב:; פסחים יא:).

לראש הדף23.אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו; [ דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים ].

חרוזים מוסריים שגורים. ונתפרסמו ע“י הספר הפופולארי ”מענה לשון".

לראש הדף24.אדם ובהמה תושיע ה’! (תהלים ל"ו, ז.).

דבור שגור, שמשתמשים בו על פי רוב בהלצה.

לראש הדף25.אדם להבל דמה [ ימיו כצל עובר ] (תהלים קמ"ד, ד.).

בפי הבריות שגור ביחוד חציו הראשון של הפסוק.

לראש הדף26.אדם לעמל יוּלָד (איוב ה’, ז).

לראש הדף27.אדם מוּעד לעולם (ב"ק כו. במשנה ועוד).

כלומר: אינו יכול לפטור את עצמו באמתלא, שלא ראה או לא ידע, וכדומה (כך הוראתו בפי הבריות).

לראש הדף28.אדם מן השוק (במשנה סוף שבועות וריש פרק ה’ דנדרים, ובכמה מקומות בגמרא).

כך הוא שגור בפי הבריות, וגם בספרות. אך במשנה ובגמרא (הנ“ל) נוסחתו תמיד: ”אחד מן השוק“. וכן גם במדרשים ובפסוקים. ולפעמים יאָמר בגמרא, במקום זה, ”אינש דאתי מעלמא“ (עי, למשל, ב”מ סד.), ויש גם “שנים מן השוק” (כתובות כא,).

לראש הדף29.אדם עשוי למַשמש בכיסו בכל שעה (ב“ק קיה:; ב”מ כא:).

מאמר מפורסם, והוא מיוחס לר’ יצחק.

לראש הדף30.אדם קרוב לעצמו (סנהדרין ט; וש"נ).

כך שגור בפי הבריות, והוראתו כמו משלי הגוים בנדון זה. ובתלמוד, בכל המקומות, הוא מאמרו של רבא, ונוסחתו “אדם קרוב אצל עצמו”, ופירושו שם: שהאדם נחשב כ“קרוב” אצל עצמו, ולכן הוא פסול לעדות על עצמו (כ“קרוב” הפסול לעדות), לעשות עצמו רשע.

לראש הדף31.אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו (ב"מ לח.).

פרש“י: קב שלו חביביה עליו ע”י שעמל בה - -. והמאמר מיוחס לרב כהנא.

לראש הדף32.אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו (סנהדרין צכ.).

מאמר מפורסם. וגם מצטטים אותו בקיצור: זה “אסור לרחם”. ובתלמוד הובא בשם ר’ אלעזר, ובאסמכתא על הכתוב (ישעיה כ“ז) כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו”. ושם בתלמוד יש הרבה מאמרים ודרשות על ערך ה“דעה”.

לראש הדף33. אַדמוֹקדך יְקִיד קוֹץ קָרָך

וצְלי (סנהדרין לג:).

בעוד מוקדך (האש) יוקד, קצוץ את הדלעת שלך וצלֵה אותה. בתלמוד הובא בתור תשובה של ר’ יוחנן על שאלה בדיני נפשות. וכמובן, זה משל עממי, ור’ יוחנן השתמש בו יפה לענינו (ע"ש). ובמשלי הגוים אומרים בנדון זה: חשל את הברזל בעודנו רותח.

לראש הדף34. אדנָי הוא יודע וישראל הוא יֵדָע (יהושע כ"ב, כב).

מליצה רגילה.

לראש הדף35. אדני הוא הטוב בעיניו יעשה (ש"א ג’, יח).

ובש“ב י’, יב: ”וה’ יעשה הטוב בעיניו".

לראש הדף36. אדוני ילחם לכם ואתם תחרישון (שמות י"ד, יד).

לראש הדף37. אדני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? (תהלים קי"ח, א’).

לראש הדף38. אדני נתן ואדני לקח (איוב א’, כא).

דבור שגור שעבר גם אל אומות-העולם ומשתמשים בו ביחוד במת המת.

לראש הדף39. אדני רועי, לא אחסר (תהלים כ"ג, א).

גם דבור זה מתקבל באוצר הפתגמים של אמה"ע.

לראש הדף40. אהב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות א’, י).

לראש הדף41. אהבה דוחקת את הבשר

(ב"מ פד).

לראש הדף42. אהבה התלויה בדבר

(אבות ה’, יט).

לראש הדף43. אהבה מקלקלת השורה

(סנהדרין קה:; ב“ד נ”ה; מכילתא בשלה פ"א).

כך שגור בפי הבריות, בנוסח שבפרש“י עה”ת, בראשית כ“ב, ג, ובסנהדרין (שם) בשנוי קצת: אהבה מבטלת את השורה של גדולה. בפי הבריות הוראת הפתגם מעין ”על כל פשעים תכסה אהבה". ובתלמוד ובמדרשים הוראתו אחרת קצת.

לראש הדף44. אוגר בקיץ בן משכיל [ נרדם בקציר בן מביש ] (משלי י’, ה).

לראש הדף45. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה

(תהלים קי"ח, כא).

גם בהלצה: “אנוסה מה אומרת? אודך כי עניתני וגו’”.

לראש הדף46. אוהב יין ושמן, לא יעשיר (משלי כ"א, יז).

לראש הדף47. אוהב כסף, לא ישבע כסף (קהלת ה’, ט).

לראש הדף48. אוהבי עשיר רבים (משלי י"ד, ב).

לראש הדף49. או חברותא או מיתותא (תענית כג,).

“אם אין לו לאדם אוהבים, נוח לו שימות”. פרש“י. ובמס’ ב”ב (טז:) “או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא”. ובשני המקומות הובא בלשון “היינו דאמרי אינשי”.

לראש הדף50. אוטם אזנו מזעקת דל, גם הוא יקרא ולא יֵעָנה (משלי כ"א, יג).

לראש הדף51. אוי לאזנים שכך שומעות! (מדרש תהלים י"ז, ועוד במדרשים).

לראש הדף52. אוי לבית שחלונותיו פתוחין לתוך חשׁך (שמו“ר י”ד, ותנחומא שם).

מיסרא יפה, שכדאי להשתמש בה בענינים נאותים.

לראש הדף53. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (ב"ב עה.).

שם בגמרא נראה שזה היה דבור שגור (ע"ש) כמו שהוא גם עתה.

לראש הדף54. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם! (ברכות ג.).

לראש הדף55. אוי לו לדור שאבד מנהיגו, [ ו ] אוי לה לספינה שאבד קְבַרניטה (ב"ב צא:).

כל אחד משני חלקי המאמר הוא פתגם שגור. “קברניט” = מנהיג הספינה. (בגמרא הגירסא “אוי לו לעולם –” והדברים אמורים על מיתת אברהם).

לראש הדף56. אוי לי אם אוֹמַר, אוי לי אם לא אוֹמַר (כלים י“ז, טז; ב”ב פטו).

זו קריאתו של רבן יוחנן בן זכאי על מיני רמאות שונים, שצריך להודיעם, ועם זה הוא חושש, שמא ילמדו הרמאים מדבריו.

לראש הדף57. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיִצרִי (ברכות סא.; עירובין יח.).

פתגם נפלא, ומפורסם מאד (גם בהלצה). ובתלמוד נמסר בתור דרשה של ר’ שמעון בר פזי על הכתוב “וייצר – את האדם” בשני יודי“ן (תחת אשר ”ויצר – כל חית השדה“, ביו”ד א‘); ועל זה דרש כמו “וי יצר” (וע’ במבוא).

לראש הדף58. אוי לי שראיתיך בכך! (שבת לג:).

קריאת ר’ פינחס בן יאיר לר’ שמעון בן יוחאי חותנו. ונעשה לדבור שגור.

לראש הדף59. אוי לרשע, אוי לשכנו! (נגעים י"ב, ו,; סוף מס’ סוכה).

פתגם שגור (שדוגמתו בכל הלשונות). בסוף סוכה הובא בשם אביי; ובמשנת נגעים: מכאן אמרו: אוי לרשע וכו’. וכמובן היה פתגם עתיק.

לראש הדף60. אויבי איש אנשי ביתו (מיכה ז’, ו).

שגור בפי הבריות.

לראש הדף61. אוירא דארץ-ישראל מחכים (ב,ב קנה:).

כך אמר ר’ זירא הבבלי לאחרי שעלה לארץ-ישראל (ע"ש).

לראש הדף62. אוכל לחמי הִגדיל עלַי עקב (תהלים מ"א, י).

לראש הדף63. אִוֶּלת אדם תסלף דרכו, ועל ה’ יזעף לבו (משלי י"ט, ג).

זה אחד מן המשלים היותר יפים שבאוצרנו העתיק.

  1. אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כ"ב, טו).

לראש הדף65. אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים םעד לכוכבים (מגילה טז.).

מאמר יפה ומפורסם (ביחוד ע“י פרש”י לאסתר ו‘, יג); ונמסר בתלמוד בתור דרשה של ר’ יהודה בר אלעאי) והכונה היא, כי לפעמים נאמר בתורה: ושמתי זרעך “כעפר הארץ” ולפעמים – “ככוכבי השמים”).

לראש הדף66. אומנא כד מָליל, באומנותיה מָליל (זוהר, משפטים).

כל אומן אוהב לדבר בעניני אומנתו. ויש כזה גם במשלי הגוים.

לראש הדף67. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו – שלא בפניו (עירובין יח:; כ“ד ל”ב).

מאמר זה נתפרסם ע“י פרש”י עה“ת (בראשית ז’, א, ובמדבר י”ב, ח). ובעל המאמר, ר’ ירמיה בן אלעזר, מוצא לו סמוכין בתורה: בפניו של נח אמר לו הקב“ה: ”כי אותך ראיתי צדיק לפני“; ושלא בפניו – ”נח איש צדיק תמים ". אך, כנראה, זה פתגם עתיק.

לראש הדף68. אוצרות קרח

כך שגור בפי הבריות (וגם “ממון קרח”, בהלצה). ובפסחים קיט. וסנהדרין קי.: “עושרו של קרח ”. (ובמד“ר י”ח, יב, מדובר הרבה על עשרו של קרח).

לראש הדף69. אוּקי ממונא בחזקת מָרֵיה (קדושין מה: וש"נ).

העמד את הממון בחזקת בעליו. כלומר: כשהדבר מסופק מניחים את הכסף בידי המוחזק. וזה טרמין קבוע בדיני ממונות.

לראש הדף70. אורחא רחִיקא, צֵוותא מסִימא (סוכה נב.).

כשהדרך רחוקה נעים ללכת בחברותא. וזה היה פתגם עתיק (ע"ש). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף71. אורייתא היא דָקא מרַתחא לֵיה (תענית ד.).

דבור שגור ולרוב בהלצה. ובתלמוד כך צורתו: אמר רבא: האי צורבא מרבנן (בחור חריף) דרתח (שכועס ורותח), אורייתא היא וכו’. ופרש“י: ”שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם“, ולכן צריך לדונו לכף זכות. ובפי הבריות הוראתו עפי”ד מעין “כונתו לשם-שמים”, או: “קנאת ה’ צבאות”.

לראש הדף72. אותו ואת בנו (ויקרא כ"ה, כח. והוא שֵם פרק בחולין).

דבור הלצי.

לראש הדף73. אותיות מחכימות.

פתגם מפורסם; וכנראה הוא “עתיק” לפי הערך. כי כבר נזכר בהקדמת “יוסף לקח” (לר’ אלעזר אשכנזי) על מגלת אסתר, שנתחבר לערך בשנת ש"ל.

לראש הדף74. אז ירַננו כל עצי יער (תהלים צ“ו, יב. וע’ דה”א ט“ז, ל”ג).

הלצה ידועה על חזנים.

לראש הדף75. אזִיל סוּמקא ואָתי חִיורא (ב"מ נה:).

האדמומית חולפת והלבנונית באה. זהו פירוש וראיה למאמר: “המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים ”. והוא דבור שגור (גם בהלצות).

לראש הדף76. אַזלת לקַרתּא הלֵך בנימוסה (ב“ר מ”ה; שמו“ר ט”ז).

באת לעיר, לֵך בחוקותיה; כלומר: אל ישנה אדם ממנהג המקום.

לראש הדף77. אזן מלים תבחן (איוב י“ב, יא; ל”ד, ג.).

לראש הדף78. אזנים להם ולא ישמעו (ירמיה ה’, כא; תהלים קט“ו, ו. וקל”ה, י“ז ”ולא יאזינו").

דבור שגור.

לראש הדף79. אזנים לכותל (ויק“ר ל”ב, כ; קה"ר י’, כא).

פתגם מפורסם (גם במשלי הגוים). במדרש הובא בשם ר’ לוי. ורש“י במס’ ברכות ח: ד”ה אלא בשדה, כותב: “דאמרי אינשי אזנים לכותל”. (וע’ במבוא).

לראש הדף80. אח לצרה יִוָלד (משלי י"ז, יז).

בפי הבריות יש לו הוראות שונות.

לראש הדף81. אחד בפה ואחד בלב (פסחים קיג: ועוד).

דבור זה נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י עה“ת (בראשית ל”ז, ד).

לראש הדף82. אחד המרבה ואחד הממעיט [ ובלבד שיכַוון לבו לשמים ] (משנה סוף מנחות, וש"ג).

עפ"י רוב מצַטטים רק את חציו הראשון של המאמר.

לראש הדף83. אחד מבני החבורה שמח, תדאג כל החבורה [ כולה ] (שבת קו.).

הובא גם ברמב“ם הלכות אבלות, וביו”ד שצ"ד, ה’; ומכאן פרסומו.

לראש הדף84. אחד מעיר ושנים ממשפחה (ירמיה ג’, יד).

בפי הבריות (וגם בספרות) נוסחתו: “אחד בעיר ושנים במשפחה ” או גם “ – ושנים במדינה ”.

לראש הדף85. אחז את החבל בשני ראשיו (ב“ר לט, ו.; דב”ר ז.).

לראש הדף86. אחורי הרי חֹשך (תמיד לב:).

דבור שגור ובדרך הלצה. ובתלמוד: לאחורי

לראש הדף87. אחיו אני ברמאות (מגילה יג:; ב"ב קכג.).

כן ענה יעקב לרחל, כשאמרה לו שאביה רמאי. והוא דבור שגור.

לראש הדף88. אחרון אחרון חביב (ב"ר עח, יא).

הוא גם בפרש“י (בראשית ל”ג, ב), ולכן נתפרסם כל-כך.

לראש הדף89. אחרי ארי ולא אחרי אשה (ברכות סא. בשם ר’ יוחנן).

לראש הדף90. אחרי בִצעם לָכם הולך (יחזקאל ל"ג, לא).

לראש הדף91. אחרי דרגא - תביר (תחכמוני שער ג’).

מליצה זו של החריזי פירושה כמו “לפני שבר גאון”, והיא שגורה בפי רבים.

לראש הדף92. אחרי מאריך – טרחא.

מיוחס לר’ שלמה אלמולי; ונמצא גם בסוף הס’ “תולדות יצחק” לר’ יצחק קארו (דודו של בעל ה“שלחן ערוך”). ובכל אלה הפתגמים יש חדוד בשמות ה“טעמים”: דרגא, תכיר, מאריך וכו’.

לראש הדף93. אחרי מות קדושים [ אמור ].

לציטאט מהודר זה איני יודע מקור. ב“מחברות עמנואל” ע’ קמ“ז (דפוס לבוב) יש חרוז כזה, אבל בהוראה אחרת מזו שבדבור השגור. הרעיון שבציטאָט זה נמצא גם במשלי הגוים; וב”מוסרי הפילוסופים“ יש פתגם כזה: ”המת, ימעטו מקנאיו וירבו המכזבים עליו".

לראש הדף94. אחרי רבים להטות (שמות כ"ג, ב).

שגור בפי הבריות כמדרשו בתלמוד (שצריך ללכת אחרי הרוב). ואולם פשוטו של מקרא אינו כך (ע"ש במפרשים).

לראש הדף95. אחרית קטטה - חרטה (“מבחר הפנינים”, שער הענוה).

לראש הדף96. אחרית שמחה תוגה (משלי י"ד, יג).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). ובמקרא כתוב: ואחריתה שמחה –"

לראש הדף97. אחרית רשעים נִכרתה (תהלים ל"ז, לח).

כך היו החסידים אומרים בהלצה על “החפשים” הלובשים בגד שיש בו סדק מאחוריו.

לראש הדף98. אחת דתו להמית (אסתר ד’, יא).

דבור הלצי (בענין כעס, וכדומה).

לראש הדף99. אחת לאחת נמצא חשבון (קהלת ז’, כז).

שגור בפי הסוחרים, בהוראת: אם נצרף הכל יֵצא החשבון צדק. ובקרא נאמר “ – למצא חשבון”, ומזה אמרו בתלמוד (סוטה ט.) “כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”.

לראש הדף100. אטוּ בשוּפטָנֵי עסקינן (ב"ב קכב. ועוד).

דבור מפורסם. שפטני=טפשני, טפשים.

לראש הדף101. אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל? (גטין לג. וש"נ).

האם כרוכל יחַשב וילך? זה דבור שגור, ויפה מאד בדמיונו לרוכל, ההולך ומכריז כל הסחורות שיש לו.

לראש הדף102. אטו כיפי תלה לה (כתובות פא.; ערובין צו:).

וכי תלה לה נזמים לאותה הלכה, כדי שתתיפח ותתקבל על השומע? כנראה, היה זה דבור מליצי שגור בימי התלמוד; כי בכתובות משתמש בו אביי, ובערובין – רבא, וכל אחד לענין אחר.

לראש הדף103. אטו כל דלא ידע הא – לאו גברא רבא הוא? (גטין ו:).

לשון הגמרא “אמר ליה אביי: אטו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא-” וכו’. ויש מעין זה גם במועד-קטן טז:, וכנראה היה זה סגנון קבוע.

לראש הדף104. אטו מלתא זוטרתא היא? (ברכות לג:).

וכי דבר קטן הוא? – כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובתלמוד היא תמיהה על הכתוב “ועתה ישראל מה ה’ שואל ממך כי-אם ליראה” וגו’ – “אטו יראת-שמים מילתא זוטרתא היא? ובמגלה כה. ”אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא".

לראש הדף105. אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ב"ב ג:; ערבין ו.).

אם יאמר המושל: אעקור הרים, יעקור הרים ולא יחזור מדבריו. זו מימרא של שמואל.

לראש הדף106. אי איישר חילי, אבטליניה (גטין לו:).

אם אחזיק כח, אבטלו (את ה“פרוזבול”). כך אמר שמואל. ולשון זו היתה למליצה קבועה בספרות הרבנית.

לראש הדף107. אי אפשר לבר בלא תבן (ברכות נה.; נדרים ח.).

  1. אי אפשר לעולם בלא בַסָם ובלא בוּרסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו למי שאומנתי בורסי (פסחים סה. וש"נ).

מאמר מפורסם זה מיוחס בתלמוד בשני מקומות לרבי ופעם לרבנן, ופעם הובא בלשון “תניא”. בסם = בַשׂם, מוכר בשמים. בורסי (בורסקי) – מעַבד עורות.

לראש הדף109. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, ואוי לו מי שבניו נקבות (שם).

זה המשך המאמר הקודם.

לראש הדף110. אי הוו יהבי ליה כל הללא דעלמא (ב"מ מט.; סנהרין צז.).

זה מבטא שגור (ביחוד הדבור “כל חללא דעלמא” = כל מלוא העולם). וסוף הדבור בגמרא היא “ – לא הוה משַני בדבוריה” (לא היה משנה את דבריו).

לראש הדף111. אי חזיא לך, לא אזלא מינך (מו"ק יח:).

“אם היא נועדה לך (להיות בת-זוגך), לא תחלוף ממך”. ויש כפתגם הזה בהרבה לשונות.

לראש הדף112. אי חַקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצַואריה לא נחית (מגילה ז:).

גם אם יהיה האכר למלך, לא יוריד מעל צוארו את הסל (שהיה מאכיל ממנו את בהמתו), כי גדול כח ההרגל.

לראש הדף113. אי לאו דִרְלָאִי לך חספא, לא מַשְכְּחַת מַרגניתא תותיה (ב“מ יז: וש”ג).

“לולי הרימותי לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו”. כלומר: לולי אמרתי את דברי הפשוטים, לא היה עולה על דעתך להעמיק יותר ולמצוא את האמת. זה היה פתגם שגור, ביחוד בין חכמי ארץ-ישראל (ר’ ינאי, ר’ יוחנן) וגם נמצא, בקצת שנוי, במקומות שונים בירושלמי.

לראש הדף114. אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים מח:).

כך היה רב יוסף אומר על יום מתן-תורה (חג-השבועות), והוא ציטאט מפורסם.

לראש הדף115. אי משום הא לא איריא (קידושין ה. ועוד הרבה).

אם משום זה, אין בכך כלום. כלומר: קושיא זו אינה חשובה כל-כך. דבור קבוע בטרמינולוגיה התלמודית, ושגור בספרות הרבנית וגם בפי הבריות.

לראש הדף116. אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (ע"ז יז:).

“תופש-הרב איננו סופר (מורה), וסופר איננו תופש הרב”. זו תשובה שהשיב ר’ אלעזר בן פרמא כשנתפש למלכות ושאלו אותו, למה לִמד תורה ולמה גנב. ובפי הבריות הוא דבור שגור בהוראת: אם סופר אזי לא סוחר, ולהפך.

לראש הדף117. אִידלי יומא, אודלי קצירא (ב"ב טז:).

הוגבה השמש (כשהיא זורחת), הוגבה (הוקל) החולי. זה נמסר בתלמוד בלשון היינו דאמרי אינשי.

לראש הדף118. איה סופר, איה שוקל (ישעיה ל"ג, יח).

דבור חביב ל“מליצים”.

לראש הדף119. איהו בי קרי, ואתתיה בי בוציני (מגילה יב.; סוטה מ.).

הוא בין הדלועים, ואשתו בין הקשואים. פתגם עממי (“היינו דאמרי אינשי”) בהוראת: אם האיש רודף זמה, גם אשתו פרוצה.

לראש הדף120. איהו הוא דאפסיד אנפשיה (כתובות גו: ועוד).

הוא בעצמו גרם לעצמו הפסד, מבטא רגיל בדיני ממונות.

לראש הדף121. איהו רקיד, ואודניה להספדא (זוהר, שלח).

הוא מרקד, ואזנו אל ההספד. כלומר: לבו בל עִמו.

לראש הדף122. איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות, ריש פרק ד’).

לראש הדף123. איזהו גבור? העושה [ את ] שונאו אוהבו (אדר“נ פב”ג).

פתגם מצוין, הראוי ליתר פרסום.

לראש הדף124. איזהו חכם? הלומד מכל אדם (אבות, ריש פרק ד).

ממאמריו של בן-זומא, שהסמיכם על מקראות, וכאן: שנאמר “מכל מלמדי השכלתי”: הוא מוציא את המקרא מפשוטו, כי המ“ם היא מ”ם היתרון, ו“מכל” פירושו כאן יותר מכל מלמדי – ".

לראש הדף125. איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב. ובמדרשים).

מתשובותיהם של זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון.

לראש הדף126. איזהו מכובד? המכבד את הבריות (אבות רפ"ד).

לראש הדף127. איזהו עשיר? השמח בחלקו (שם).

128 איזהו עשיר? כל שיש לו בית-הכסא סמוך לשלחנו (שבת כח:).

שגור בפי הבריות (ביחוד בהלצה). ושם בברייתא עונים הרבה חכמים על השאלה: “איזהו עשיר”, והתשובה הנ“ל היא זו של ר’ יוסי. ובב”מ קז, אמר ר’ יוחנן: “ברוך אתה בעיר”, שיהא בה"כ סמוך לשלחנך.

לראש הדף129. איידי דזוּטר מירכַס (ב"ב יד:).

מתוך שהוא קטן הוא נוח לאבוד (על ספר הושע, ולכן חברו אותו ביחד עם “תרי-עשר”). והוא דבור שגור.

לראש הדף130. איידי דטרח למיבלע לא פליט

מתוך שהוא טורח ועסוק לבלוע, אינו פולט. כך אומרים על מי ש“מאסף ממון”, ועל חכמים המרבים ללמוד ואינם כותבים וכדומה, והדבור לקוח מהלכות תערובות, אלא ששם הוא להפך: “איידי דטרח למפלטו, לא בלע” (ועי’ רש"י חולין קעא. בראש העמוד).

לראש הדף131. איך יכול החי להכחיש את החי! (ברכות כז:; בכורות לו.).

כך קרא ר’ יהושע בשני ענינים שונים (ע“ש בשני המקומות). בתלמוד נאמר ”היאך“ ובפי הבריות ”איך".

לראש הדף132. אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו (ברכות טז, ועוד).

ויש גם: “אילו לא באתי – דַיי”. זה היה דבור רגיל וכן הוא גם עתה.

לראש הדף133. אילני סרק קולם הולך.

פתגם שגור (ודוגמתו בכמה לשונות) ומקורו בב“ר (ט”ו): “אומרים לאילני סרק, למה קולכם הולך”, וכו‘. ודבור זה נמצא גם ברש"י לישעיה ז’, ב.

לראש הדף134. אימת יתוש על הפיל (שבת עז:).

לראש הדף135. אימת מפגיע על ארי (שם).

פרש"י: מפגיע – היה קטנה וקולה גדול. וזה דבור שגור, לענין אימת קטן על גדול, וכדומה.

לראש הדף136. אין אדם דן גזרה-שוה מעצמו (פסחים סו.: נדה יט:).

בפי הבריות ובספרות הוּצא מפשוטו להוראה אחרת: אין אדם יכול להַקיש מעצמו על אחרים.

לראש הדף137. אין אדם דר עם נחש בכפיפה (אחת) (יבמות קיב: וש"נ).

בתלמוד הכונה על אשה רעה; וזה היה דבור שגור. וכעת הוא משמש גם לענינים אחרים (בתלמוד ליתא מלת “אחת”; אך בפי הבריות ובספרות – “בכפיפה אחת”).

לראש הדף138. אין אדם חוטא ולא לו (ב“מ ה: וש”נ).

כלומר: אם אין ההנאה לו בעצמו, אלא לאחרים. פתגם מפורסם זה מסומן בתלמוד בלשון: חזקה אין אדם וכו’.

לראש הדף139. אין אדם טורח בסעודה ומפסידה (יבמות קז. וש"נ).

בכל המקומות בתלמוד הוא מובא בשם רבא ובלשון: חזקה אין אדם וכו’ ופשוטו כמשמעו. ובתור דבור שגור הושאל לענינים שונים.

לראש הדף140. אין אדם יודע כמה (הוא) משתכר (פסחים נד:; ב"ר סה.).

בברייתא בלשון “תנו רבנן”.

לראש הדף141. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ (ע"ז יט.).

לראש הדף142. אין אדם מעיז פניו בפני בעל-חובו (כתובות יח. וש"נ).

מאמרו של רבה בלשון “חזקה”. וזה פתגם שגור מאד, ככל המאמרים הנוגעים לעניני מסחר והלואה וכו’.

לראש הדף143. אין אדם מֵשים עצמו רשע (יבמות כה: וש"נ).

פרש"י: כלומר, על עדות עצמו אינו נעשה רשע (בבית-דין), שהרי התורה פסלה קרוב לעדות, ואדם קרוב אצל עצמו. ובפי הבריות הורחבה כונת המאמר.

לראש הדף144. אין אדם מת וחצי-תאותו בידו (קח"ר א, לד).

כך שגור בפי הבריות. ובמקורו במדרש: “אין אדם יוצא מן העולם”.

לראש הדף145. אין אדם נוגע במוכן לחברו (יומא לח: ובמדרשים).

פתגם מפורסם (מיוחס לבן-עזאי). כלומר: אל ידאג אדם, שמא יקפח אחר את פרנסתו, כי הכל נקצב מראש.

לראש הדף146. אין אדם נוקף אצבעו למטה. אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:).

מאמר מפורסם של ר’ חנינא, ונסמך על מקראות.

לראש הדף147. אין אדם נחשד בדבר, אלא אם כן עשאו (מו"ק יח:).

“ – ואם לא עשאו כולו עשה מקצתו, וכו’.”

לראש הדף148. אין אדם נתפס על צערו (ב"ב טז:).

כך היא הנוסחה השגורה. ובתלמוד “ – בשעת צערו”; כלומר, אין לחייב אדם על שהוא מדבר קשות מחמת צער. ובכונה זו, בקירוב, משתמשים במאמר זה.

לראש הדף149. אין אדם עובר עבירה, אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג. ובמדרשים).

דרשה של ריש לקיש מן הכתוב "איש כי תשטה אשתו (מלשון שטות ).

לראש הדף150. אין אדם עומד על דברי תורה, אא"כ נכשל בהם (גטין מג.).

אינו עומד על אמתתם עד שיכשל להודות טעות ויכלימוהו, ואז יתעמק להבין: מפרש"י. והרעיון שבמאמר זה נמצא גם במשלי הגוים.

לראש הדף151. אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט.; כתובות קה.:).

“אין דעתו מתקרבת לצד החובה לחייב את עצמו, ואפילו כשהוא מתכוין לדין אמת”; פרש"י. וזה מן כללים המשפטיים העתיקים שלנו, שיסודם בפסיחולוגיה.

לראש הדף152. אין אדם שותה בכוס, אלא אם כן בודקו (כתובות עח:).

בתלמוד הוא בהשאלה על אשה, ובלשון: חזקה אין אדם וכו’.

לראש הדף153. אין אדם שליט ברוח [ לכלוא את הרוח ] (קהלת ח’, ח).

לראש הדף154. אין אומן בלי כלים.

דבור שגור. ובאדר“נ (פכ”ב) בשם ר’ יוחנן בן זכאי: חכם וירא חטא, הרי זה אומן וכלי אומנתו בידו. חכם ואינו ירא-חטא, הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו. וכנראה זהו מקור הציטאט.

לראש הדף155. אין אומר ואין דברים (תהלים י"ט, ד).

דבור רגיל.

לראש הדף156. אין אומרים בַקרו גמל, בַקרו חזיר, אלא – בַקרו טלה (חגיגה ט:; ובמד"ר).

פרש“י: ”בקרו טלה זה לקרבן, שמא נפל בו מום ונתקלקל; כך לשון קלקול נופל באדם שהיה טוב מתחלה". זה מאמר של ר’ שמעון בן יוחאי. ומשתמשים בו גם לעניני בקורת: אין מבקרים ספר שהוא למטה מכל בקורת, וכדומה.

לראש הדף157. אין אונס (אסתר א’, ה).

לראש הדף158. אין אורח מכניס אורח (ע’ ב"ב צח:).

כך שגור בפי הבריות. ובמקורו בתלמוד הובא בשם בן-סירא בלשון זו: הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין; וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו; וקל מחתן – אורח מכניס אורח.

לראש הדף159. אין אחר מעשה בית-דין כלום

כך שגור בפי הבריות ובתלמוד (ב“ב קנב: וסנהדרין סד:): ” אין אחד קנין כלום“. ובב”מ (יז.) “הטוען אחר מעשה בית-דין לא אמר כלום”. ומשני אלה הורכב הדבור השגור.

לראש הדף160. אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה (סנהדרין כב:; רות רבה פ"ב).

לראש הדף161. אין אלה אלא דברי תימה (פסחים עכ:).

בנוסח זה הוא מצוי בספרות. ובמקורו בברייתא שם אמר ר’ גמליאל לר’ טרפון: “כל דבריך אינם אלא דברי תימה”.

לראש הדף162. אין אלו אלא דברי נביאות (עירובין ס:; ב"ב יב.)

כלומר: בלי טעם ונמוק. בב"ב אומר כן התנא ר’ יוסי, ובערובין – האמורא רב אידי; ומזה נראה שזה היה דבור שגור, וכן הוא גם עתה.

לראש הדף163. אין אנו אחראין לרמאים (דמאי ג, ה).

לראש הדף164. אין אני והוא יכולים לדור בעולם (סוטה ה.).

בתלמוד הכונה על הקב"ה ובעל-גאוה. וכעת הוא דבור שגור בכלל.

לראש הדף165. אין אפיטרופוס לעריות (כתובות יג: וש"נ).

בכתובות מיוחס פתגם זה לר’ יהושע; אך בשאר המקומות הוא מובא סתם. ובודאי הוא פתגם קדמון.

לראש הדף166. אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן [ אלא מתוך קופה של בשר ] (ברכות לב. וש"נ).

כלומר: אין משתגעים ומשתובבים אלא מרוב טובה (והגירסה הנכונה היא: אין ארי דורס ונוהם – כמו שהובא בסנהדרין קב.). המאמר הובא בלשון “אמרי רבי ר’ ינאי” וכנראה הוא משל עממי. ויש דוגמתו במשלי הגוים. והבריות מצטטים עפ"י רוב רק את חציו הראשון.

לראש הדף167. אין ארץ-ישראל חסרה כלום (ברכות לו:; סוכה לה.).

“ארץ-אשר לא תחסר כל בה”.

לראש הדף168. אין אשה אלא לבנים (כתובות נט: (תני ר’ חייא); סוף תענית (סתם).

לראש הדף169. אין אשה אלא ליופי (שם).

  1. אין אשה אלא לתכשיטי-נשים (שם).

המאמר מוּשם בפי מרדכי; וכנראה הי הפתגם מפורסם.

לראש הדף172. אין בודקין מן המזבח ולמעלה (קדושין עו., במשנה; פסחים ג:).

כך שגור בפי הבריות, וכן הגירסא בפסחים. ובמשנה קדושין: אין בודקין (לענין יוחסין לקחת אשה) לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן וכו’ וכו’ (אם שימש במזבח אין צריך עוד לבדוק באבותיו, כי בודאי מיוחס הוא). ובפי הבריות משַמש הציטאט לענינים שונים, הדומים לעיקר כונתו.

לראש הדף173. אין בוּר ירא חטא (אבות ב, ה).

לראש הדף174. אין בית אשר אין שם מת (שמות י"ב, ל).

בהלצה על שמיטת-כספים גדולה, וגם על “אפיקורסות”.

לראש הדף175. אין בית–דין שָקוּל (סנהדרין גז, יג:).

אין עושים ב"ד זוגות, כי צריך שיהיה אחד מכריע.

לראש הדף176. אין בן-דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס (סנהדרין צז).

מכל המאמרים שהובאו שם בלשון “אין בן-דוד בא –” נתפשט ונתחבב על הקהל רק זה.

177 אין בעל הנס מכיר בנִסו (נדה לא.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד: אמר ר’ אלעזר מאי דכתיב “עושה נפלאות לבדו ” (רק הקב“ה לבדו יודע שזה נס), אפילו בעל הנס אינו מכיר בנִסו ”.

178 אין בשר המת מרגיש באזמל שבת יג: וירושלמי תענית פ“ג, ה”ח).

איזמל = סכין של רופא. ובתור דבור שגור משתמשים בו על אדם מחוסר-הרגשה, שאינו נפגע בכבודו, וכדומה.

179 אין גוזרים גזרה על הצבור, אא“כ רוב הצבור יוכלים לעמוד בה (כ”ק עט: וש"ג).

180 אין דבר עומד נגד הזמן

פתגם מפורסם, וכבר הזכירו יש“ר מקגדיא בהקדמת ספרו ”נובלות החכמה": והוא לקוח ממשלי הגוים.

181 אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה (שמו“ר פ”ל).

182 אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (ברכת סג: וש"ג).

דרשתו של ריש-לקיש מן הכתוב: “זאת התורה אדם כי ימות באהל”.

183 אין דבריו של אחד במקום שנַים (יבמות פח: וש"ג).

184 אין האור נִכר אלא מתוך החושך

פתגם מפורסם; ונזכר בסוף הספר “בן המלך והנזיר”. ובזוהר (תזריע ותצוח) הובא בלשון “אלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא”.

185 אין הבור מתמלא מחוליָתו (ברכות ג: וש"ג).

משל עממי עתיק (וע“ש במפרשים). ובפי הבריות הוראתו בפרש”י: העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו, אינו מתמלא בכך“. וזה נגד העֵצה: ”לכו והתפרנסו זה מזה".

186 אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ה: וש“ג; ב”ר פס"ד).

מאמר מפורסם. והובא בתור דרשה של ר’ יצחק על המקרא “יצו ה’ את הברכה באסמיך ”.

187 אין הברכה שורה אלא במעשה ידיו של אדם (תוספתא ברכות פ"ו).

הרעיון נמצא גם במשלי הגוים.

188 אין הדעת סובלתו (פסחים קיג:).

דבור רגיל, שנתפשט בקהל ע“י פרש”י במדבר כ"א, יד.

189 אין הולכים בממון אחר הרוב (ב“ק כז: וש”ג).

מן הכללים המשפטיים העתיקים שלנו.

190 אין החוטא נשכר (שביעית ט, ט).

כלומר: צריך להשתדל שלא יהא החוטא נשכר.

191 אין היֵצר תאב אלא דבר שאסור לו (ירושלמי יומא, ו, ד ונדרים רפ"ט).

192 אין המקרא אומר אלא דָרשני (רש"י, פסוק בראשית ברא).

193 אין הנָדון דומה לראיה (פסחים טו. ובתוספתא שם).

דבר ר’ יוסי, והוא מצוין בקצורו המדויק (הראיה שאתה מביא אינה דומה להדבר שאתה לומד ממנה). והוא שגור מאד בדבור ובספרות.

194 אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קיט:).

בשביל הכל הנשימה היוצא מפיהם בלמדם. מאמר שגור מאד.

195 אין הקב“ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע”ז ג.; מדרש תהלים קמ"ט).

בטרוניא=בעריצות, כלומר: בעלילות דברים ובתביעות קשות.

196 אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה (נזיר בג:; הוריות י:).

והמבטא “אינו מקפח שכר שיחה נאה” הוא דבור שגור.

197 אין הקומץ משביע את הארי (ברכות ג.).

משל עממי עתיק ומפורסם מאד..

198 אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (ירושלמי שבת ב, ו; ב"ר צא, ט, ועוד במדרשים).

בפי הבריות הוא שגור בלשון “השטן מקטרג –” או “שטן מקטרג-”.

199 אין ודאי שאין בו ספק.

נמצא ב“תשבי” ערך ודאי.

200 אין ולאו ורפיא בידיה (שבת קיג, וש"ג).

הן ולאו, ורפוי בידו (על המפקפק בדבר). ובפי הבריות: “ הן ולאו-”.

201 אין זווגו של איש אלא מן הקב“ה (ב”ר סח, ג).

יש דוגמתו גם במשלי הגוים (והרבה כמותו באוצר-משלינו)

202 אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים (ברכות ה: וש"ג).

מאמר סתמי, והוא משל עתיק ומפורסם מאד.

203 אין חָבים לאדם שלא בפניו (עירובין פא: במשנה, וש"ג).

כלל משפטי עתיק (כלומר: אין מטילים חובות על אדם שלא בפניו).

204 אין חזן נפרץ (ש"א ג’, א).

מליצה רגילה:“אין זה חזון נפרץ”=אין זה דבר מצוי. (ובמקרא: חזון=נבואה).

205 אין חכם כבעל הנסיון.

הרעיון לקוח ממשלי הגוים, אבל צורתו מקורית.

206 אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה’ (משלי כ"א, ל).

שגור מאד. וגם בשנוים הלציים (“אין חכמה ואין תבונה, לנגד פרוי פאָרטונא” – המזל – או: “לנגד שלעכטע קאָראען”, ועוד).

207 אין חכמה לאשה אלא בפלך (יומא סו:; ירוש’ סוטה ג, ד., ובמדרשים).

מיוחס לר’ אליעזר באסמכתא מהורדה על הכתוב “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו” (שמות ל"ה, כה). אך זה פתגם עתיק. וע’ במבוא.

208 אין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נה.; נדרים ח.).

כך שגור בפי הבריות כנוסח שבפרש“י בראשית ל”ז, י. ובתלמוד: “כשם שאי-אפשר לבר בלי תבן, כך אי-אפשר לחלום בלא דברים בטלים”. בברכות הוא דרשה של ר"ש בן יוחאי. ובנדרים היא תשובתו של רב אשי. ומזה נראה שהיה מאמר מפורסם.

209 אין יוצא ואין בא (יהושע א’, א).

דבור שגור.

210 אין ישראל יכולים לקבל רוב טובה (ע’ יבמות מז:).

כך מצטטים. ובמקורו, ביבמות, כך נוסחתו: “גר שבא להתגייר אומרים לו: - הוי יודע – וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורעניות”.

211 אין כחו אלא בפה.

דבור שגור. ומקורו בפרש“י ורד”ק ו“מצודת-דוד” על הכתוב (ישעיה מ“א, יד) ”אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת זו אין כחה אלא בפה, כך ישראל. וע’ בילקוט-שמעוני על הפסוק הנ"ל.

212 אין כל חדש תחת השמש (קהלת א’, ט).

פתגם זה הוכנס אל אוצר-המשלים של רוב העמים.

213 אין כסף לאדון זה (קדושין ג:).

בפי הבריות הוא דברו הלצי. ובתלמוד הוא דרש על הכתוב (שמות כ“א, יא): ”ויצאה חנם אין כסף“ – אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? – האב”.

214 אין לאדני מעצור להושיע ברב או במעט. (ש“א י”ד, ו).

215 אין להם זה על זה אלא תרעומות (ב“מ, במשנה ריש ”השוכר את האומנין" ).

דבור רגיל. ושם במשנה אחרת (נד.): “אין לו עליו אלא תרעומת”.

216 אין לו אלא ארבע אמות של הלכה (ברכות ח.).

בתלמוד נאמר: מיום שחרב בהמ“ק אין לו להקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה בלבד. ובפי הבריות הכונה על מי שמצטמצם רק בעניני תורה או חכמה, ואינו מתערב ואינו יודע בהויות העולם.

217 אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קלא.).

כלל משפטי עתיק. ומצטטים אותו בסתם. לא רק על דיין.

218 אין לו שמירה אלא סכין (ב"ק מח: במשנה).

דברי ר’ אליעזר על שור המועד, ובפי הבריות בהלצה.

219 אין לך אדם בלא יסורים (ב“ר צ”ב, א).

הרעיון נמצא גם במשלי הגוים (וגם במשלי התנ"ך).

220 אין לך אדם שאין לו שעה (אבות ד, ג).

לפתגם שגור זה יש חברים ברוב הלשונות.

221 אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות ו, ב).

יש בזה גם הרעיון של “אצילות רוחנית”, כלומר: זה אציל רוחני.

222 אין לך דבר העומד בפני הרצון.

דבור שגור, שרעיונו לקוח ממשלי הגוים.

223 אין לך דבר שאין לו מקום (אבות ד, ג).

224 אין לך יום, שאין קללתו מרובה משל חברו (סוטה מט,).

כך מצטטים. ובתלמוד: “כל יום ויום קללתו מרובה – ”.

225 אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום (סוף מס’ עוקצין).

226 אין לך צרה באה על אדם שאין לאחרים בה דיוח (ב“ר ל”ח, א).

רעיון זה נמצא גם במשלי הגוים.

227 אין לך שבוש גדול מזה! (ר"ה ל:).

דבור שגור.

228 אין למֵדים מן הכללות [ ואפילו במקום שנאמר בו “חוץ” ] (עירובין כז.; קדושין לד). מאמרו של ר’ יוחנן. ועפ"י רוב מצטטים רק חציו הראשון.

229 אין לנו עסק בנסתרות (חגיגה יג, שם בירושלמי; ובמדרשים).

דבור שגור זה מובא בתלמוד בשם בן-סירא ובלשון “אין לך עסק – ”.

230 אין מביאים ראיה מן השוטים (שבת קד: וש"ג).

מכל המקומות שבתלמוד נראה שזה היה פתגם מפורסם.

231 אין מגַלים אלא לצנועים (קדושין עא).

כך מצַטטים. ושם בתלמוד: “אין מוסרים אלא למי שהוא צנוע”. וע"ש.

232 אין מדרש בלי חִדוש (חגיגה ג.).

כך מצַטטים. ובתלמוד: “אי-אפשר לבית-המדרש בלא חידוש”. אבל כבר הקדמונים היו מצטטים כמונו. וכן הוא בסוף ההקדמה לספר “ראשית –חכמה” המפורסם (שנתחבר שנת של"ד).

233 אין מזל לישראל (שבת קגו. וש"ג).

כפי הבריות הוראתו: “אין הצלחה לישראל”. אך בתלמוד הכונה, שישראל אינם תלויים בהשפעת המזלות (איצטגנינות).

234 אין מלאך אחד עושה שתי שליחות (כ"ד גק, ב).

נתפרסם ונתפשט ע“י פרש”י (בראשית י"ח, ב), ומשתמשים בו כהלצה.

235 אין מלך בישראל [ איש הישר בעיניו יעשה ] (שופטים י"ז, ו, וגם בסוף הספר).

עפ"י רוב מצַטטים רק חציו הראשון (ובהלצה).

236 אין מלכות נוגעת בחברתה [ אפילו כמלוא נימא ] (ברכות מ“ח: וש”ג).

ציטט לעניני גבאות, וכדומה. וזה היה בימי התלמוד מאמר מפורסם.

237 אין מסיחים בסעודה (תענית ה:).

מאמר מפורסם זה נמסר בתלמוד בשם ר’ יוחנן.

238 אין מסָרבים לגדול (פסחים פו:; ב"מ פז.).

נתפרסם ביחוד ע“י פרש”י (בראשית י“ט, ב). ובב”ר (פ“נ) הובא בלשון ”אין ממאנים לגדול“. אך, כמובן, זה רק תרגום ”צח". וכנראה מן התלמוד, זהו מכללי דרך-ארץ העתיקים שלנו.

239 אין מִעוט אחר מִעוּט אלא לרבות (יומא מג. וש"ג).

משַמש ציטאט מעין “לפני כבוד ענוה” וכדומה.

240 אין מעמידים פרנס על הצבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו (יומא כב:). מפורסם מאד. בעל המאמר הוא ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יהוצדק, ומסיים: שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: חזור לאחוריך! וכל המאמר הוא יותר הלצי.

241 אין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח:, ובירושלמי שם).

242 אין מצויים תלמידי חכמים לצאת ת“ח מבניהם (נדרים פא.). בתלמוד בשאלה: מפני מה אין מצויים – וע”ש תשובות יפות.

243 אין מֻקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו: ועוד הרבה, ירושלמי מגילה, א’, א, ועוד).

הובא גם בפרש“י בראשית ו’, ג, ועוד בכמה מקומות, ומכאן פרסומו. משתמשים בו גם בדרך הלצה: ב”עליות“ וב”הקפות“ (לפני ”הקפות“ מכריז השַמש”: “אין מוקדם ” וכו’, כדי שלא יתקנא האחד ב“הקפת” חברו).

244 אין מקום פנוי בארץ מן השכינה (מאמר מצוין (כביכול “פַנתיאיסטי” ).

ובלשון המקובלים: “לית אתר פנוי מיניה”. והוא, באמת, פירוש הכתוב “מלוא כל הארץ כבודו”.

245 אין מַקשין באגדה

מאמר מפורסם. ונמצא סוף פתיחת “מורה הנבוכים” להרמב“ם, בלשון ”ולזה אמרו: אין מקשין באגדה".

246 אין מקרא יוצא מדי פשוטו (שבת סג, וש"ג).

כלל עתיק. וביחוד נתפרסם ע“י פרש”י בראשית ט"ו, י, ועוד.

247 אין מראים לאדם אלא מהרהורי לבו (ברכות נה: ).

כלומר: בחלום. והדבור “ראה (בדבר) מהרהורי לבו” וגם הוא מליצה רגילה בספרות.

248 אין מרַחמים בדין: (כתובות פד. במשנה ).

דברי ר’ עקיבא. ובפי הבריות לפעמים: “אין רחמים בדין”.

249 אין משיבים את הארי לאחר מיתה (גטין פג. ושם בירושלמי ).

דברי ר’ יהושע (לחכמים, שהשיגו על דברי ר’ אליעזר לאחרי פטירתו), כי אם היה בחיים אולי היה מוצא תשובה.

250 אין משיבין לאחר מעשה (ר"ה כט: ).

ומזה: “הנעשה אין להשיב”. והרבה כמותו במשלי הגוים.

251 אין משַנים ממנהג המדינה (תוספתא כתובות פ"ו, ועוד הרבה ).

יש כמותו הרבה בתלמוד, וגם במשלי הגוים.

252 אין משַנים מצדקה לצדקה

דבור שגור. ומקורו בערכין ו.: “סלע זה לצדקה - - אסור לשנותה” (ע“ש). וע’ גם ”יורה דעה“ רנ”ח, רנ"ט.

253 אין מתחילין בבַ"ד (ע’ זוהר, עקב ).

כך שגור בפי הבריות. ולשון הזוהר: “אין מתחילים ביום ב’ ואין מסיימים ביום ד’, דהיינו ב”ד“. והמתנגדים לאמונה טפלה זו, מצַטטים כנגדה: כתונת בד ילבש”.

254 אין נביא בעירו

פתגם שגור בספרות; והובא כבר בתור משל בספר הרבני “אהבת עולם” להגאון הספרדי ר“ש אלגאזי (מסוף המאה הרביעית). ומקורו באבן-גליון, מַתי י”ג נז (ע"ש).

255 אין סומכים על הנס (פסחים מד:; קדושין לט: ).

כך שגור בפי הבריות ובספרות. ובשני המקומות כבתלמוד הובא בלשון ארמית: “לא ממכונן אניסא”.

256 אין ספק מוציא מידי ודאי (יבמות יט: וש"נ ).

כלל עתיק.

257 אין עֵד נעשה דַיין (ר“ה כו. וש”נ ).

כלל זה מיוחס במס’ ר"ה לר’ עקיבא; אך ברוב המקומות הוא מובא סתם.

258 אין עבירה מבכה תורה (סוטה בא. ).

מאמר מפורסם.

259 אין עונשים אלא אם כן מזהירים (ע’ יומא פא. ועוד ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “לא ענש אא”כ הזהיר“. ובספרי, פ’ שופטים: ”אין עונשים את האדם עד שמזהירים אותו".

260 אין עורו מחזיק בשרו (כתובות קיב. ).

זה נאמר על הצבי. ובהלצה על “הקופץ מעורו” מרוב טובה או מהתפעלות וכדומה.

261 אין עושים נפשות (=מצבות) לצדיקים (ירוש’ שקלים ב, ז; ב“ד פ”ב ).

כי “דבריהם הםה םה זכרונם”.

262 אין על עפר מָשלו (איוב מ"א, כה ).

מליצה שגורה.

263 אין עני אלא בדעת (נדרים מא. ).

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים. ובתלמוד הובא בשם אביו בלשון “נקטינן”=מסורת מאבותינו.

264 אין עניות במקום עשירות (שבת קב: וש"נ ).

שם בשבת הובא בשם אמורא; אך ברוב המקומות – סתם. ובודאי הוא פתגם עתיק.

265 אין עשן בלי אש.

שגור בספרות החדשה, והוא תרגום מלועזית. אך הוא נמצא גם בזוהר (פ’ נה), בארמית “לית תנגא בלא אשא”.

266 אין פרץ ואין צוָחה (תהלים קמ"ד, יד ).

מליצה שגורה. ולשון הכתוב: “אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה”.

267 אין פני הארץ אלא עשירים (ב“ר צ”א, ה ).

זה מדרש הכתוב (בראשית מ“א, נו) ”והרעב היה על פני כל-הארץ“. והובא שם גם בפרש”י; ולכן בדבור הז/רגוני אומרים “די פנֵי”, כלומר: עשירי העדה.

268 אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות סג. ).

מאמרו של ר’ אלעזר, והוא מפורסם מאד. ובמס’ שבת (קלט.): “אין פורענות וכו’ אלא בשביל דייני ישראל ”. ובב“ב (ח.) אמר רבי: ”אין פורענות וכו’ אלא בשביל עמי הארץ!"

269 אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי-הארץ (ב"ב ח. ).

מאמרו של רבי. ואינו מפורסם – אבל הוא ראוי לפרסום…

270 אין צבור עני.

דבור שגור: ונמצא גם בהקדמה למחזור רומניא. ובירושלמי גטין (פ“ג, סה”ז): “לית צבור כוליה מיעני”. אולי זה מקור הפתגם?

271 אין קול ואין עונה (מ“א י”ח, כן, כט ).

מבטא שגור.

272 אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, וש"נ ).

נמצא גם בפירש“י ויקרא ט”ז ד, ועוד. ולכן הוא מפורסם מאד.

273 אין קטורת בלי הלבונה.

פתגם מפורסם, וכַונתו, כי אי-אפשר וגם לא נכון שיהא הכל טוב בהחלט ויפה בהחלט; צריך גם מעט מן הרע, כדי שתצא התמזגות יפה. ומקור הפתגם הוא בפרש“י שמות ל’, לד (ע”ש). וע’ מס’ כריתות ו: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית; שהרי הלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת".

274 אין רבוי אחר רבוי אלא למעט (פסחים כג, ועוד ).

משתמשים בו גם מעין “לפני שבר גאון”.

275 אין רגע בלי פגע.

פתגם שגור בפי כל; וכנראה הוא עתיק מאד, כי גם באחד משירי ר’ יהודה הלוי נמצא החרוז “ואין רגע בלי נגע”.

276 אין רע שאין בו טוב.

פתגם מפורסם, שיש דוגמתו בכל הלשונות. וכבר הובא בס’ “צרור המור” (דף כד:) לר’ אברהם סבע (מגולי ספרד) בתור “משל הדיוט ”.

277 אין שוטה מרגיש.

פתגם מפורסם. וב“מבחר הפנינים”, שער המוסר: “השוטה אינו מרגיש בבזיון”. וע’ בפתגם הסמוך.

278 אין שוטה נפגע (שבת יג:; ירושלמי תענית ג’ ח ).

פרש“י: אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו”. וכנראה, מזה נולד הפתגם הקודם.

279 אין שומר לנשים אלא כיעור-פנים (“מחברותעמנואל” 14 ).

פתגם חריף זה לקוח מלועזית.

280 אין שטן ואין פגע רע (מ"א ה’, יח ).

281 אין שלום לרשעים (ישעיה מ“ח, כב: נ”ז, כא ).

פעם נאמר “אין שלום – אמר אלהי – לרשעים”; ופעם – “אמר אדוני”. וכפי הבריות שגורות שתי הנוסחאות.

282 אין שליח לדבר-עבירה (קדושין מב: וש"נ ).

כלל עתיק ומפורסם מאד. והדוגמא היותר בהירה לכלל זה היא ההלכה הקדומה: האומר לחברו צא והרוג את הנפש, המשַלח פטור והשליח חייב, כי אין שליח לדבר עבירה (ואם יצטדק השליח: “עשיתי רק מִצוַת שולחי”, אומרים לו: “דברי הרב (התורה) ודברי התלמיד (השולח) – דברי מי שומעים?”

283 אין שמחה אלא בבשר (פסחים קט. ).

מאמר מפורסם. ובתלמוד נאמר זה רק בזמן שבהמ“ק קיים, ”שנאמר: וזבחת שלמים וכלת ושמחת לפני ה’ אלהיך; ועכשיו שאין בהמ“ק קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישַמח ללב אנוש”.

284 אין שני זרזירים ישֵנים בדף אחד (ב“ר ע”ה, ד ).

זרזירים – מיני עורבים או תרנגולים. ופתגם מפורסם זה כונתו מעין “שני חתולים בשק אחד”.

285 אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד (ע’ חולין ס: ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד?”.

286 אין שני נביאים מתנבאים בסנון אחד (סנהדרין פט. ).

287 אינה דומה שמיעה לראִיה.

כך שגור בפי הבריות. ובר“ה כה: ”לא תהא שמיעה גדולה מראיה!“ ובמכילתא פ’ יתרו: ”לא דומה שומע לרואה".

288 אינהו אכלי ואנן מברכין (ברכות מד. ).

על חתימת הברכה – “על הארץ ועל פירותיה” – מתקיף לה רב נחמן בר’ יצחק: אינהו אכלי ואנן מברכין! (הם, בני ארץ-ישראל אוכלים את הפירות, ואנחנו, בני בבל, נברך – הרי לנו אין פירות הללו). וע"ש ומימרא זו היתה לציטאט הלצי.

289 אינו אלא מן המתמיהין (מנחות מ. ).

מבטא שגור. והוא מדברי ר’ אליעזר ב“ר צדוק שם כברייתא ”והלא כל המטיל תכלת (בסדין) בירושלים אינו אלא מן המתמיהין“ (ופרש”י: מתמיה את כל הרואים, שאומרים כלאים הוא לבוש).

290 אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא יח: וש"נ ).

פתגם מפורסם (ובתלמוד הובא סתם, ורק בהוראה, שהנשוי אשה אינו מתאוה כמי שאין לו אשה).

291 אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת (חגיגה ט: ).

מאמר מפורסם זה מיוחס שָם להִלל.

292 אינו מגיע עד קרסוליו.

מליצה שגורה, שיש דוגמתה גם בלועזית. ובב“ד פל”ב, כפשוטו “הגיעו המים עד קרסוליו”.

293 אינו מן היִשוב (קדושין ט: במשנה ).

זה נאמר במשנה על “מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך-ארץ”

294 אינו מעלה ואינו מוריד

מליצה שגורה. בהוראת “אין לו שום ערך”. ובאותה הוראה הובאה בתלמוד כמה פעמים, כמו: “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ” (גטין נב. וש"נ), ועוד.

295 איני יודע מה אתה סח (שבועות מט. במשנה ).

“היכן שורי?” אמר לו: איני יודע מה אתה סח. והוא דבור שגור.

296 אינו עִמי כתמול שלשום (ע’ בראשית ל"א, ב, ה ).

כך שגור בפי הבריות. ולשון הכתוב: “ וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום”, ואח“כ: ”רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום").

297 איש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף (במדבר ט"ז, כב ).

ציטאט שגור. ולשון הכתוב: “האיש אחד –”.

298 איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג’, כ ).

דבור שגור.

299 איש זרוע לו הארץ (איוב כ"ב, ח ).

300 איש כמתנת ידו (דברים ט"ז, יז ).

301 איש לאוהליו, ישראל! (ש"ב כ, א ).

דבור שגור לענינים שונים, ובמ“א (י”ב, טז) “לאהליך ישראל!” ובדברי–הימים באותו ענין (דה“ב י’, טז) ”איש לאוהליך, ישראל!"

301* איש אלהים קדוש עובר “עלינו” תמיד (מ"ב ד’, ט ).

הלצה יפה על “צדיקי” החסידים, שמאחרים להתפלל ובאים לבית-הכנסת אחרי “עלינו”.

302 איש לבִצעו מקצהו (ישעיה נ"ו, יא ).

מליצה רגילה.

303 איש ריב ואיש מדון לכל הארץ (ירמיה ט"ו, י ).

304 איש תחת גפנו [ ותחת תאנתו ] (מיכה ד’, ד ).

בפי הבריות שגור ביחוד “איש תחת גפנו”.

305 אית תחומין במֵעַיָא? (ב“ר ל”ט, יב, ועוד ).

“וכי יש תחומים במֵעַיִם.” – כך שאל אברהם את הקב“ה כשאמר לו ”את בנך אשר אהבת“; וכי יש במֵעַיִם תחומין: עד כאן אהבָתי לישמעאל, ועד כאן – ליצחק? ולכן הוכרח הקב”ה להוסיף: את יצחק (ע"ש).

306 אך זה הלִי ואֶשָׂאֶנו! (ירמיה י’, יט ).

מליצה רגילה בספרות.

307 אכוֹל בָּצֵל ושֵב בַּצֵל [ ואל תאכל אווזים ותרנגלולים ויהא לבך רודף עליך (פסחים קיד. ). כלומר: טוב שתאכל רק ירקות ובצלים ואז תשב לבטח בצל-קורתך (ולא תצטרך למכור ביתך). המאמר מובא בשם התנא ר’ יהודה בר אילעאי; אך בודאי היה פתגם שגור.

308 אָכוֹל ושתה כי מחר נמות (ישעיה כ"ב, יג ).

זה מעין הדבור הצרפתי המפורסם: “אחרינו המַבול!”

309 אָכלה ומחתה פיה [ ואמרה לא פעלתי און ] (משלי ל’, כ ).

עפ"י רוב מצטטים רק את חציו.

לראש הדף310. אַכֵיף יַמא אַסנא ברָאתָא (פסחים ד. ).

סנאים שלעל שפת-הים ברושים הם במקומות אחרים; פרש“י: כלומר, דבר קל-ערך שמובא ממרחקים נחשב כיקר-ערך. ופתגם זה איננו מפורסם (ושם בתלמוד נמסר בלשון ”ההוא דהוה קא אזיל ואמר").

לראש הדף311. אכלית, אשקית, לוית (ב“ר מ”ח ).

הֶאכלת, השקית, לוֵית. שלש אלה תעשה לאורח. במדרש הובא בלשון “בדאמרי אינשי”.

לראש הדף312. אכן חציר העם! (ישעיה מ’, ז).

מליצה ידועה.

לראש הדף313. אכן נודע הדבר! (שמות ב’, יד ).

לראש הדף314. אכשור דרי?: (יבמות לט:; חולין צג: ).

פרש“י: ”בתמיה, וכי נתבשורו הדורות". בשני המקומות בתלמוד הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה נראה שהיה דבור שגור. וכן הוא בספרות הרבנית.

לראש הדף315. אֶל בינתך אַל תשען! (משלי ג’, ח ).

לראש הדף316. אֵל גמולות אַדוני [ שַלם ישַלם! ] (ירמיה נ"א, נו ).

לראש הדף317. אֶל הנער הזה התפללתי (ש"א א’, כז ).

דבור הלצי, ביחוד בשחוק הקלפים (כש“קונים” מה שנצרך – או מה שלא נצרך).

אַל (מאמרים שאינם נמצאים כאן ב“אַל”, צריך לבקש ב“לא”).

  1. אַל יוציא אדם דבר מגונה מפיו (פסחים ג. ).

מאמרו של ר’ יהושע בן לוי, והִסמיכו על המקרא: “מן הבהמה אשר איננה טהורה” (ולא “טמאה”). וע"ש.

לראש הדף319. אל יחסר המזג (שיר-השירים ז’, ג ).

דבור שגור; ו“מזג” בהוראה מעין “שווי-המדה”. ובהוראה מעין זו כבר היה ציטאַט אצל חכמי התלמוד. ע’ סנהדרין יד: ובתוס’ שם.

לראש הדף320. אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו (גטין ו: ).

מיוחס שם לאמוראים שונים; ומז הנראה שהיה מפורסם מכבר.

לראש הדף321. אל יכנס אדם פתאום לבית חברו (מס’ דרך-ארץ רבה פ"ה. וע’ פסחים קיב. ונדה טז:).

במס’ נדה בשם בן-סירא: שלשה שנאתי - - והנכנס לבית-חברו פתאום. אמר ר’ יוחנן: ואפילו לביתו. ובפסחים (קיב.), בין הדברים שצוה ר’ עקיבא את בנו, - “ואל תכנס לביתך פתאום, כל–שכן לבית חברתך”. כך היו מתיחסים מאמרי עתיקים לחכמים שונים.

לראש הדף322. אל יעמוד אדם במקום סכנה (שבת לב.; תענית כ:).

לראש הדף323. אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה (ברכות לא.; עירובין סד.).

דבור שגור (ועפ“י רוב בדרך הלצה). והתלמוד מוסיף, ”שמתוך כך זוכרהו".

לראש הדף324. אל אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. וש"נ).

עפ“י רוב מצטטים בלשון ”אל תפתח פה לשטן". ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף325. אל ישַנה אדם בנו מן הבנים (שבת י:; מגילה טז:).

המאמר הובא בשם רב, ונסמך על מעשה יעקב ויוסף ואחיו.

לראש הדף326. אל ישַנה אדם מן המנהג (כ"מ פו:; תוספתא שם, ובמדרשים).

והראיה: “שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, והמלאכים ירדו למטה ואכלו לחם” (אצל אברהם). המאמר הובא גם בפרש“י בראשית י”ח, ח.

לראש הדף327. אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר (נדרים כ:).

בשעה שנזקק עם אשתו לא יהרהר באחרת. מאמר מליצי זה מיוחס לרבי. אך מן הלשון “מכאן אמר רבי” נראה, שהמאמר היה מפורסם קודם –לכן (ע"ש).

לראש הדף328. אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ’, יא).

דברי אחאב. אך אפשר מאד שזה היה משל עממי מימי קדם (וע’ במבוא). ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים, אך ביפיו אין דומה לו.

לראש הדף329. אֶל כֶליך לא תתן! (דברים כ"ג, כה).

דבור שגור (בהלצות).

לראש הדף330. אֶל עקרבים אתה יושב (יחזקאל כ’, ו).

מליצה רגילה (“הוא יושב אל עקרבים”, וכדומה).

לראש הדף331. אל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב’, ד).

מיוחס להלל (ויש דוגמתו במשלי הגוים הקדמונים). ובברכות (סט.) הובאה ראיה לזה “שהרי יוחנן כהן-גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי”.

לראש הדף322. אל תאמינו ברֵעַ… (מיכה ז’, ה).

לראש הדף333. אל תאמר לרעך: לך ושוב (ומחר אתן, ויש אתך) (משלי ג’, כה).

עפ"י רוב מצטטים רק חֶציו.

לראש הדף334. אל תאהב שֵנה, פן תִוָרש (משלי ב’, יג).

לראש הדף335. אל תבטחו בנדיבים! (תהלים קמ"ו, ג).

שגור גם בפי ההמון.

לראש הדף336. אל תביאנו לידי נסיון (ברכות ס:).

מנוסח התפלות (ונמצא גם בתפלת הנוצרים “אבינו שבשמים”). ובסנהדרין קז. אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון; ומביא ראיה מדוד המלך (ע"ש).

לראש הדף337. אל תבשל בקדרה שבִשל בה חברך (פסחים קיב.).

נמנה בין הדברים שצוה ר’ עקיבא את רשב"י. ומפרש בגמרא: זו גרושה בחיי בעלה, דאמר מר: גרוש שנשא גרושה, ארבע דעות במטה (זה – לבו לאשתו הראשונה, וזאת – לבעלה הראשון).

לראש הדף338. אל תגידו בגת! (ש"ב א‘, כ; מיכה א’, י).

במיכה “בגת אל תגידו”; ושתי הנוסחאות הן דבורים שגורים. (ו“בגת” היא קלמבו רבפי הבריות=“גאַס”, באשכנזית).

לראש הדף339. אל תגעו במשיחָי (תהלים ק“ה, טו; דה”א ט"ז, כב).

ובמס’ שבת (קיט:) אמר רב: אלו תינוקות של בית רבן. ובהוראה זו מצַטטים אותו.

לראש הדף340. אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב’, ד).

המאמר המצוין הזה (השגור בפי כל) מיוחס להלל.

לראש הדף341. אל תדור בעיר שראשיה תלמידי-חכמים (פסחים קיג.).

כי הם שקועים בתורתם וחכמתם ואין להם פנאי לעניני הצבור. וזה מן הדברים שצוה ר’ עקיבא את בנו, ונמצא גם במשלי בן-סירא (אך אפשר מאד שהוא מאמר עממי). ושם (קיג.) אמר רב לרב אסי: אל תדור בעיר דריש – מתא אמיא (שראש העיר הוא רופא. ג“כ מטעם הנ”ל).

לראש הדף342. אל תהי בז לכל אדם (אבות ד’, ג).

מיוחס לבן-עזאי.

לראש הדף343. אל תהי ברכת הדיוט קל בעיניך (ברכות ז.; מגילה טו.).

במגילה היא דרשתו של ר’ חנינא ממעשה דוד ודניאל (ע"ש), ובברכות הובא סתם. ובפי הבריות הוא מאמר הלצי.

לראש הדף344. אל תהי בתוקעי כף!… (משלי כ"ב, כו).

אזהרה נגד ה“ערבות”.

345 אל תהי דן יחיד י (אבות ד’. ח).

לראש הדף346. אל תהי חכם בעיניך (משלי ג’, ז).

לראש הדף347. אל תהי מתוק ותִמָצץ

פתגם ידוע. ונמצא ב“מחברות עמנואל” (143) וב“מבחר הפנינים”, ועוד. ויש בזה נוסחאות שונות.

לראש הדף348. אל תהי עֵד חנם (משלי כ"ד, כח).

לראש הדף349. אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז’, טז).

שגור בפי כל.

לראש הדף350. אל תהי רשע בפני עצמך (אבות ב’, יג).

מיוחס לר’ שמעון. והרבה פירושים נאמרו כן. ואפשר שכונתו האמתית היא, שלא יחזיק האדם את עצמו לרשע שאין לו עוד תקנה; כי גם רשעים יכולים להיטב מעשיהם ולחזור למוטב.

לראש הדף351. אל תהי שוטה בחרוזים (חולין צה:).

דבור שגור (כנגד החרזנים). ובתלמוד היא תשובתו של רב לרב הונא, ששאל אותו, אם בשר שניתן בחרוזין (במחרוזות) ונתעלם מן העין, נחזשב כסימן, או לא. ועל זה ענהו רב: אל תהי וכו’. וקשה לעמוד על פירושו האמתי (רש“י מביא שני פירושים, ע”ש); וכמובן אין לזה דבר עם חרוזים שבשיר (החרוז הוא המצאה מאוחרת, אחרי חתימת התלמוד).

לראש הדף352. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (אבות א’, ג).

מאמר מוסרי מצוין, המיוחס לאנטיגנוס איש סוכו שקבל משמעון הצדיק.

לראש הדף353. אל תזכר לנו עונות ראשונים! (תהלים ע"ט, ח).

דבור שגור, בדרך-הלצה.

לראש הדף354. אל תחרוש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך (משלי ג’, כט).

לראש הדף355. אל תיגע להעשיר (מבינתה חדל) (שם כ"ג, ד).

לראש הדף356. אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מ"א, יד).

מליצה רגילה.

לראש הדף357. אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות (משלי ג’, כז).

לראש הדף358. אל תסג גבול עולם [ אשר עשו אבותיך ] (שם כ"ב, כח).

לראש הדף359. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (אבות ד’, כ).

מיוחס לרבי, אך קרוב לשער, שהוא פתגם עממי עתיק.

לראש הדף360. אל תעמוד בדבר רע (קהלת ח’, ג).

הפוסקים הקדמונים הסמיכו על פסוק זה (בדרך דרש מחודד) את המנהג שלא לסיים ושלא להפסיק בקריאת-התורה בדבר רע. וכן הוא נדרש בילקוט (ע“ש רמז תתקע”ח).

לראש הדף361. אל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים (פסחים קיב:).

דמים=מעות. זה מן הדברים שצוה ר’ ישמעאל ב“ד יוסי את רבי. אך בב”מ (נח:) בברייתא: ר’ יהודה אומר: לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים (כי כל זה נחשב כאונאת-דברים). ושם במשנה: לא יאמר לו: בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח (לקנות).

לראש הדף362. אל תען כסיל כאולתו [ פן תשוה לו גם אתה ] (משלי כ"ו, ד).

לראש הדף363. אל תפרוש מן הצבור (אבות ב‘, ד. וע’ במבוא).

לראש הדף364. אל תצריכנו למתנת בשר-ודם:

מאמר שגור והוא מנוסח ברכות-המזון.

לראש הדף365. אל תצר צרות מחר (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

בתלמוד הובא בשם בן-סירא; והוא שגור מאד.

לראש הדף366. אל תקנא בעושי עַולה (תהלים ל"ז, א).

לראש הדף367. אל תרבה שיחה עם האשה (אבות א’, ה).

מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים (מן ה“זוגות ” הראשונים); ובכל אופן הוא מאמר עתיק.

לראש הדף368. אל תרגזו בדרך (בראשית ס"ה, כד).

דבור הלצי שגור.

לראש הדף369. אל תריב עם אדם חנם (משלי ג’, ל).

לראש הדף370. אל תרצה את חברך בשעת כעסו (אבות ד’, יח).

מיוחס לר’ שמעון בן אלעזר.

לראש הדף371. אל תשאל את הרופא, שאַל את החולה!

פתגם זה שגור בז’רגון; אבל מקורו בתלמוד (יומא פנ.): “חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך, שומעים לחולה”. ושם בירושלמי קרוב המאמר עוד יותר לפתגם הנ"ל.

לראש הדף372. אל תַּשכן באהָליך עַולה (איוב י"א, יד).

בכתובות (יט) דרשו ממקרא זה, שאסור לאדם להשהות שטר פרוע בתוך ביתו. ובכוונה זו מצַטטיים, עפ“י רוב, את הפסוק הנ”ל.

לראש הדף373. אל תשליכֵנו לעת זקנה (תהלים ע"א, ט).

כך מצַטטים עפ“י התפלה ”שמע קולנו" (שאומרים ביום הכפורים). ובמקרא כתוב: אל תשליכני - -

לראש הדף374. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים (הושע ט’, מג).

לראש הדף375. אל תשַקצו את נפשותיכם (בויקרא י"א, מג).

ומזה הדבור השגור (עפ“י התלמוד) ”עובר על בל תשקצו " (וביקרא כ‘, כה, ולא תשקצו וגו’, וכן תמיד בתלמוד).

לראש הדף376. אל תָּשֶׁת ידך עם רשע (שמות כ“ג, א).

לראש הדף377. אל תתהלל ביום מחר [ כי לא תדע מה יֵלד יום ] (משלי כ”ז, א).

עפ"י רוב מצַטטים רק חצי-הפסוק.

לראש הדף378. אל תתחכם יותר (קהלת ז’, טו).

  1. אל תתיאש מן הפורענות (אבות א’, ז).

במאמר זה יש כונה כפולה: ברוב טובה אל תשכח שהפורענות תבוא: וברוב רעה אל תתיאש מן הישועה. ובשתי ההוראות מצטטים אותו.

  1. אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס (סוטה כב:).

זו צַוָאת ינאי המלך לאשתו. והוא ציטאט מופורסם (ובתלמוד נוסחתו משונה קצת מזו שבפי הבריות ובספרות; ע"ש).

לראש הדף381. אל תתמה על החפץ (קהלת ה’, ז).

מליצה רגילה.

לראש הדף382. אלה אלהיך, ישראל! (שמות ל"ב, ד).

בהשאלה ובלעג (כלומר, אלה הם אותם שאַתם מעריצים!)

לראש הדף383. אלהים יבקש את נרדף (קהלת ג’, טו. “והאלהים – ”).

לראש הדף384. אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה, ח).

לראש הדף385. אלו הן הנשרפים! (סנהדרין ריש פרק תשיעי).

דבור הלצי, אצל המשחקים בקלפים, על המפסידים.

לראש הדף386. אלו ואלו דברי אלהים חיים [ הן ] (עירובין יג:; גטין ו:).

בתלמוד על מחלוקת שבין החכמים. ובפי הבריות עפ“י רוב בהלצה. (ראוי להעיר, כי המליצה ”דברי אלהים חיים“ לקוחה מירמיה כ”ג, לו.

לראש הדף387. אֵלַי דבר יגֻנב (איוב ד’, יב).

מבטא רגיל בספרות.

לראש הדף388. אַליה וקוץ בה (ר"ה יז.).

משל מפורסם (בהוראת: זה טוב, אבל יש בו צד לא נעים; וכדומה). בתלמוד הוא מיוחס לאחד האמוראים, אך בודאי הוא משל עממי עתיק.

לראש הדף389. אלמלא קנאה אין העולם עומד (מדרש תהלים ל"ז, א).

ובדברי הקהלת (ד’, ד): “כל כשרון המעשה – היא קנאת איש מרעהו”

לראש הדף390. אלף ספינות בים, וכנגדן אלף עיירות ביבשה (עירובין פו.).

בגמרא שם על איזה עשיר, שיש לו אלף וכו‘. והוא דבור שגור בפי הסוחרים, והליצנים מפרשים אותו כך: - וכנגדן אלף עיירות ביבשה – שהוא חייב בהן ממון (על הספינות). וצריך להעיר, כי אותו דבור היה בכללל מליצה קבוע בימי התלמוד, כי גם במקום אחר (יומא לה:) נאמר כן על ר’ אלעזר בן חרסוס, ורק בסדר מהופך: אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים.

לראש הדף391. אַלקפתא נָקטָן, רֵיחא אָתי לה ליד (זבחים צו:).

פרש“י: הדוכס אחזני [ בידו ] וריח [ המלוכה ] נקלט לתוך ידי (זה משל על גסי רוח שמשתדלים לעמוד במקום גדולים). וכמובן הוא משל עממי, ורמי בר חמא (שהוא האומרו שם) השתמש בו יפה לענינו (הוא אמר זאת לאמורא אחד שהיה רגיל תמיד אצלו ואח”כ עזבהו וילך לבית-מדרשו של רב ששת; וכאשר פגש בו במקרה, אמר לו משל זה).

לראש הדף392. אם אדני לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו! (תהלים קכ"ז, א).

לראש הדף393. אם אדני לא ישמר עיר, שוא שקד שומר! (שם).

במשלי הרומים נקבע פתגם זה בחרוזים.

לראש הדף394. אם אין אני לי, מי לי? (אבות א’, יד).

מיוחס להלל; וקרוב לשער, שזה היה פתגם עממי.

לראש הדף395. אם אין גדיים, אין תיישים (ירושלמי סנהדרין י, ב; ב“ר מ”ב, ועוד).

פתגם עממי עתיק (ושם בירושלמי הוא נותן לו תיכף ביאור: אם אין תלמידים אין חכמים). והובא גם בפרש"י לישעיה (ח’, יז) ומכאן פרסומו.

לראש הדף396. אם אין דעה, הבדלה מִנַין? (ירושלמי ברכות ה’, ב).

לראש הדף397. אם אין דרך-ארץ אין תורה (אבות ג’, יז).

מיוחס לר’ אלעזר בן עזריה. והוא פתגם שגור מאד. פחות ממנו שגור פתגמו השני: “אם אין תורה, אין דרך-ארץ”.

לראש הדף398. אם אין קמח, אין תורה (שם).

מיוחס ג“כ להנ”ל. ואפשר שהוא פתגם עממי.

אם אינו לָמוּד לקרות ולִשנות, מה יעשה ויחיה? ילך ויִעָשה פרנס על

הצבור ונבאי צדקה, והוא חי(ויק"ר ריש פרק כה) במדרש הכונה, כי בזכות זה יחיה. אך אפשר להכניס בו גם כונה הלצית.

לראש הדף400. אם אינו ענין לכאן, תנהו ענין למקום אחר.

דבור רגיל מאד בתלמוד, והוא מן המדות שהתורה נדרשת בהן (ע’ לדוגמא פסחים כד, ריש עמוד א, ופרש“י שם). ועי’ ירושלמי ר”ה סוף פרק א ובקדושין מב.: “אם אינו ענין להוכא דשייך, תנהו ענין להוכא דלא שייך”.

לראש הדף401. אם אינם נביאים, בני נביאים הם (פסחים סו:).

דבור שגור (וגם בהלצה). ובתלמוד: “הנח להם לישראל, אם אין – ”.

לראש הדף402. אם אלהים הוא, יָרֶב לו! (שופטים ו’, לא).

  1. אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך (שִניך), אמר לו טול קרוה מבין עיניך (ב"ב טו:; ערכין יז:).

בערכין בברייתא: אמר ר’ טרפון תמה אני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם וכו’. אך משני המקומות בתלמוד נראה שזה היה פתגם שגור. והוא נמצא גם באבן-גליון. (בעין-יעקב ובאלפסי הגירסא: טול קיסם מבין שניך. אך באבן-גליון – “עניך”.

לראש הדף404. אם אמר לך הד: אוּדניך דחַמר – לא תֵיחוש: תרֵין – עבִּיד לך פרוּבי (ב“ר מ”ה, ו).

פתגם עממי חריף, ופירושו: אם אמר לך אחד": אזניך של חמור – אל תשים לבך (לדבריו); שנַים (אם אמרו לך זאת) – עשֵה לך רסן.

לראש הדף405. אם אמרתי מָטה רגלי, חסדך, אדני, יסעדני (תהלים צ"ד, יח).

כמו שאומרים במשלי הגוים: כשהצרה גדולה ביותר, הישועה קרובה ביותר.

לראש הדף406. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני (שם קל"ז, ה).

לראש הדף407. אם באנו לכתוב, אין אנו מספיקים (שבת יג:).

אם באנו לכתוב את הצרות. וזו מליצה רגילה בספרות.

לראש הדף408. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר?! (מו"ק כח?:).

בנוסח זה אמר הספדן בר-קיפוק לרב אשי שיספידו. והוא פתגם שגור (וגם בהלצה בשעת שמיטת כספים).

לראש הדף409. אם בגפו יבוא, בגפו יֵצא (שמות כ"א, ג).

דבור הלצי רגיל.

לראש הדף410. אם בנערותך לא חפצתָּם, איך תשיגם בזִקנותך? (אדר"ג כד:).

זה נאמר שם על דברי—תורה, ויש כזה במשלי הגוים.

לראש הדף411. אם בִקַשת להֵחָנק, הִתָלה באילן גדול (פסחים קיב).

מן הדברים שצוה ר’ עקיבא את רשב“י. ופירשו רש”י ורשב“ם: אם רצונך לאמר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך, אמור בשם אדם גדול, ובהוראה זו הוא ציטאט שגור בספרות הרבנית (אעפ”י שהפרוש אינו מתאים היטב אל הפתגם).

  1. אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות, יבקשו תורה מפיהו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו (חגיגה טו:; מו"ק יז.).

זו דרשתו של ר’ יוחנן על הכתוב (מלאכי ב’, ז) “כי שפת כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא”. והיא מימרא שגורה בין ה“חסידים” ).

לראש הדף413. אם הדבור כסף, השתיקה זהב.

זה פתגם מתורגם מלועזית. והוא נמצא כבר בס’ “כד הקמח” לרבנו בחיי (תלמידו של הרמב"ן, במאה הראשונה לאלף זה).

לראש הדף414. אם היה בעל-תשובה, לא יאמרו לו: זכור מעשיך הראשונים (ב"מ נח: במשנה).

זו היא דוגמה של אונאת-דברים.

  1. אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני-אדם; ואם הראשונים כבני-אדם, אנו כחמורים [ ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר ] (שבת קיב: וירוש’ דמאי א, ג ועוד, ובמדרשים).

כך מצטטים. ובמס’ שבת הגירסא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר’ חנינא בן דוסא ושל רפב"י, אל כשאר חמורים. ובירושלמי כל המאמר בארמית. בבבלי הוא מובא בלשון: אמר ר’ זירא אמר רבא בר זימונא; ובירושלמי להפך: אמר ר’ אבא בן זימנא אמר ר’ זעירא.

לראש הדף416. אם השמאל ואימינה, ואם היָמין ואַשמאילה (בראשית י"ג, ט).

מליצה רגילה.

לראש הדף417. אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן? (ברכות לט.; ירושלמי שם).

דברי בר-קפרא אל המלגלג עליו; וכונתו: הרי זקן אני לכל הפחות. וזה נעשה דבור שגור.

  1. אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן; לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן; יגעתי ומצאתי - תאמין (מגילה ו:).

מאמר מפורסם זה מיוחס לר’ יצחק, אך כנראה הי פתגם שגור. (עפ“י רוב מצטטים רק ”יגעתי ולא מצאתי“ וכו’ או גם: ”יגעתי – מצאתי"). והתלמוד מוסיף: הני מילי בדברי-תורה, אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא.

  1. אם יאמרו לך ילדים: בְּנֵה, וזקנים: סחור, סחור ואל תבנה; שבנין ילדים סתירה, ותסירת זקנים בנין (מגילה לא: ועוד).

וראיה לדבר: רחבעם בן שלמה (מ“א י”ב)..

לראש הדף420. אם יגזור הקדוש-ברוך-הוא לחיים.

דבור רגיל בספרות הרבנית, במקום “אם ירצה השם”. ומקורו, כנראה, בדברים רבה ה’ ב: “שמא יגזור עלי הקב”ה חיים".

  1. אם יהיו כל היַמים דיו, ואגמים קולמוסין, ושמים יריעות ובני-אדם לבלברים – אין מספיקין לכתוב… (שבת יא.).

בתלמוד הובא בשם רב על “חללה של רָשות”. אך כנראה היתה זאת מליצה שגורה (ובאמת יש כמותה במדרש שה“ש על ”דברי תורה שלמדתי"), כמו שהיא גם עתה.

לראש הדף422. אם יום תעזבֵהָ, יומַים תעזבך (ירושלמי סוף ברכות)..

על למוד התורה. וברש“י דברים (י”א, יג) הובא בלשון “אם תעזבני יום, יומרים אעזבך”; וכך הוא שגור בפי ההבריות.

לראש הדף423. אם יפַתוך חטאים, אל תֹבַא (= תֹאבה) (משלי א’, י).

423 a. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו (שה"ש ח’, ז).

לראש הדף424. אם יתמהמה, חכה לו (חבקוק ב’, ג).

בפי הבריות: “אעפ”י שיתמהמה –“ (כאמור ב”אני מאמין").

לראש הדף425. אם יִתָּקע שופר בעיר ועָם לא יחרדו?! (עמוס ג’, ו).

מליצה שגורה (על חודש אלול, שמתחילים בו לתקוע שופר).

לראש הדף426. אם כן, אין לדבר סוף: (ריש יומא במשנה; ועוד הרבה).

שגור בפי כל (כלומר: אם נחשוש גם לזאת -!).

לראש הדף427. אם כן לא שַבקת חַיי לכל בריה! (ע’ ב"ק צא: ועוד).

כך שגור בפי הבריות (ובספרות). וכן היו מצטטים כבר הקדמונים (ראה, למשל, בתוספות ב“מ לט: ד”ה שיצא ). אך בתלמוד בקצת שנוי: בב“ק הנ”ל: “ א”כ לא שבקת חיי לברייתא “ (קריאתו של רב). ובברכות (סא:) אמר אביי לרבא: ”לא שביק מר חיי לכל בריה!“ ובב”מ (צב.) אומר רב על דברי איסי בן יהודה“:” לא שביק איסי חיי לכל בריה". ומכל זה נראה שזו היתה מליצה קבועה על תביעות מוסריות קשות. וכדומה.

לראש הדף428. אם כן, למה זה אנכי! (בראשית כ"ח, כב).

לראש הדף429. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? (כתובות י.: ב"מ יז:, ועוד).

דבור שגור, וגם בהלצה. וגם מן התלמוד נראה שזה היה דבור קבוע. (ובגטין יז: מה הועילו וכו’, בלי “אם כן”).

לראש הדף430. אם כן נתת דבריך לשעורין! (שבת לה: וש"נ).

כלומר: פעמים כך, ופעמים כך. וזה מבטא קבוע בתלמוד, ואח"כ גם בספרות הרבנית.

לראש הדף431. אם לא יגיד [ ונשא עונו ] (ויקרא ה’, א).

דבור קבוע הוא בתלמוד (ומזה גם בפי הבריות): הריהו כ“אם לא יגיד”.

לראש הדף432. אם לא יועיל, לא יזיק.

דבור שגור בפי כל. ואפשר שהוא תרגום, כי יש דוגמתו באשכנזית. אך בכל אופן הוא מפורסם באומה זה כמה מאות שנים; כי מצאתיו גם אצל הרמ“א בהקדמת ספורו ”מחיר יין“ (על מגלת אסתר), שנתחבר בשנת שי”ח, וזו לשונו: ואם לא יועילו, לא יזיקו דברַי".

לראש הדף433. אם לא עכשיו, אימתי? (אבות א’, יד).

מבטא רגיל.

לראש הדף434. אם לא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון (שמות ד’, ח).

מליצה רגילה. ולשון הכתוב: “אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול – ”

לראש הדף435. אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך (אבות ב’, ט).

מאמרו של רבן יוחנן בן זכאי.

לראש הדף436. אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! (נדרים נ:; סוף מכות).

דבור מפורסם. במכות הוא מיוחס לר’ עקיבא; ובנדרים – לבר-קפרא (וזה השתמש בו בלעג על רבי, על שלא הזמינו לחתונת בנו שהוציא עליה כ"ד אלף רבוא דינרין (!)

לראש הדף437. אם מחוּט ועד שרוך-נעל - (בראשית י"ד, כג).

מליצה רגילה.

לראש הדף438. אם עונות תשמר יה, אדנָי מי יעמוד! (תהלים ק"ל, ג).

לראש הדף439. אם פגע בך מנוּול זה. מָשכהו לבית-המדרש (סוכה נ"ב:: קדושין ל:).

מנוול-זה יצר הרע. המאמר המפורסם הזה (שמשתמשים בו גם בדרך הלצה) מובא בלשון “תנא רבי ר’ ישמעאל”.

לראש הדף440. אם קבָּלה היא נקבל (ואם לדין יש תשובה) (יבמות עו: במשנה; בריתות טו: במשנה).

בשתי המשניות הוא מיוחס לחכמים שונים, ומזה מוכח שהיה דבור קבוע. ונוסח המשנה הוא: “אם הלכה נקבל –” אבל כבר האבן-עזרא בפירושו על התורה, סוף פרשת לך-לך, כותב: “ואם קבלה – נקבל”. וכך שגור כפי כל.

  1. אם ראית תלמיד-חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום; [ שמא עשה תשובה ] (ברכות יט. ובמדרש).

לראש הדף442. אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו (ברכות ח.).

לראש הדף443. אם רעב שונאך האכילהו לחם… (משלי כ"ה, כא).

אם תעזבני יום וכו’ -

ראה: “אם יום תעזבה –”.

לראש הדף444. אם תכתוש את האויל במַכתש בתוך חריפות בֶּעֱלִי, לא תסור מעליו אִוַלתו (משלי כ"ו, כב).

והליצנים מבארים: כי האויל יאמר, שמתכוונים בכתישה זו לחריפות ולא לו (ולכן נאמר “בתוך חריפות”).

לראש הדף445. אמור מעט ועשה הרבה (אבות א’, טו).

מיוחס לשמאי.

לראש הדף446. אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (קדושין כה: במשנה וש"נ).

במשנה: “אמירתו לגבוה כמסירתו –” (ומפרש בברייתא: “האומר שור זה עולָה, בית זה הקדש, אפילו [ הוא ] בסוף העולם, קנה; ובהדיוט לא קנה עד שימשוך וכו’). ובפי הבריות הכונה: שאמירה ברמז לגבוה (לרָשות, לפקיד עליון), היא כ”מסירה" (כמלשינות) פשוטה לפקיד נמוך.

לראש הדף447. אִמָלאה החרָבה (יחזקאל כ"ו, כ).

דרשת התלמוד: לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ובכונה מעין זו מצטטים אותו.

לראש הדף448. אמסר עלמא בידי טפשאי! (סנהדרין מו:).

בתלמוד “ – בידא דטפשאי”. וזו קריאתו של רב אחא בר יעקב על רב חמא, שלא ידע מה להשיב על שאלתו של שבור מלכא. ובפי הבריות כונתו, שהטפשים מצליחים (וכזה יש במשלי הגוים).

לראש הדף449. אמר עצל ארי בחוץ… (משלי כ"ב, יג).

לראש הדף450. אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז’, כג).

דבור רגיל.

לראש הדף451. אמת מארץ תצמח (תהלים פ"ה, יב).

מצטטים אותו בכונה, שסוף האמת להגלות (כמו שאומרים גם במשלי הגויים).

לראש הדף452. אֱמֶת אמת תפסֵיה להאי! (ברכות יד:).

כך אמר רבה על חזן שָשנה “ה’ אלהיכם אמת, אמת ויציב”. ובהלצה מצטטים על מי שמטעים תמיד, כי הוא מתכוין לשם האמת.

לראש הדף453. אן חכמתך, אן סוכלתנותך! (שבת ל.).

סוכלתנותך = שכלך. וזה נאמר על שלמה (ע"ש). והוא דבור שגור.

לראש הדף454. אֲנָא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא (חולין יט).

כך ענה רב נחמן, כששאלו אותו אם הלכה כר’ יוסי או כרבנן: אנא - - אלא שמעתא ידענא. ונראה, כי “חילק ובילק” הוא כמו שאומרים הלועזים “כרתי ופלתי” (וגם בסנהדרין צח: אטו חילק ובילק אכלי להו XX ע“ש) וכל המאמר היה לדבור שגור. (וע’ ברכות ל”ג: אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל ידענא וכו’).

לראש הדף455. אנדרולומוסיא באה לעולם ( “ר כ”ו, ה).

הובא ברש“י ריש פרשת נח. ומזה נעשה לדבור שגור בהוראת ערבוביא, מהפכה, באה לעולם (תחת אשר באמת הוראת אנדרומוסיא היא ”מיתת אנשים").

לראש הדף456. אנוס רחמנא פַטריה (נדרים כז. וש"נ).

כלל עתיק ושגור בפי הבריות.

לראש הדף457. אנחה שוברת חצי נופו של אדם (ברכות נח: ועוד).

לראש הדף458. אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו: (ע"ז יח.).

דבור חריף (שאמר ר’ יוסי בן קוסטא לר’ חנינא בן תרדיון), והוא שגור מאד.

לראש הדף459. אני היום “סַמכוני באשישות רפדוני בתפוחים” (ביצה כא.; חולין קכד:).

בפי הבריות הוראתו: אני עיף, קצת-חולה, וכדומה. ומעין זה כונתו בתלמוד. וכנראה היתה מליצת הכתוב “סמכוני וכו‘“ (שה”ש ב’, ה) דבור שגור בימי התלמוד להוראות הנ”ל.

לראש הדף460. אני ואַפסי עוד! (ישעיה מ"ז, ח, י.; צפניה כ’, טו).

דבור שגור מאד. ומכיון שהוא משותף לשני נביאים, אות הוא שהיה עוד בדורות הקדמונים דבור קבוע.

לראש הדף461. אני רץ והם רצים (ברכות כח:).

אלא שאני רץ לחיי עולם הבא, והם (יושבי קרנות) לבאר שחת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

לראש הדף462. אנוש כחציר ימיו (תהלים ק"ג, טו).

לראש הדף463. אנן בדידן, ואינהו בדידהו (ברכות ח.).

רב ששת היה רגיל ללמוד בשעת קריאת התורה, והיה אומר: אנן בדידן וכו’ (אנחנו בשלנו, והם בשלהם). וזה דבור שגור מאד.

לראש הדף464. אנן מה נַענֵי בַתרֵיה (ע’ ברכות לא.).

אנחנו מה נענה אחריו! אם הוא אומר כך, מה נוכל עוד להגיד ולהוסיף! בהוראה כזו מצטטים דבור זה. ובתלמיוד:“אנן מה נעני בַתרך ”, והכונה שם אחרת לגמרה, כי כן אמרו למר זוטרא ששר לפניהם שיר בחתונת בנו, ושאלו אותו המסובים: מה נענה אנחנו? (כלומר: איזה פזמון גומר אנחנו אחריך).

לראש הדף465. אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (להלים נ"ה, כד).

כדרשת התלמוד, שהם מתים בחצי שנותיהם (ע’ סנהדרין קו:).

לראש הדף466. אנשים אחים אנחנו (בראשית י"ג, ח).

דבור רגיל.

לראש הדף467. אנשים של צורה (מו"ק ט.).

מליצה שגורה, בהוראת אנשים חשובים (ורש“י פורש שם ”חכמים“). ובתענית (טז.): אם יש זקן אומר זקן (דברי כבושין בתענית). ואם לאו אומר חכם, ואם לאו אומר אדם של צורה (ופרש”י: בעל קומה).

לראש הדף468. אָסָא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרוֹ ליה (סנהדרין מד.).

הדס גם אם הוא עומד בין קוצים, בכל-זאת הדס שמו. הובא שם בלשון “היינו דאמרי אינשי”.

לראש הדף469. אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה (קדושין מא.).

מאמרו של רב. ובפי הבריות: “אסור לקדש אשה עד –”.

אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע

(מגילה כח.).

לראש הדף471. אַסיא, אסֵי חגורתך! (ב"ר כג, ועוד במדרשים).

רופא, רפָא את צליעתך! זה היה משל עממי, והובא גם באבן-גליון בלשון “רופא, רפָא את עצמך!”

לראש הדף472. אסור לספר אחרי מטתו של מת.

פתגם שגור (ויש דוגמתו במשלי הגוים). ובתלמוד (ברכות יט.): “כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן”; “כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם”. וכנראה זהו מקור הפתגם.

לראש הדף473. אַסיא דמַגָן, מגָן שוה (ב"ק פה.).

רופא המרפא בחנם, גם רפואתו אינה שוה כלום. זה משל עממי, ומפורסם מאד.

לראש הדף474. אַסיא דהִיקא, עינא עֲויִרא (שם.).

רופא מרחוק, עַיִן עִוֶרֶת (כלומר: אינו יכול לראות ולדעת כרופא מקרוב). וגם זה משל עממי.

לראש הדף475. אסמכתא בעלמא (מו"ג נ. ועוד הרבה).

לראש הדף476. אספקלריא המאירה (- שאינה מאירה) (יבמות מט: ועוד, ובמדרשים).

מליצה שגורה, ומקורה בתלמוד (שם): “כל הנביאים נסתכלו באספקריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה”. והובא גם ברש“י (במדבר י”ב, ז), ומכאן פרסומו.

לראש הדף477. אסקופה הנדרסת.

אסקופה = מִפתן. וזו מליצה שגורה בספרות (הישנה והחדשה). והרבנים הקדמונים (והמאוחרים) היו חותמים כן מתוך עניוות יתרה (רבנו מאיר מרוטנבורג – בראשית האלף השישי – חותם כן על רוב תשובותיו. והמליצה לקוחה ממדרש תהלים, שהובא ברש“י (משלי ו’, ג): ” כאסקופה הנרפסת ונדרסת “. ובאדר”נ פכ“ו: ”כאסקופה התחתונה שהכל דשין".

לראש הדף478. אִסתירא בלגינא, קיש-קיש קָרְיָא (ב"מ פה:).

סלע (חצי שקל) אחד כבד משמיע קול (ואם היה מלא סלעים, לא היה משמיע קול; פרש“י). משל מפורסם. ובתלמוד מביאו עולא בלשון ”היינו דאמרי אינשי“, ומבאר בו יפה את הכתוב (משלי י”ד, לג): “בלב חכמים תנוח חכמה, ובקרב כסילים תודע” (וגם רש“י במשלי שם מביא את המשל הנ”ל).

לראש הדף479. אענה אף אני חלקי (איוב ל"ב, יז).

מליצה רגילה.

לראש הדף480. אערקתא דמסאנא (סנהדרין עד:).

בשעת השמד יהָרג ואל יעבור “אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא” (שרוך הנעל). והמבטא “אערקתא דמסאנא” היה לדבור שגור בהלצה על מי ש“נהרג” (נלחם ומתעקש) על דבר קטן, וכדומה.

לראש הדף481. אף-על-גב דאיהו לא חָזי, מַזליה חזי (מגילה ג.).

האי מאן דמבעית (מי שנבהל פתאום), אף-על-גב ראיהו וכו’ (כלומר: “מזלו” רואה את ה“מזיקים”, השֵדים). ובפי הבריות הוא דבור שגור כבהלצה על מי שאינו חכם גדול, ובכ“ז הרגיש בעסק רע או בעסק טוב, ובדומה (אגב אעיר, כי שם בתלמוד הוא מוסיף: ”ומאי תקנתיה? (של ה“נבעת”) ליקרי קריאת –שמע!“ ומזה נולד הדבור ההלצי: ”אם ירא אתה, קרָא קריאת-שמע!"

לראש הדף482. אף-על-פי שאין ראיה לדבר. זכר לדבר (שבת פב. במשנה, ועוד).

והמבטא “זכר לדבר” שגור גם לעצמו.

לראש הדף483. אף-על-פי שחָטא, ישראל הוא (סנהדרין מד:).

זה דרש על הכתוב במעשה עכן (יהושע ז’, יא): “חָטָא ישראל”. ומצטטים אותו על מומרים, וכדומה.

לראש הדף484. אפילו באלף לא בטל.

דבור שגור על זריז ועֵר. והוא לקוח מהלכות תערובות (וע’ חולין ק. בתוספות ד"ה בריה).

לראש הדף485. אפילו דבר-עבירה יפה בעתו (קה"ר גק, ב).

לראש הדף486. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י.).

  1. אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו (אבות ג’, יז; יומא כא., ועוד).

מליצה שגורה. וגם בימי התלמוד היה זה דבור מליצי לעננינים שונים, כנראה מהמקומות הרשומים.

לראש הדף488. אפילו פרוטות קטנות מצטרפות לחשבון גדול (תוספתא; סוטה פ"ג).

ובגמרא (ב“ב ט: ועוד): ”[צדקה ] כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". וכך מצטטים.

לראש הדף489. אפילו שיחת-חולין של תלמידי-חכמים צריכה לִמוּד (סוטה כא:; ע"ז יט:).

הובא בשם רב, ונסמך על הכתוב (תהלים א’) “ועלהו לא יבול”.

לראש הדף490. איפכא מסתברא (ב“ק פד:; ב”מ כח, מ; חולין כ: ועוד).

בכל המקומות הוא בא בלשון “אדרבא, איפכא מסתברא” (= הסברה נותנת להפך). רק בב“מ כח. בלא ”אדרבא". וכן הוא שגור בפי כל.

לראש הדף491. אפּלה-נא ביד ה’ כי רבים רחמיו. וביד אדם אל אפֹּלה (ש“ב כ”ד, יד.; דה“א כ”א, יג).

בש“ב: נִפְּלָה-נא וגו’ . ובדה”א: אֶפלה-נא - - - כי רבים רחמיו מאד, וביד אדם אל אֶפּוֹל.

לראש הדף492. אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם (ביצה ו:).

בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט – בהשאלה על צעירים “ירוקים”.

לראש הדף493. אַפִריון גַמטייה ל [ רבי שמעון ] (סוף ב"מ).

פרש“י: ”הן שלנו נביא ל – “. ובהוראה זו של תודה וקילוס הוא דבור שגור בספרות הרבנית: ”ואפריון נמטי לר’ פלוני".

לראש הדף494. אפשר, אש בנעורת ואינה מהבהבת?! (סנהדרין לז.).

על הסכנה של קרבת איש לאשה. והדבור מיוחס ל“ההוא צדוקי”. אך כנראה זה פתגם עתיק.

לראש הדף495. אצבע אלהים היא! (שמות ח’, טו).

לראש הדף496. אקמצא ובר קמצא הריב ירושלים (גטין נה:).

דבור שגור נגד מחלוקת, קנאה ושנאה, וכדומה. וכן “אשקא דריספק הריב ביתר” (שם), כלומר: בשביל דבר מועט.

  1. אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים [ ונשבה ארון הקודש ] (כתובות קד. וירושלמי שם).

אראלים ומצוקים = מלאכים וצדיקים מצוקי-ארץ. כך אמר בר-קפרא על פטירתו של רבי. ובציטאט הושאל לריב מפלגות, וכדומה.

לראש הדף498. אראה בנחמה, אם לא - (חגיגה טז:; שבועות לד, ועוד).

זה סגנון של שבועה אצל הקדמונים (ורגיל הרבה בספרות), והכונה היא: לא אראה בנחמה, אם לא היה כך וכך (אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם וכו’. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי).

לראש הדף499. ארֻבות השמים נפתחו (בראשית ז’, יא).

מליצה רגילה. ובישעיה כ"ד, יח: ארובות ממרום נפתחו.

לראש הדף500. ארבע מאות שקל בינך וביני מה הוא! (בראשית כ"ג, טו).

דבור רגיל (בהשאלה לענינים שונים).

לראש הדף501. אָרחי פָרחי (כתובות סא.).

פרש“י: אורחים המשתהים שבת או חודש, ועוברי דרך (מלשון ”פָרח לו“). ובפי הבריות הוא כנוי בו: (ויש בזה קלמבור במלת ”פרחי").

לראש הדף502. ארחץ בנקיון כפי (תהלים כ“ו, י., ע”ג, יג).

ציטאט בהוראת: אני אינני אשם בזה.

לראש הדף503. ארי שאמרת, נעשה שועל (ב"ק קיז.).

כשבא רב כהנא מבבל לארץ-ישראל אמר ריש-לקיש לר’ יוחנן: “ארי עלה מבבל”. ואח“כ כאשר ראה ר”י שר“כ אינו מַקשה על דבריו, אמר לר”ל: ארי שאמרת, נעשה שועל! ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

לראש הדף504. ארי שבחבורה (שבת קיא. וש"נ).

תואר לאדם גדול; ודגול בספרות.

לראש הדף505. אריה רבי עילאי (חולין נט:).

בתלמוד הוראתו כפשיטות: אריה מיער ששמו “עילאי”. ובספרות הרבנית הוא תואר-כבוד (ו“עילאי” מלשון “עליון”) לחכמים, ביחוד לאותם ששמם אריה-ליב (או יהודה-ליב). ובפרט מכַנים כך את המהר"ל מפראג.

לראש הדף506. אריה שאג, מי לא יירא?! (עמוס גק, ח).

מליצה שהושאלה לענינים שונים.

לראש הדף507. אַרכבֵיה אתרי רכשי (כתובות נה:; ב"ב קנב. וירוש’ שם).

הִרכיבו על שני סוסים דוהרים (מלשון רוכבי הרכש), שהאחד מושך לכאן והשני - לכאן. כך הוא בפירוש בירושלמי. ובהוראה מעין זו הוא דבור שגור בספרות הרבנית (אך בתלמוד בבלי אין פירושו כך; ע“ש ברש”י וברשב"ם.

לראש הדף508. ארֻכה מארץ מִדָּה (איוב י"א, ט).

דבור שגור (ביחוד על התורה).

לראש הדף509. אַרכובתיה דא לדא נקשן (דניאל ה’, ו).

ברכיו מתדפקות זו לזו (מפחד והתרגשות). מליצה רגילה.

לראש הדף510. ארץ אוכלת יושביה (במדבר י"ג, לב).

לראש הדף511. ארץ זבת חלב ודבש (שמות גק, ח., ועוד הרבה).

  1. ארץ שנער הרתה ויָלדה: ארץ צבי גִדלה שעשועיה; אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה (מגילה ו.; מו"ק כה.).

הספר על פטירת ר’ זירא (שעהל מבבל לא“י, ושם מת בטבריא – זו ”רקת"). ומצטטים אותו בהשאלה לענינים הדומים לו.

לראש הדף513. אש אוכֵלה הוא (דברים ד’, כד).

בהלצה על כעסן.

לראש הדף514. אש יצאה מחשבון (במדבר כ"א, כח).

קלמבור יפה, שרגיל בפי הסוחרים (הכונה: כשעושים חשבון מתחילות הקטטות).

לראש הדף515. אשה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר (מדרש רות ו’, ב).

לראש הדף516. אשה כלי-זיינה עליה (יבמות קטו.; ע"ז כה:).

פתגם חריף: והוא מיוחס לרב אידי, אך כנראה היה שגור ומפורסם.

לראש הדף517. אשה כשֵרה – שעושה רצון בעלה (תד"א רבה, ט).

  1. אשה מגַלה את הקדֵרה, לראות מה חברתה מבשלת (תוספתא טהרות ספ“ח ובמשנה ספ”ז).

לשון המשנה: שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה, לידע מה היא מבשלת.

לראש הדף519. אשה מַכרת באורחים יותר מן האיש. (ברכות י:).

על הכתוב בשונמית (מ“ב ד‘, ט): “ותאמר אל אישה: הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא”, אמר ר’ יוסי ב”ר חנינא: מכאן שהאשה מַכרת וכו’. ומלשון זו משמע שזה היה פתגם עתיק מפורסם, וריב"ח מצא לו סמוכים במקרא זה.

לראש הדף520. אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם (ברכות נז:).

כך מצטטים. ולשון התלמוד: שלשה [ דברים ] מרחיבים דעתו של אדם, ואלו הן: אשה נאה, וכו’.

לראש הדף521. אשה רעה צרעת לבעלה (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן-סירא.

לראש הדף522. אשר ברא אלהים - לעשות (בראשית ב’, ג).

שגור בפי הזקנים, בהוראת: כל מה שברא הקב“ה, צריך עוד תקון בידי אדם (למשל: דגן טעון טחינה ואפִיה, וכדומה). וכך נדדרש הכתוב בב”ר פרק י"א, ז.

לראש הדף523. אשר הֻכיתי בית מאַהבי (זכריה י"ג, ו).

מליצה רגילה.

לראש הדף524. אשר טִפחתי ורִביתי אויבי כלם (איכה ב’, כב).

דבור שגור (וגם בהלצה, אצל המשחקים בקלפים).

לראש הדף525. אשר לא יתן על פיהם – וקדשו עליו מלחמה (מיכה ג’, ה).

מליצה רגילה, נגד “שאַנטאז’יסטים” וכדומה.

לראש הדף526. אשר לא עלה עליה עוֹל (במדבר י"ט, ב).

דבור הלצי.

לראש הדף527. אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך (שמות י’, ו).

לראש הדף528. אשרי אדם מפַחד תמיד (משלי כ"ח, יד).

לראש הדף529. אשרי אדם מצא חכמה (שס ג’, יג).

לראש הדף530. אשרי אדם שאשתו מעירו, ותורתומעירו, ופרנסתו מעירו (מדרש משלי פ"ה).

לראש הדף531. אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים (ר"ה כח:).

לראש הדף532. אשרי המאמין.

דבור שגור. ובסוף דניאל: “אשרי המחכה”. אך, כנראה, הדבור השגור מתורגם מלועזית, ובמקורו באבן-גליון.

לראש הדף533. אשרי יושבי ביתך (תהלים פ"ד, ה).

שגור בפי הבריות, והוראתו כמאמר הנ“ל: ”אשרי – מי שפרנסתו מעירו".

לראש הדף534. אשרי ילדותנו שלא בִיישה את זקנותנו (סוכה נג., וירושלמי שם).

כך היו הזקנים אומרים בשמחת בית-השואבה. והוא מאמר שגור.

לראש הדף535. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים ג. וש"נ).

לכאן – כלומר: לעולם הבא. ובציטאט – כפשוטו.

אשרי מי שבניו זכרים (ע’ אי אפשר לעולם -).

לראש הדף536. אשרי מי שחטאיו סְפורים

כך מצטטים. ובכוזרי מאמר א’, לג: “והגדול, מי שחטאיו – ”.

לראש הדף537. אשרי משכיל אל דל (תהלים מ"א, ב).

פתגם שגור, בכונה אל דרשת התלמוד (ירושלמי שקלים ה’ ד: ויק“ר פל”ד) זה שהוא מסתכל במצוה (בצדקה) היאך לעשותה (שלא לבייש את המקבל).

לראש הדף538. אשרי עין ראתה כל אלה.

מליצה שגורה. ומקורה בסדר ה“עבודה” ליום-הכפורים.

לראש הדף539. אשת חבר הרי היא כחבר (שבועות ל:; ע"ז לט.).

הכונה אשת לתמיד-חכם. וכן בפי הבריות.

לראש הדף540. אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב, ד).

לראש הדף541. אשת חיל מי ימצא (שם ל"א, י).

לראש הדף542. אשתו כנופו [ דַמיא ] (ברכות כד, וש"נ).

לראש הדף543. אשתומם כשעה חדא (דניאל ד’, טז).

בתלמוד הוא דבור שגור. ע’ שבת מז. (וש“נ): ר’ זירא הקשה לר’ אסי. ”אישתומם (ר’ אסי) בשעה חדא ואמר – ".

לראש הדף544. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכ"ח, ג).

ציטאט הלצי בפי החסידים, בכונה, שהאשה צריכה לשבת בירכתי הבית, ולא אצל השלחן עם הגברים.

לראש הדף545. אִשתרִי חד חבל, אשתרֵי תרין חבלים (ויק“ר י”ד, ג).

כלומר: כששני הכלים קשורים זה בזה, אם הותר האחד, הרי הותרו שניהם. וזה משל עממי.

לראש הדף546. את אשר יאהב אדוני, יוכיח (משלי גק, יב).

לראש הדף547. אַת בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים (פסחים ג:).

כך שלחו לר’ יהודה בן בתירה (שישב בנציבין). והוא ציטאט רגיל בהשאלה לענין הדומה לו.

לראש הדף548. את בתי נתתי לאיש (דברים כ"ב, וז).

כלומר: לאיש זריז ונשכר, או בכלל: לאדם כדאיבעי. בהוראה זו הוא דבור שגור.

לראש הדף549. את חטָאי אני מזכיר היום (בראשית מ"א, ט).

דבור שגור.

לראש הדף550. את כלם ישא רוח! (ישעיה נ"ז, יג).

מליצה רגילה.

לראש הדף551. את נשף חִשקי שָׂם לי לחרדה (שם כ"א, ד).

לראש הדף552. את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ (משלי י"ז, כד).

המבין מוצא את החכמה לפניו (הוא לומד מכל איש ומכל דבר), והכסיל מבקש אותה במרחקים.

לראש הדף553. את צל ההרים אתה רואה כאנשים (שופטים ט’, לו).

דבור שגור נגד ההפלגה וההפרזה וכדומה. (במקרא הוא כפשוטו).

לראש הדף554. את רַגלים רַצתָּה וילאוך, ואיך תתַחרה את הסוסים! (ירמיה י"ב, ה).

משל, שהנמשל (שס) בצדו.

לראש הדף555. אתָא

חמרא ובָטש לשרַגא

(שבת קטו:).

“בא החמור ודחף לארץ את הנר” (או המנורה). מקורו בספור, הלועג לנוצרים הראשונים. בשכונתו של רבן גמליאל היה שופט (מאותם הנוצרים), שהוציא על עצמו שֵם שאינו לוקח שוחד (ובסתר היה לוקח). וכדי לגלות נבלותו, הלכה אחות ר“ג (אשת ר’ אליעזר) אליו והביאה לו מנורת זהב, ואמרה לו שהיא רוצה לחַלק עם אחִיה בירושת אביהם. אמר לה: חלקו. אמרה לו: אבל בתורתנו כתוב כי בת לא תירש עם הבן. אמר לה: כבר בטלה תורת משה וניתנה תורה אחרת (אבן-גליון), ובה כתוב כי הבן והבת יורשים יחדו. למחר הביא לו ר”ג חמור. אז אמר להם השופט: עיינתי בסוף הספר ומצאתי כתוב בו: אני לא באתי לגרוע מתורת משה או להוסיף עליה (כן נאמר באמת באבן-גליון בשם ישו), ועוד כתוב בו, כי הבת לא תירש עם הבן. אמרה לו: האר אורך כמנורה! אמר לה ר“ג: אתא חמרא וכו’ (ובירוש’ יומא א, א ישנו גם בעברית ”כפה סייה את המנורה“). ובדבור הנ”ל משתמשים בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף556. אַתה הוא (עקיבא בן יוסף) ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו (יבמות טז.).

כך אמר ר’ דוסא בן הרבינס על ר’ עקיבא. והוא ציטאַט רגיל.

לראש הדף557. אתחוּלי בפורענותא לא מתחלינן (ב"ב יד:; קח.).

אין מתחילים בפורענות (בדבר רע). ולכן נאמר במשנה: האב מנחיל את הבנים והבנים את האב; ולא התחיל מן הבנים.

לראש הדף558. אתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה (בראש’ ג’, כ).

לראש הדף559. אתם מאין ופָעלכם מֵאָפע (ישעיה מ"א, כד).

מליצה ידועה.

לראש הדף560. אתמול אפרוח, עכשיו ביצה! (ב“ד ל”ז, ד).

כלומר: תחת ללכת לפנים, הנך הולך לאחור.

לראש הדף561. אִתתא בהדי שוּתא פַלכא (מגילה יד:).

האשה, גם בשעת פטפוטה היא טוה [ בפלך ]. כלומר: אינה מסיחה דעתה מעסקיה שלה, גם כשהיא משוחחת בענינים אחרים. וזה משל עממי (“היינו דאמרי אינשי”) והובא בדרך דרשה מחודדת על גמר דברי אביגיל לדוד: “והיטיב ה’ לאדוני וזכרת את אמתך”.

לראש הדף562. אִתתך נוּצא, נחין ולחיש לה (ב"מ נט).

אם אשתך קטנה, הִכוף ולחש לה באזניה (כדי להִוָעץ אִתה). והובא בלשון “אמרי אינשי”,

ב.

לראש הדף563. בא אחיך (במרמה) ויקח את ברכתך (בראשית כ"ז, לה).

כך מצטטים (בלי “במרמה”) כשאומרים לאיש שחברו הִקדימו.

לראש הדף564. בא הרוג ברגליו (ב"ק עד:; כריתות כד.).

לענין הכחשת עדים, כלומר: אותו שהעידו עליו שנהרג, בא חי ברגליו. בדבור זה יש הבלטה יפה, והוא עושה רושם של מבטא עממי. אך בשני המקומות בתלמוד, ובשני ענינים שונים, אומרו הוא אביי.

לראש הדף565. בא זכר לעולם, בא כִכרו בידו (גדה לא:).

מאמרו של ר’ אמי (הוא דורש “זכר” = זה כר ככר). והוא שגור ביחוד בפי הזקנים.

לראש הדף566. בא לִיטָמא פותחים לו, בא ליטהר מסייעים אותו (שבת קד. וש"נ).

מאמר מפורסם של ריש לקיש,שהסמיכו על המקרא (משלי ג‘, לד): “אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן”. והוא דומה בעיקרו להמאמר: “בדרך שאדם רוצה, כה מוליכים אותו” (ע’ להלן).

לראש הדף567. בא לכלל כעס, בא לכלל טעות (ספרי, מטות, קנ"ז).

הובא גם ברש“י שם (במדבר ל”א, כא), ומכאן פרסומו.

בא להרגך - - - (ראה “הבא – ”).).

לראש הדף568. בא מלאך וסטרו על פיו (מגילה טז:; נדה ל;).

בנִדה – על התינוק כשנולד, והסטירה היא כדי להשכיחו כל מה שלמד בהיותו בבטן אמו. ובהוראה מעין זו מצטטים אותו. ובמגילה על אסתר, שבאמרה “ איש צר ואויב” וגו’ היתה מראה על אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן".

לראש הדף569. בא [ ה ] שבת בא [ ה ] מנוחה (נמצא בתוספ’ סנהדרין לח. ד"ה חצבה).

לראש הדף570. באבוד רשעים רִנה (משלי י"א, י).

לראש הדף571. באו בנים עד משבר [ וכח אין ללֵדה ] (מ“ב י”ט, ג; ישעיה ל"ז, ג).

מליצה רגילה (ולפעמים רק חצי הפסוק).

לראש הדף572. באו ימי הפקודה [ באו ימי השִׂלוּם ] (הושע ט, ז).

לראש הדף573. באו מים עד נפש! (תהלים ס"ט, כ).

דבור שגור.

לראש הדף574. באזני כסיל אל תדבר [ יכ יבוז לשכל מליך ] (משלי כ"ג, ט).

לראש הדף575. באף ובחֵמה ובקצף גדול (דברים כ“ט, כז; ירמיה כ”א, ה).

מבטא רגיל (ודבר הִמָצאו בשני מקומות שונים ובענינים שונים, מוכיח שזו מליצה עברית קבועה).

לראש הדף576. באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתוק מדון (משלי כ"ו, כ).

מן המשלים המצוינים ביותר שבאוצרנו העתיק.

לראש הדף577. באשר הוא שם (בראשית כ"א, יז).

בפי הבריות הוראתו כפי שנדרש בתלמוד (ר“ה טז:): ”אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה".

באתרא דליעול ירקא -.

ראה: “היכא דליעול –”.

לראש הדף578. באתר דמָרי ביתא תלי זיינא, כולבא רַעיא קולתיה תלי (כ"מ פד:; סנהדרין קג.).

“במקום אשר אדון הבית תולה כלי-זיינו, הרועה הנקלה תולה את בדו”. משל עממי. (בסנהדרין – “היינו דאמרי אינשי”: ובכ“מ – ”תמן אמרי", כלומר בארץ-ישראל).

לראש הדף579. בבית-אלהים נהלך ברגש (תהלים נ"ה, טו).

בפי הזקנים הוא דבור שגור, ו“ברג”ש“ נוטריקון: ”בר וח, ג שם, ש לג“, כלומר: מזג-האויר, איזה שיהיה, אינו יכול למנוע מלכת לבהב”נ.

לראש הדף580. בבוּאה דבבואה (יבמות קכב. וש"נ).

צל של צל. והוא מבטא רגיל בספרות החדשה.

לראש הדף581. בבוקר תאמר מי יתן ערב [ ובערב תאמר מי יתן בוקר ] (דברים כ"ח, סו).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

לראש הדף582. בגדול החל ובקטן כִלה (בראשית מ"ד, יב).

לראש הדף583. בנזרת עִירין פתגמא (דניאל ד’, יד).

דבור שגור(ומצַטטים רק את חציו).

לראש הדף584. בַּדָאי אפילו אמר אמת אין שומעים לו (סנהדרין פט:; אדר"נ, ל’).

בתלמוד: כך ענשו של בדאי וכו’. ונראה שם שזה היה פתגם מפורסם (והוא נמצא, כמעט מלה מלה במשלי הגוים).

לראש הדף585. בדברים לא יִיָסר עבד (משלי כ"ט, יט).

לראש הדף586. בדוּק ומנוּסה

דבור שגור; והוא לקוח מספרי הרפואה (וביחוד מספרי ה“סגולות”, כגון “ספר זכירה”, וכדומה). והוא תרגום מלאטינית Probatum est (“וזה בדוק ומנוסה”).

לראש הדף587. בדורותיו, ולא בדורות אחרים (סנהדרין קח.).

דרשה על הכתוב בנח: “צדיק תמים היה בדורותיו ”. והובא שם בפרש"י, ומתוך כך היה לדבור שגור בהשאלה.

לראש הדף588. בדידי הַוה עובדא (ערובין ו:; סוכה יא:; מו“ק כו.; ב”מ מט.; חולין נט.).

שגור בפי כל. וכבר היה דבור חביב אצל הקדמונים. ולמשל כך מַתחלת תשובה של ר“י בעל התוספות (במאה האחרונה לאלף החמישי); ע’ ”הגהות מימוניות“ בתשובות דשייכי ל”משפטים“ סימן ל’. (רשמתי למעלה את כל המקומות בתלמוד שמצאתיו בהם, מפני שבמסורת הש”ס לא נסמן; ובספרים המאספים מאמרים ופתגמים שבתלמוד, לא נזכר כלל).

לראש הדף589. בדליכא שאני. בדליכא כולא עלמא לא פליגי.

דבורים הלציים, בסגננון התלמודי. (“לא פליגי” הוא קלמבור, כי פתרונו בז’רגון; “קריגט מען נישט”ז והכונה: כשאין להלוה – המשַמט - - כלום, אין בעלי-חובותיו מקבלים כלום.

לראש הדף590. בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו (מכות יג; ב"ר פ’ בלק).

הובא גם בפרש“י (במדבר כ”ב, לח); ומכאן פרסומו. ובתלמוד נסמך על שלשה מקראות שונים; וכנראה שם היה פתגם מפורסם.

לראש הדף591. בהֵן צִדקי

שבועה רגילה. והיא מלשון התלמוד (ב“מ מט.): ”שיהא הן שלך צדק".

לראש הדף592. בהא נחתינן ובהא סלקינן (פסחים פז:).

כלומר: במחשבה זו אנחנו עסוקים תמיד. והוא מבטא רגיל.

לראש הדף593. בהאי גיסא הלולי וחִנגי, ובאידך גיסא קטלי (ע’ גטין נז.).

כך מצטטים לפעמים, בהוראת: בצד זה שמחה וששון ומעֵבר מזה – צרה ויגון. ושם בתלמוד (בספור מימי החורבן): שלש מאות אלף שולפי חרב באו להר-המלך וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסא הלולי וחנגי, ולא והוו ידעי הני בהני (והרגו בה שלשה ימים ושלשה לילות; ובצד שני שמחה ומחולות, ולא ידעו אלה מאלה).

לראש הדף594. בַהדי הוּצא לקי כרַבא (ב"ק צב.).

יחד עם הקוץ לוקח הכרוב (ירק, “קאָהל” בל“א): כשמנכשים את השדה נעקר לפעמים יחד עם הקוץ גם הכרוב הגדל אצלו. וזה משל עממי (”דאמרי אנשי“). והנמשל מוכן: מעין ”אוי לרשע ואוי לשכנו".

לראש הדף595. בהדי כבשי דרהמנא למה לך! (ברכות י.).

מה לך ולמסתריו של הקב"ה? וזה דבור מפורסם.

לראש הדף596. בהיטיב לך הזמן, תמצא כל איש רֵעַ נאמן.

משל חרוזי יפה, ונמצא בספר “צל המעלות” סימן ס"ב.

לראש הדף597. בהמה בצורת אדם.

דבור הלצי שגור. וכבר נמצא ב“מורה הנבוכים” בלשון “בהמה בתאר אדם” (אבל שם אין הכונה הלצית). ואצל עמנואל (44): בהמה על צורת איש".

לראש הדף598. בהמה המקַשה לילד (חולין ריש פרק ד’).

הלצה שגורה על מי ש“מתישב” זמן ארוך, וכדומה.

לראש הדף599. בהמתן של צדיקים אין הקב“ה מביא תקלה על ידן (כתובות כח: וש”נ).

רומז על המסופר (בחולין ז: ועוד) על חמורו של ר’ פינחס בן יאיר שלא אכל שעורים שלא נפרש מהן מעשר, ובפי הבריות הוא, עפ"י רוב, דבור הלצי.

לראש הדף600. בהתהפך הזמן יוָדע הרֵעַ הנאמן.

משל חרוזי שנמצא בס’ “פניני המליצות”, כח.

לראש הדף601. בואו ונחזיק טובה לרמאים (כתובות סה.; ירוש’ פאה ח’, ט).

“ – שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום” (שאנו מעלימים עין מן העניים; אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו; פרש"י). והוא מאמר מפורסם.

לראש הדף602. בואו ונחשוב חשבונו של עולם (ב"כ עח.).

מימרא ידועה. והיא דרשה (משונה) על הכתוב: “על כן יאמרו המושלים בואו חשבון ” (ע"ש).

לראש הדף603. בודקים לכסות ואין בודקים למזונות (ב"ב ט. וירוש’ פאה ח, ז).

כלל יפה בעניני צדקה. ופירושו כאמור שם: אמר כַסוּני, בודקין אחריו (שמא הוא רמאי); [ אמר ] פרנסוני – אין בודקין אחריו. ובירושלמי הלשון: “מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפשות ”.

לראש הדף604. בוטח בעשרו הוא יפול (ב"ב ט. וירוש’ פאה ח, ז).

לראש הדף605. בונה עולמות ומחריבם (ב"ר ג’, ט, ועוד).

מליצה שגורה. ובמדרש: “הקב”ה היה בורא עולמות ומחריבם".

לראש הדף606. בוּצין בוּצין מִקְטָפיה ידִיע (ברכות מה.).

בוצין = דלעת. קטף = שרָף האילן. “בשעה שהוא (הדלעת) חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב” – פרש“י. זה משל עממי (” היינו דאמרי אינשי“); ורעיונו נמצא בכמה משלי הגוים, וגם במשלי התנ”ך.

לראש הדף607. בוצע בֵרך נִאָץ אדונָי (תהלים י’, ג).

מליצה ידועה על “מצוה הבאה בעבירה” (כמו לולב הגזול).

לראש הדף608. בוקה ומבוקה ומבולקה (נחום ב’, יא).

מליצה שגורה, על מהומה וכדומה.

לראש הדף609. בוֹר סוּד שאינו מאַבד טפה (אבות ב’, ח).

כך מצטטים על זַכרן. ומליצה יפה זו אמר ר’ יוחנן בן זכאי על תלמידו ר’ אליעזר בן הורקנוס.

לראש הדף610. בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן (במד"ר כב, ועוד).

זה תרגומו העברי של המשל העממי: בירא דשתית - - (ע’ לקמן).

לראש הדף611. בז לרעהו חסר לב (משלי י"א, יב).

לראש הדף612. בזכות הזהוב נתלקטו המעות (דב“ר פ”ב).

כשמחפשים את המטבעה הגדולה מלקטים ומרימים עמה יחד גם את הפרוטות הקטנות. וזה היה משל מפורסם.

לראש הדף613. בזכות זה ובא לציון גואל.

דבור הלצי (כשאחד מסַפר איזה דבר וכדומה), ולקוח מסדר התפלה.

לראש הדף614. בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל (סוטה יא:; שמו"ר, א).

זה נאמר על יציאת מצרים. והוא מאמר מפורסם.

לראש הדף615. בזכות שלא שִנו את שמם ולשונם (ויק"ר לב, ח, ועוד).

גם זה נאמר על יציאת מצרים ומצטטים אותו הרבה.

לראש הדף616. בזמן שהרועה תועה. הצאן תועין אחריו (פדר"א, מב).

  1. בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים (ברכות לה:).

מאמר שגור.

לראש הדף618. בזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג’, יט).

לראש הדף619. בחַרבי ובקַשתי (שם מ"ח, כב).

דבור רגיל בהשאלה.

לראש הדף620. בחבורתו נרפא לנו (ישעיה נ"ג, ה).

בהוראת: ע"י צרתו הוטב לנו.

לראש הדף621. בחדא מחתא מחתינהו (ברכות כד. וש"נ ).

באריגה אחת ארגת אותם? כלומר: וכי צריך (או אפשר) להכניס כולם לכלל אחד? בתלמוד הוא שאלה ובציטאט הוא בניחותא, ובאותה הוראה בעצמה.

לראש הדף622. בחנוני נא בזאת (מלאכיי ג’, י ).

לראש הדף623. בחקותיהם לא תלכו (ויקרא י"ח, ג ).

לראש הדף624. בטוב צדיקים תעלוץ קִריה (משלי י"א, י ).

לראש הדף625. בטל בששים.

דבור הלצי (ולקוח מהלכות תערובות).

לראש הדף626. בָטלה דעתו אצל כל אדם (ברכות לה: וש"נ ).

כלומר: אין משגיחים בו (בדעתו הפרטית או בטעמו הפרטי). וזה דבור רגיל בתלמוד ובספרות.

לראש הדף627. בטָלה מביאה לידי שִעמום (כתובות נט: במשנה ).

שעמום – שגעון (פרש"י). ובציטאט הורחבה הוראתו; ויש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף628. בטן רשעים תחסר (משלי י"ג, כה ).

בהלצה על רעבתן.

לראש הדף629. ביודעים ובלא יודעים.

דבור רגיל: הוא לוקח ביודעים וכו’. ולקוח מסדר “על חטא”.

לראש הדף630. ביום פקדי ופקדתי (שמות ל"ב, לד ).

דבור שגור.

לראש הדף631. בין נברא לנברא (ברכות ה. ).

בתלמוד הכונה על העולים לתורה. ובפי הבריות גם בדרך הלצה.

לראש הדף632. בין חייתא למחבלתא אזל ברא דעלובתא (ב"ר ס’, ג ).

בין המילדת (שהתרשלה בעזרתה) ובין היולדת (שאחרה לבקש עזרה) אבד בן העלובה. וזה משל עממי.

לראש הדף633. בין כך וכך ספת האי עלובתא (קה“ר פסוק ”עמל הכסילים" ).

בין כה וכה אבדה עלובה זו.

לראש הדף634. בין מלכא למלכא (חולין נז: ).

שם בתלמוד הכונה על הנמלים (ע“ש). ובפי הבריות בהוראה מעין ”אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שהובא גם בתלמוד שם), כלומר כשאין משגיח על הסדרים וכדומה.

לראש הדף635. בינה יתרה נִתנה באשה מבאיש (נדה מה: ).

דרשתו של רב חסדא על הכתוב (בראשית ב’, כב): “ ויבן ה’ את הצלע” מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה באשה יותר מבאיש. וכנראה היה מאמר מפורסם.

לראש הדף636. בירא דשתית מיניה, לא תשדי ביה קלא (ב"ק צב: ).

בור ששתית ממנו, אל תשלח בו טיט (גוש עפר). זה משל עממי (“אמרי אינשי”). וע’ במבוא.

לראש הדף637. בישישים חכמה (איוב י"ב, יב ).

פתגם שגור.

לראש הדף638. בית והון נחלת אבות, ומאדוני אשה מַשכלת (משלי י"ט, יד ).

לראש הדף639. ביתא מִיתבא יתיב (ב"ק כא. צז. ).

בית מיושב (שגרים בו אנשים) יִשוּבוֹ קיים: כי הדרים בו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו – פרש"י.

לראש הדף640. ביתו – זו אשתו (יומא במשנה ראשונה ).

דבור שגור.

לראש הדף641. ביֶתר שאֵת וביתר עז (בראשית מ"ט, ג ).

מליצה שגורה. ולשון הכתוב: “יתר שאת ויתר עז”.

לראש הדף642. בכדי ספדו ספדיא (תענית ה: ).

על המימרא הידועה: “יעקב אבינו לא מת”, שואל רב נחמן: וכי בכדי וכו‘, כלומר: וכי לחנם הספידו אותו? (שהרי נאמר במקרא ויספדו וגו’). ובציטאט הוא בניחותא: לחנם ספדו הסופדים (כלומר: הדבר לא היה נורא כל-כך, וכדומה).

לראש הדף643. בכוּ בָכה להולך (ירמיה כ"ב, י ).

על הנודדים.

לראש הדף644. בכו לאבלים ולא לאבֵדה, שהוא למנוחה ואנחנו לאנחה (מו"ק כה: ).

מנוסחאות ההספדים השונים אשר שם. וזו מליצה שגורה.

לראש הדף645. בכי טוב (פסחים ב. וש"נ ).

בתלמוד זה מאמרו של רב: “לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב”. כלומר: כשהחמה זורחת (מלשון הכתוב: וירא אלהים את האור כי טוב ). ובפי הבריות יש לו גם הוראת “במזל טוב”; וגם כמו “ביום שהוכפל בו כי טוב” (= יום ג’).

לראש הדף646. בכיה לדורות (תענית כט. וש"נ ).

דבור שגור. ומקורו במדרש ר’ יוחנן על הכתוב במעשה המרגלים (במדבר י“ד, א) ”ויבכו העם בלילה ההוא“ אותו לילה ליל תשעה באב היה; אמר הקב”ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות ".

בכיסו בכוסו ובכעסו (ראה: “בשלשה דברים – ” ).

לראש הדף647. בָכֹּל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין קה: ).

פתגם שגור. מיוחס לרב יוסי בר חוגי שהסמיכו על מקראות; אך כנראה היה מפורסם מכבר.

לראש הדף648. בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, ז ).

מליצה רגילה.

לראש הדף649. בכל דרכיך רָעַהוּ (משלי ג’, ו ).

שגור בפי הירֵאים.

לראש הדף650. בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה (ישעיה ה’, כה, ועוד ).

מליצה רגילה.

לראש הדף651. בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל (סוטה ה. ).

מימרא שגורה (לקוחה מ“ברכת המזון”). ומקורה במאמר התלמוד: “כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל ” ((באברהם כתיב: “ וה’ ברך את אברהם בכל ” ( בראשית כ“ד, א); ביעקב – ”ואוכל מכל“ (שס כ”ז, לג); ביצחק – “יש לי כל” (שס ל"ג, יא). ובפי הבריות הוא גם דבור הלצי.

לראש הדף652. בכל עצב יהיה מותר (משלי י"ד, כג ).

בפי הבריות הוראתו מעין “אין רע בלי טוב”. אבל במקרא יש לו כונה אחרת.

לראש הדף653. בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט’, ח ).

שגור כמו שנדרש בתלמוד (שבת קנג,) שישתדל אדם שנשמתו תהיה בכל עת טהורה ונקיה ומוכן ומזומן למות. (ועמנואל הרומי הכניס בפסוק זה כונה הלצית: זה הכלל של הקמצנים, לעשות מבגדי האב הישנים בגדים לבניהם (“לבנים” – בשביל הבנים).

לראש הדף654. בכל צרתם לו צר (ישעיה ס"ג, ט ).

כדרשת התלמוד, שהקב"ה משתתף בצרתם של ישראל (ע’ תענית טז.).

לראש הדף655. בלי טִבול ובלי ברכה. (ישעיה ה’, כה, ועוד ).

דבור שגור, וכונתו: בלי שום הבנות, וכדומה. והוא לקוח מהלכות “סדר” ליל פסח.

655 a. בלא חופה ובלא קדושין.

דבור הלצי ידוע. ובתלמוד יש: “בלא כתובה ובלא קדושין” (סנהדרין כא.).

לראש הדף656. בִלע המות לנצח (ישעיה כ"ה, ח ).

דבור שגור (כשמדברים על מות אדם).

לראש הדף657. בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו (בראשית מ"א, מד ).

מבטא שגור (ולפי הענין אומרים “בלעדו” או “בלעדיו”).

לראש הדף658. בלשון סגי-נהור.

דבור הלצי, כלומר: ממש ההפך ממה שאומרים; כמו שקוראים לסומא – סגי-נהור.

לראש הדף659. במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. (סוטה ה: במשנה ).

פתגם מפורסם (ונמצא גם באבן-גליון).

לראש הדף660. כמה יתרצה זה אל אדוניו, הלא בראשי האנשים האלה! (ש“א כ”ט, ד ).

מצטטים אותו לפעמים בענינים הנאותים. ובמקום “הלא” אומרים “אם לא”).

לראש הדף661. במופלא ממך אל תדרוש (חגיגה יג. ).

כך שגור בפי הבריות; ובלשון זו הובא בתלמוד בשם בן-סירא. ובירושלמי (שס) ובמדרשים נמצא בנוסחאות שונות (וג"כ בשם בן-סירא).

לראש הדף662. במזונותי אתה מסתכל, ובמצודתי אי אתה מסתכל (קה"ר יא, יג; וילקוט שם).

דברי הצפור בכלוב אל חברתה החפשית המקַנאה במזונותיה.

לראש הדף663. “במחשכים הושיבני” (איכה ג’,ו ) זה תלמודה של בבל (סנהדרין כז.).

זה מאמר מפורסם של ר’ ירמיה (שכידוע עלה מבבל לארץ-ישראל ושם היה לועג לחכמי בבל). אגב ראוי להעיר, כי לשון הפסוק באיכה היא “במחשכים הושיבני כמתי עולם”. ובתהלים (קמ“ג, ג) יש פסוק ”הושיבני במחשכים כמתי עולם".

במלתא דעבידא לאנלוייא וכו’.

(ראה: “כל מילתא” וכו’).

לראש הדף664. במים חרישים אל תאמן.

משל מפורסם, שכנראה לקוּח מלועזית. והח’ דוקעם מצא ואתו בכתב-יד עברי עתיק באוכספורד.

“במפתח בבי מטרא –”

(ראה: “כד מפתח בבי – ”).

לראש הדף665. במקום גדולים על תעמוד (משלי כ"ה, ו ).

לראש הדף666. במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:; יומא ד: ).

דרשתו של רב על הכתוב “וגילו ברעדה”. והיא מימרא מפורסמת.

לראש הדף667. במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות ב’, ה ).

מיוחס להִלל. (ובז’רגון הרכיבו אותו עם פתגם אשכנזי לחרוז הלצי: “במקום שאין איש, איז הערינג אויך אַ פיש”).

לראש הדף668. במקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא. ).

כך מצטטים על גדולים המתנהגים בענוה. ובתלמוד נאמר על הקב“ה, והנוסח: ”כל מקום – ".

  1. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:; סנהדרין צט. ).

מאמר מפורסם (ומשתמשים בו גם בדרך-הלצה).

לראש הדף670. במקום שהלסטים מקַפח, שם הוא נתלה (תנחומא תצוה ).

מקפח = מלַסטם. ובמדרשים אחרים נמצא פתגם זה בארמית: וכנראה היה פתגם עממי.

לראש הדף671. במקום שיש חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב (ברכות יט: וש"נ ).

מאמר מפורסם. והוא דרשה מחודדת על הכתוב: "אין חכמה ואין תכונה לנגד ה’. בברכות הוא מיוחס לרב, אך ביתר המקומות הובא סתם.

לראש הדף672. במקלו ובתרמילו (שבת לא. ועוד ).

דבור רגיל. (“בא אליו במקלו ובתרמילו”, זה נוסח קבוע בתלמוד).

לראש הדף673. בקלי עברתי את הירדן (בראשית ל"ב, יא ).

מליצה רגילה.

לראש הדף674. במָתָא שמָאי, בלא מתא תותבאי (שבת קמה: ).

משל עממי (“דאמרי אינשי”) ופירושו: בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי (שאני ניכר בה); ובמקום שאינו עירי כבודי תלוי בשמלתי (פרש"י). ויש דוגמתו במשלי הגוים.

  1. בן חכם ישמח לב אב [ ובן כסיל תוגת אמו ] (משלי י’, א ).

לראש הדף676. בִן-לילה היה ובִן-לילה אבד (יונה ד’, יא ).

דבור שגור.

בן-נח (ראה: “נהרג – ”).

לראש הדף677. בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניוּת מנוולתן (נדרים סוף פרק א במשנה ).

קריאתו הלאומית של ר’ ישמעאל.

לראש הדף678. בנה במה לעצמו (חגיגה כב. ).

בתלמוד כפשוטו. ובציטאַט הושאל לענין יסוּד מפלגה מיוחדת, או פרישה מן הצבור, ועוד.

לראש הדף679. בני-אדם דומים לעשבי השדה: הלָלו נוצצים והללו נובלים (ערובין נד. ).

בתלמוד הוא מיוחס לרב; ובאמת הוא מבן-סירא. והוא פתגם מפורסם.

לראש הדף680. בני-בנים הרי הם כבנים (יבמות סב:, ושם בירושלמי ובתוספתא ).

הובא גם ברש"י (בראשית כ’, יב) ומכאן פרסומו.

לראש הדף681. בני קורח לא מתו (במדבר כ"ו, יא ).

דבור הלצי, בהוראת; שונאי-ישראל אינם כלים.

לראש הדף682. בניך ובנותיך נתונים לעם אחר (דברים כ"ח, לב ).

דבור שגור.

לראש הדף683. בנין ילדים-סתירה, וסתירת זקנים-בנין (מגילה לא: וש"נ ).

פתגם שגור (וע’ “אם יאמרו לך ילדים – ”.

לראש הדף684. בנערינו בזקנינו נלך (שמות י’, ט ).

לראש הדף685. בנפול אויבך אל תשמח [ ובכָּשלו אל יגל לבך ] (משלי כ"ד, יז ).

עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

לראש הדף686. בסודם אל תבוא נפשי! (בראשית מ"ט, ו ).

מליצה רגילה.

לראש הדף687. בסופה ובסערה דרכו (נחום א’, ג ).

על “מבוהל” או כעסן, וכדומה.

לראש הדף688. בעד החיים אל המתים (ישעיה ח’, יט ).

על המתפללים על הקברים.

לראש הדף689. בעִידן רִתחא ( ב"ק ס,; כתובות קו., ועוד ).

בתלמוד פירושו בשעת מגפה. ובפי הבריות: בשעת גזרה, כעס וכדומה.

לראש הדף690. בעוד הברזל חם, הלמוֹ!

בלשון זו מובא המשל המפורסם הלועזי בס’ “יוסף לקח” (על מגלת אסתר) לר“א אשכנזי (לערך שנת ש”ל – ש"ם).

לראש הדף691. בעוד שהחבל בידך משוך פרתך:

משל זה מביא ר’ יצחק עראמה (בעל ה“עקדה”, מגולי ספרד) בפירושו לקהלת.

לראש הדף692. בעודה בכפו יבלענה (ישעיה כ"ח, ד ).

מליצה שגורה.

לראש הדף693. בעוֹר שִני (איוב י"ט, כ ).

מליצה רגילה (כלומר: הציל רק את גוו הערום).

לראש הדף694. בעֶטיוֹ של נחש (שבת נה:; ב"ב יז ).

ד’ מתו בעטיו של נחש (בעצתו של נחש הקדמוני, כלומר: לא היו ראוים למיתה, אלא רק בשביל שנגזרה גזרה במעשה הנחש). ובציטאט גם כמליצה על מלשינים, וכדומה.

לראש הדף695. בעל אבדה מחַזר על אבדתו (קדושין ב:; נדה לא: ).

ולכן דרכו של איש לחזר על אשה (שהוא מבקש את ה“צלע” שאבדה לו), ולא להפך.

לראש הדף696. בעל בעמיו (ויקרא כ"א, ד ).

כנוי לאדם חשוב ונכבד בעדתו.

לראש הדף697. בעל הקורה נכנס בעובי הקורה (ע’ ברכות סד.; ב“ר מ”ב ).

כך מצטטים. ובתלמוד: “מאי דכתיב יענך ה’ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (ולא אלהי אברהם ויצחק), מכאן לבעל הקורה שיכנס בעוביָה של קורה (פרש”י: שיאחז [ בעצמו ] בעובי הקורה אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין, כלומר: יעקב, שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים). ובבראשית (י“ד, ד) פרש”י: לפי שהיה (כדרלעומר) בעל המעשה, נכנס בעובי הקורה ומזה נתפרסם הפתגם בנוסח הנ"ל.

לראש הדף698. בעלי תריסין (ברכות כז: ועוד ).

תריס = מגן, כלומר: הנלחמים במלחמתה של תורה. והוא מבטא שגור (גם על עשירים, וכדומה).

לראש הדף699. בעצַלתַים ימך המקָרה, ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י’, יח ).

לראש הדף700. בעקבתא דמשיחא חוּצפא יִסגא (סוטה מט: סנהדרין צז, ).

מימרא מפורסמת (ואומרים גם בקיצור: “עקבתא דמשיחא = חוצפא”). ובסנהדרין בעברית “העזות תרבה”.

לראש הדף701. בערב ילין בכי ולבוקר רנה (תהלים ל’, ו ).

לראש הדף702. בעת הצורך נִכר האוהב.

פתגם ידוע. וב“מבחר הפנינים” שער מ“ג: ”בעת צרה יֻכר האוהב".

לראש הדף703. בפיו ובשפתיו כִבדוני, ולבו רָחק ממני (ישעיה כ"ט, יג ).

לראש הדף704. בפיו שלום ידבר, ובקרבו ישים אָרבו (ירמיה ט, ז ).

בירמיה: בפיו שלום את רעהו ידבר -.

לראש הדף705. בפַלגות פומך או בכל פומך? (ירוש’ פסחים ה’, ח ).

בחצי פיך (אתה אומר זאת) או בכל פיך?

לראש הדף706. בצל החכמה, בצל הכסף (קהלת ז’, יב ).

פתגם שגור. בהוראת: העשיר הוא חכם.

לראש הדף707. בקהלם אל תחד כבודי! (בראשית מ"ט, ו ).

מליצה רגילה.

לראש הדף708. בקי בחדרי תורה (קדושין י: ).

בספרות הרבנית הוא תואר-כבוד קבוע.

לראש הדף709. בקעה מצא ונָדר בה נדר (ערובין ו, וש"נ ).

פרש“י: ”מזלזלים במצוות היו, והחמיר עליהם לעשות סייג, להרחיקם מן העברה".

לראש הדף710. בקרובַי אָקדש (ויקרא י’, ג ).

מלבד בדרשתו (ע“ש ברש”י) מצטטים אותו (ביחוד הסוחרים) גם בהלצה, בהוראת: ע“י קרובי אני נעשה ”קדוש“ (כלומר: ”קרוב" המשמש במסחרי, מחריב ומהרס אותי).

לראש הדף711. בקש להפוך קערה על פיה (ב"ב טז. ).

על איוב. ומליצה זו התאזרחה בספרוּת וגם בדבור.

לראש הדף712. בקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של -. (ויקרא י’, ג ).

מליצה רגילה. והיא לקוחה מפרש“י ריש וישב: ”בקש יעקב אבינו לישב וכו’ רוגזו של יוסף“. ובב”ר (שם) הגירסא: “ - - נזדווג לו שטנו של יוסף”.

לראש הדף713. בר בֵּי רב דחד יוֹמא (חגיגה ה: ).

תלמיד של יום אחד (כלומר: שלא למד עדיין אלא מעט). כך הוראתו בדבור ובספרות. ושם בתלמוד נאסר בהלצה על אמורא אחד שהיה עושה בדרך שלשה ירחים ויום אחד היה בא לבית-המדרש

“ בר הכי” (ראה: “לאו בר הכי – ”).

לראש הדף714. ברָא כַרעא דאבוה (ע’ עירובין ע: ).

בתלמוד נאמר: “יורש כרעיה דאבוה הוא”; ומזה נתהוה הדבור השגור: “ברא – ”.

לראש הדף715. ברב עם הדרת מלך (משלי י"ד, כח).

פתגם שגור, בהוראת: יפה [ הדור-מצוה ] הוא לעשות כזאת וכזאת ברב עם. ובאותה הוראה בעצמה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד.

לראש הדף716. ברב דברים לא יחדל פשע (שם י’, יט ).

לראש הדף717. ברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ח’, י ).

  1. ברוגז רחם תזכור! (חבקוק ג’, כ ).

  2. ברגע שנחרב בית-המקדש נולד המשיח.

מאמר מפורסם, ומקורו באיבה רבתי פרשה א’, סימן נ“ז (ע”ש).

720. ברוך אדוני יום-יום (תהלים כ"ח, כ).

שגור בפי הבריות. וע’ מס’ ביצה טז. שמאי היה מתחיל כבר מיום א’ להכין ליום השבת: אבל חלל היה אומר: ברוך ה’ יום יום (יעמס-לנו צרכינו ועזרתנו). ובהוראה זו התאזרח בפי הבריות.

לראש הדף721. ברוך אתה בבואך.

} (דברים כ"ח, ה).

לראש הדף722. ברוך אתה בצאתך.

  1. ברוך המקום שהרגו! (שבת יג:; כת’ קיא.).

בפי הבריות גם בהלצה.

  1. ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים (ע"ז סוף פרק ב’).

כך אמר רבי כשמצאו אצל נכרי יין-תפוחים של ע’ שנה שנצרך לרבי לרפואתו, ויש ב“ברכה” זו ריח של הלצה, ביחוד במלת “לשומרים”.

  1. ברוך מזכיר נשכחות!

דבור שגור (הלצי).

  1. ברוך נותן ליעף כח (ולאין אונים עצמה ירבה).

פסוק הוא (בלי מלת “ברוך” בישעיה מ‘, כט). והמעתיקים הקדמונים, ואחר-כך המדפיסים, נהגו לכתוב פסוק זה (גם בראש“י תבות: בנל”ך ואע“י), ועפ”י רוב רק חציו הראשון, בסיום כל ספר שהעתיקו או שהדפיסו. ומנהג זה עתיק יומין; כי הראב“ע בסוף ספר א’ של תהלים (מזמור מ”א) מביא בשם ר’ יהודה הלוי, שמעין זה הוא סיומו של כל ספר וספר בתהלים (ע"ש).

  1. ברוך משַנה הבריות! (ברכות נח:).

דבור הלצי.

  1. ברוך שפטרני [ מענשו של זה ].

כך אומר האב כשנעשה בנו “בר-מצוה”. וברכה זו נזכרה כבר בב“ר פס”ג, יד. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (בקיצור: “ברוך שפטרני”) כשנפטרים מאורח טרחן, וכדומה.

  1. ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו (משלי כ"ז, יז).

שגור בדרשת התלמוד על תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה (תענית ז.).

  1. ברחל בתך הקטנה (בראשית כ"ט, יח).

דבור שגור. כלומר: דברים ברורים; תנאי כפול שמונה.

  1. בָרי ושֶמא, ברי עדיף (כתובות יב: וש"נ).

פתגם משפטי מפורסם מאד. והדוגמא לכלל זה: ראובן אומר לשמעון: השב לי סאה כסף שהלויתיך; ושמעון אומר: איני יודע (אם לויתי ממך), - חיב שמעון לשַלם, כי ראובן טוען טענת ברי ( בודאי, הדבר ברור לי) ושמעון טוען שמא (אולי, אינני זוכר), וברי ושמא וכו’.

בֶּריה, אפילו באלף לא בטל.

(ראה: “אפילו באלף –”).

  1. בריה בפני עצמה (שבת כח:; יומא עד: וש"נ).

במס’ שבת נאמר על תַּחַש שהיה בימי משה; ובשאר המקומות בתלמוד על “כוי”. ובפי הבריות הוא דבור שגור על הפורש מן הצבור, וכדומה.

  1. ברוך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא (ברכות נד:).

ברוך ה’ שנתנך לנו ולא נתנך לעפר. כן אומרים למי שנרפא ממחלה קשה.

  1. ברֵיש כל אַסוון אנא חמַר (ב"ב נח:).

בראש כל הרפואות – אני היין (כי היין משובב נפש. וזה פתגם של הקדמונים).

  1. ברית כרותה לשפתים (מו"ק יח.; סנהדרין קב. ובמדרשים).

שיתקיים מה שמוצא אדם מפיו. וזה היה פתגם עתיק ושגור, כדמוכח שם. (ודומה לו: “הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט”, ו“אל תפתח פה לשטן”).

  1. ברכה לְבַטָלָה.

דבור הלצי (ביחוד על השתדלות והתרפסות לחנם); ולקוח מהלכות ברכות.

  1. ברכת אדני היא תעשיר [ ולא יוסיף עצב עמה ] (משלי י’, כ).

עצב – עבודה; כלומר: אז אין צורך בעבודה קשה. ומצטטים רק חציו.

  1. ברכת הבית ברובו (כתבוות קג.; ב"ב קמד:).

כלומר: כשבני הבית רבים הם, כי הם עוזרים זה את זה ומשתכרים. בתלמוד הוא מיוחס לרב הונא. אך בתוספתא כתובות שם הוא ברייתא עתיקה; ובודאי היה פתגם שגור (וכן היה תמיד).

  1. ברַם זכוּר אותו האיש לטוב (ויהושע בן גמלא שמו) (ב"ב כא. ועוד).

דבור שגור בתלמוד (וכמובן, לא רק על יהושע בן גמלא, אלא על כל מי שראוי להזכר לטוב 9. והוא גם מבטא קבוע בספרות.

  1. ברעת השונא ימצא איש חצי-נחמה.

פתגם שנמצא כבר ב“יוסיפון” פרק פ’. ויש דוגמתו בלועזית.

  1. ברצות אדני דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז).

כלומר: כשהשעה משחקת לאדם –

  1. בשביל שאני זָכר הפסדתי?

במשנה כפשוטו: "מי שמת והניח אחריו בנים ובנות ונכסיו מועטים, הבנות יזכו, והבנים יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי? וקריאתו זו של אדמון היתה לדבור הלצי.

  1. בשוּק סמָאֵי צָווחין לעֳוִירא סגי נהור (ב“ר, פ”ל).

בשוק של סוּמים קוראים למי שהוא עִור בעין אחת “סגי נהור” (רב אור-עינים). וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלשונות הגוים. (ואולם בלשון התלמוד ובפי הבריות קוראים “סגי נהור” לעִור מוחלט ).

  1. בשֶלי הסער הגדול הזה (יונה א’, יב).

מליצה רגילה.

  1. בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין סה:. וע’ מס’ דרך-ארץ זוטא פרק ה’).

פרש“י: אדם ניכר, אם הגון הוא, בכוסו, אם דעתו מיושבת עליו ביינו; בכיסו, כשהוא נושא ונותן עם בני-אדם, אם באמונה הוא עושה; בכעסו, שאינו קפדן ביותר. – המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בערובין לר’ אילעי ובד”א זוטא הובא סתם (ושם נאמר: בארבע הדברים תלמידי -חכמים ניכרים: בכיסם, בכוסם, בכעסם ובעטיפתם). אך בודאי זה פתגם עתיק (וע’ במבוא). ובתלמוד מוסיף: “ואמרי לה: אף בשחקו ” (והבריות מצַטטים גם בקיצור: בכיסו, בכוסו ובכעסו").

  1. בשן ועין.

דבור הלצי: “הוא יצא (מאיזה עסק בשן ועין”, כלומר: הפסיד, אבל התפטר מעסק ביש. והדבור לקוח מלשון התלמוד, שהובא בפרש“י (שמות כ”א, כז), על העבד היוצא לחפשי כשאדונו הכהו והפיל את שִנו או סימא את עינו.

  1. בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחין, הוא מציית מה אינון אמרין (ב“ר סוף פנ”ט).

כלומר: הוא מרבה אז לחקור ולדרש עד שאפילו כשכלבים נובחים, הוא מטה אוזן לשמוע. וזו הפרזה המצויה במשלים עממיים.

  1. בשעה שאינה לא יום ולא לילה (מנחות צמ:).

דבור הלצי שגור. ומקורו שם בתלמוד: שאל בן אחותו של ר’ ישמעאל את ר’ ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוָנית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה; צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (כלומר: שאינה במציאות) ולמוד בה חכמה יונית. (אגב יש להעיר, כי המבטא “לא יום ולא לילה” לקוח מן המקרא (זכריה י“ד, ז): ”והיה יום אחד הוא יוָדע לאדוני לא יום ולא לילה".

  1. בשעת חירום שאני (ע’ כתובות יז:; ב"ב לח.).

דבור שגור (בהוראת: אין מביאים ראיה משעת מלחמה, או משעת מהומה בכלל). והדבור נוסד על טעות-הזכרון (כמו שקרה להרבה דבורים שגורים שלנו) כי בשני המקומות בתלמוד הנ“ל (ובשני ענינים שונים) נאמר: ”משנתנו בשעת חרום שנו (=למדו), (ובפי הבריות נעשה “שנו” ל“שאני”.

  1. בשעת עָקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא (ב“ר פפ”א ועוד).

בעת צרה [ הוא נודר ] נדר, ובהיות הרוָחה [ הוא חוזר ] להרגלו. וזה משל עממי, שיש דוגמתו בלועזית.

  1. בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל (ירושלמי שביעית י’.ז).

על ההלכה במשנה: המחזיר חוב בשביעית אומר המלוה ללוה: “משפט אני”. על זה אמר רב הונא: [ המלוה אומר זאת ] “בשפה רפה, והימין [ של המלוה ] פשוטה לקבל” [ את החוב ]. מאמר זה היה לדבור מליצי-הלצי בענינים הנאותים לו (וביחוד שגור המבטא “בשפה רפה”).

  1. בשפל קול הטַחנה (קהלת י"ב, ד).

דבור מפורסם (ומשתמשים בו גם בהלצה גסה).

  1. בשפַל גנים גנו, ובמרום הרים כַרמו: מִמטר גנים לגנו, ומעפַר כרמו לכרמים (כתובות קי: וש"נ).

הובא בשם בן-סירא: “כל ימי עני רעים”, בן-סירא אומר: אף הלילות; בשפל גנים וכו’ וזה המשל היותר חריף שבמשלי בן-סירא; ואפשר שהוא משל עממי.

  1. בשַר חמורים בשָרם (יחזקאל כ"ג, כ).

משתמשים בו בהוראה מעין “אין שוטה מרגיש”.

  1. בָת דינא, בטל דינא (סנהדרין צח.).

לָן הריב, בטל הריב (מכוון שעבר על הריב לילה, ניטלה חריפותו ונחלש כחו). וזה משל עממי (הד"א) יפה.

  1. בשר שנתעלם מן העין (חולין צח: ועוד).

דבור מפורסם (וגם בהלצות).

  1. בשרא דתורא.

בשר-שור. בפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי מליצי לדברי תורה (או חכמה) חשובים. ובתלמוד הוא רק כפשוטו (למשל, נדרים מא:); אבל נמצא בב“ב (כב.): ”אדמגרמיתו גרמי כי אביי, תו אכלו בשרא שמינא כי רבא (ופרש“י: ”בואו ולמדו הלכות צהובות ומרוּוחות").

  1. בת פלוני לפלוני (סוטה ב. ועוד).

כך מכרזת בת-קול ארבעים יום קודם ליצירת הולד. וזה דבור רגיל.

  1. בת שתין כבת שית, לקל טַבלא רָהֲטא (מו"ק ט:).

בת ששים כבת שש רצה לקול כלי-זמר (כלומר, אין בזה = וגם באהבת תכשיטים – הבדל בין נשים זקנות ובין ילדות קטנות). וזה משל עממי (“דאמרי אינשי”).

  1. בת תחלה – סימן יפה לבנים (ב"ב קמא.).

מימרא שגורה (ובעל המאמר הוא רב חסדא).

  1. בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא שם (עם עוד פתגמים) בשם בן-סירא.

  1. בתחלה “ הֵלך”, אח“כ ”אורח“, ולבסוף ”איש" (סוכה גכ:).

דרשה יפה של רבא על הכתוב בספור המשלי של נתן הנביא לדוד (ש“ב י”ב): “ויבוא הֵלך וגו’ – לעשות לאורח – ויעשה לאיש ”: בתחלה הוא (יצר-הרע) רק “הלך ” (עובר דרך ואינו מתאכסן אצלו). אח“כ – ”אורח" (קבוע). ובלבסוף – איש (בעל-הבית). וזה היה לפתגם שגור.

  1. בתך בנדה – שחרר עבדך ותן לה (פס’ ריג.).

בתלמוּד הוא מאמרו של ר’ יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים. אך הוא נמצא כבר במשלי בן-סירא.

  1. בתחלה תלמיד-חכם דומה לפני עם-הארץ לקיתון של זהב; סיפר (שוחח) עמו, דומה לו לקיתון של כסף; נהנה ממנו, דומה לו לקיתון של חרס (סנהדרין נב:).

מאמר יפה של ר’ אלעזר, והא מפורסם ושגור.

  1. בָּתַר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה:).

פרש“י: הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה והוא משל עממי (הד”א).

  1. בתר מָרי נכסֵי ציבא משוך (ב"ק צג).

משל עממי (“דאמרי אינשי”): אחרי בעל נכסים נמשך שומן (כן פירש מהרש"א), כלומר: טוב להתחבר לעשירים. ובהוראה זו הוא מפורסם.

  1. בתר עַניא אזלא עניוּתא (שם צב. וש"נ).

גם זה מן המשלים דאמרי אינשי; והוא היותר שגור בפי הבריות עד היום. והרעיון

שבו (שהעניות נגררת ורודפת אחרי העני) מצוי גם במשלי הגוים.

  1. בתר רישא גופא אזיל (ערובין מא.; תוספתא תענית פ"ב).

בתלמוד הוא מיוחס להתנא הקדמון ר’ יוחנן בן נורי (והכונה שם, שצריכים לעשות כדברי הראשונים ); אך מסגנון הלשון שם ניכר, שזה הי הפתגם עממי.

  1. בתֻפים ובמחולות (שמות ט"ו, כ).

דבור שגור מאד (בראשית ל“א, כז: ”ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור ").

ג.

לראש הדף770. גאוַת אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כג).

לראש הדף771. גֶבה טוּרא בינייהו (חולין ז:).

התרומם הר ביניהם. שם בתלמוד נאמר זה במעשה של רבי ור’ פינחס בן יאיר, וקשה לדעת אם הוא כפשוטו, או מליצה היא (ע"ש). ובספרות הוא דבור מליצי, בהוראת: רוח רעה עברה ביניהם, נתרחקו, וכדומה.

לראש הדף772. גבוה מֵעַל גבוה שומר [ וגבוהים עליהם ] (קהלת ה’, ז).

ולכן תראה עושק רש וגזל משפט במדינה (כאמור בראש הפסןק): ובכונה זו מצטטים אותו.

לראש הדף773. גבַר בגוברין (ברכות לא.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד “גברא בגוברין”, כך מפרש רב את בקשת הנה “ונתת לאמתך זרע אנשים ”. (ובסנהדרין סה: מה גבר מגוברין? כלומר: איזה יתרון לך משאר אנשים? ע"ש).

לראש הדף774. גַברא אגַברא קא רמית? (סנהדרין ו. ועוד).

אתה מַקשה מדברי חכם אחד על דבריו של חכם אחר? וזה דבור רגיל בתלמוד וגם בספרות הרבנית.

לראש הדף775. גברא דנשי קטלוהו – לא דינא ולא דיינא! (ב"מ צז.).

איש שנשים הרגוהו – אין דין ואין דיין! פתגם מצוין זה הוא בודאי משל עממי, אעפ"י שהוא מובא בשם רבא. וע’ במבוא.

לראש הדף776. גברא קא חזינא, תיובתא לא קא חזינא (ב"מ טז).

רב ששח הקשה קושיא, ועל זה אמר רמי בר חמא: “הא גברא והא תיובתא” (הנה אדם גדול, וכמוהו קושיתו); אז אמר רבא: “גברא קא חזינא – ” (אני רואה אדם [ גדול ], אבל את הקושיא אינני רואה [ לחשובה ].

לראש הדף777. גַברא קטִילא (סנהדרין פא. ועוד).

אדם הרוּג (כלומר: ההולך למות). וזה דבור שגור בפי הבריות, ודם בהוראת: אדם שאין כדאי לדבר עליו, מפני שאין לו עוד שום ערך (בחמריות או ברוחניות).

לראש הדף778. גברא רבה אמר מילתא. לא תחַייכו עֲלָהּ! (ברכות יט: וש"נ).

אדם גדול אמר דבר, לא-נא תצחקו עליו [ על הדבר ]. דבור זה נמצא בתלמוד בשלשה מקומות: פעם הוא מיוחס לרב כהנא, פעם לרבא ופעם – לאביי. ומזה מוכח שהיה דבור קבוע ומפורסם.

לראש הדף779. גדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט.).

ה“מעשה” (הפעיל), הגורם ומעורר אחרים לעשות (צדקה). זה מאמר יפה של ר’ אלעזר. והוא שגור בפי כל (ולא רק בענין צדקה).

לראש הדף780. גדול המצֻוֶּה ועושה, ממי שאינו מצוות ועושה (קדושין לא. וש"נ).

מאמר מפורסם של ר’ חנינא.

לראש הדף781. גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא-שמים (ברכות ח.).

מיגיעו= מיגיע כפיו. זה מאמרו של עולא, שהסמיכו על מקרא. והוא מפורסם.

לראש הדף782. גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה (סוטה לא.).

הובא בברייתא בשם ר’ שמעון בן אלעזר (ונסמך על מקראות). ומאמר יפה זה מפורסם.

לראש הדף783. גדול מרבן שמו (תוספתא עדיות פ"ג, ד).

שם בתוספתא מעריכים את החכמים לפי ערך תוארי-הכבוד, שנתן להם (במשנה). “רבן” (למשל: רבן גמליאל) גדול מ“רבי”; אך גדול מ“רבן” – שמו (מי שנקרא בשמו לבד, בלי שום תאר-כבוד הוא גדול עוד מ“רבן”). והדבור “גדול מרבן שמו” נעשה בעצמו תואר-כבוד בספרות הרבנית (ב“שאלות ותשובות”: להגאון האמתי, גדול מרבן שמו, וכו’ וכו’).

לראש הדף784. גדולה הכנסת-אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.; שבועות לה:).

מאמרו של רב (ונדרש מן הכתוב). והוא מפורסם.

לראש הדף785. גדולה לגימה [ שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ] (סנהדרין קג:).

לגימה - אכילה, שמאכילים לאורחים. ובפי הבריות הוא שגור בקיצור: “גדולה לגימה!” (ובהוראה מורחבת).

לראש הדף786. גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה (נדרים מט:).

מאמר חשוב ומפורסם זה מובא שָם בשם תנאים שונים: וזו ראיה על קדמותו ופרסומו.

לראש הדף787. גדולה עבירא לשמה [ ממצוה שלא לשמה ] (נזיר כג:; הוריות י:).

עבירה לשמה, כלומר: לשם מצוה. ובפי הבריות שגור רק חציו (וגם בהוראה הלצית).

לראש הדף788. גדול [ ה ] שמושה (של תורה) יותר מלמודה (ברכות ז.).

מאמרו של ר’ שמעון בן יוחאי. והוא מפורסם.

לראש הדף789. גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם (חולין ז:).

מאמר מפורסם, ונסמך שם על המסופר על אלישע (מ“ב י”ג, כא) שהמת שנגע בעצמותיו חי ויקם על רגליו. ומשתמשים בו בכונה מליצית.

לראש הדף790. גדָיים נעשו תיָשים (ברכות פג, ותוספתא וירושלמי שם).

דבור מליצי-הלצי שגור. ובתלמוד הושם בפי תנאים קדמונים, בלשון: “גדיים שהִנַחת, נעשו תישים בעלי קרנים” (ע"ש).

לראש הדף791. גדר מזה וגדר מזה (במדבר כ"ב, כד).

מליצה רגילה, בהוראת: בין המצָרים, אין ברירה, וכדומה.

לראש הדף792. גדש את הסאה (שבת קנג:; תוספתא שם פ"א, וירוש’ א, ד).

מליצה רגילה בהוראת: ה7פרז על המדה. והיא מושמה שם בפי התנא הקדמון ר’ אליעזר (וחברו, ר’ יהושע, משתמש שם במליצה: “ מחק את הסאה” – ההפך מהנ"ל).

לראש הדף793. גוּד או אגוּד (ב"ב יג.).

דבור שגור בפי הסוהרים והוראתו: קנֵה אתה את חלקי, או אקנה אני את חלקך (כשיש לשני שותפים קרקע – וכדומה – והאחד רוצה לחלוק והשני ממאן, אז אומר כן האחד אל השני).

לראש הדף794. גוּזמא קָתָּנִי (ביצה ג. ועוד).

דבור הלצי שגור (ובתלמוד הכונה, שבמִשנה יש הגזמה).

לראש הדף795. גופא דעוּבדא הֵיכי הוה (כתובות סט:; ב“ק כז: ב”מ ע.; ב"ב לב:).

היאך היה עצם המעשה? (רשמתי את כל המקומות שמצאתי בתלמוד, מפני שבמסורת הש"ס לא נסמן, ומאספי פתגמי התלמוד לא זכרוהו).

לראש הדף796. גור טב מכלב ביש לא תַרבי (ויק“ד פי”ט).

גור (כלב-ילד, כמו “גור אריה”). מכלב רע לא תוכל לגַדל ולחַנך גור טוב. זה משל עממי (שיש דוגמתו בלועזית) בהוראה מעין “מי יתן טהור מטמא”.

לראש הדף797. גזֵרה לגזֵרה (ביצה ג. וש"נ).

כלומר: סייג לסייג וכדומה. והוא דבור מפורסם.

לראש הדף798. גזרה עבידא דבָטלא (כתובות ג:).

גזרה [ של המלכות ] עשויה להִבטל. מימרא שגורה.

לראש הדף799. גט לעולם-הזה, קדושין לעולם-הבא.

מליצה, שנמצאה ב“מחברות עמנואל”.

לראש הדף800. גיוּרא עד עשרה דָרֵי לא תבזה ארַמָאה קָמֵיה (סנהדרין צד.).

משל עממי (הד“א): ”גר (שנתגייר) עד עשרה דורות לא תבַזה נכרי בפניו" (כי אפילו בדור עשירי עודנו קשור קצת באומתו הראשונה). ובמשל זה משתמשים לענינים שונים.

לראש הדף801. גירא בעֵינא דשטן (סוכה לח. וש"נ).

חץ בעיניו של השטן (כלומר: אני יכול להתגרות בשטן, כי הוא לא יכשילנו בדבר עבירה). זה היה דבור שגור (כי בשלשה מקומות שהובא בתלמוד משתמשים בו חכמים שונים). והבריות משתמשים בו בדרך הלצה.

לראש הדף802. גיראה בגִיריה מיקטל (פסחים כח.).

עושה חִצים נהרג בחִצו. זה משל עממי (הד"א), והנמשל מובן.

לראש הדף803. גירסא דיַנקותא (שבת כא:).

מבטא שגור. והכונה: מה שלומד האדם בילדותו משתמר בלבו ומתקיים יותר משל זקנה.

לראש הדף804. גל על אדוני דרכך (תהלים ל"ז, ג).

ובמשלי (ט“ז, ג): ”גל אל אדוני מעשיך" (זה היה, אפוא, פתגם מפורסן, בקצת שנויים).

לראש הדף805. גַל של עצמות (ברכות נח. וש"נ).

דבור רגיל הוא בתלמוד: נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. והמבטא “גל – ” שגור בפי הבריות (גם על דל-בשר).

לראש הדף806. גלגל החוזר [ בעולם ] (שבת קנא: ובמדרשים).

כך שגור בפי הבריות, ועפ“י רוב לבלי מלת ”בעולם“. (וגם בקלמבור: ”גלגל הַחֲזִיר ## “) והוא בנוסח שבפרש”י (בראשית כ“ה ל). ובתלמוד ובמדרשים: ”גלגל הוא שחוזר בעולם“. והוא דרש יפה [ בשם תנא רבי ר’ ישמעאל ] על הכתוב (דברים ט”ו, י): “כי בגלל הדבר הזה –”.

  1. גָלה כבוד מישראל (ש"א ד’, כא-כב).

מליצה רגילה.

לראש הדף808. גלה סודך לאחד מאלף (יבמות סג:; סנהדרין ק:).

הובא בשם בן-סירא.

לראש הדף809. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם (קדושין ל: ועוד).

מליצה רגילה בתלמוד ובספרות.

לראש הדף810. גלוסקאות וכלי-מילת (שבת ל:; כת’ קיא:).

“עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי-מילת” (מאמר זה מיוחס בשבת להתנא הקדמון רבן גמליאל, ובכתובות – להאמורא ר’ חייא בר יוסף). והמבטא “ גלוסקאות וכלי-מילת” נעשה לדבור הלצי שגור.

לראש הדף811. גִלגול מחִילות (כתובות קיא.).

דבור שגור (לרוב בדרך הלצה), שנתפרסם ביחוד ע“י פרש”י על הפסוק “ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם” (בראשית מ"ז, ל).

לראש הדף812. גם אויל מחרישי חכם יחשב (משלי י"ז, כח.).

  1. גם אני בחלומי (בראישת מ’, טז.).

כך שגור בפי הבריות (ובדרך הלצה). ולשון הכתוב: “אף אני”.

לראש הדף814. גם אתה חֻלֵית כמונו… (ישעיה י"ד, י).

לראש הדף815. גם בדרך כשהסכל הולך, לבו חסר ואמר לכֹּל סכל הוא (קהלת י’, ג).

על המשל המפורסם הזה יש פירוש יפה שם במדרש רבה: הסכל אומר על כל מי שהוא פוגש: סכל הוא, אבל את עצמו איננו חושב לסכל.

לראש הדף816. גם בוש לא יבושו: (ירמיה ו’, טו).

  1. גם במעלליו יתנכר נער (משלי כ’, יא).

מצטטים אותו בהוראת: בילדותו כבר ניכר מה יהיה בסופו.

לראש הדף818. גם בשחוק יכאב לב (משלי י"ד, יג).

  1. גם זו לטובה! (תענית כא.; סנהדרין קח:).

דבור שגור. והאגדה התלמודית מספרת, שכך היה רגיל לאמר על כל מה שקרהו (גם על רעה) נחום איש גם זו; ועל שם פתגמו זה נקרא “איש גם זו” (אך באמת הוא נקרא כן על שם העיר “גמזו” שבארץ-ישראל).

לראש הדף820. גם חרבונה זכור לטוב (ירושלמי מגילה ג‘, ז’ ואסתר רבה ומס’ סופרים).

כלומר: אעפ"י שכוָנתו לא היתה רצויה. ובהוראה זו הוא פתגם שגור בענינים הדומים לו. וע’ במבוא.

לראש הדף821. גם ל גם לך לא יהיה! (מ"א ג’, כו).

לראש הדף822. גם לי לבב כמוכם [ לא נופל אנכי מכם ] (איוב י"ב, ג).

לראש הדף823.

גם לרעהו ישָׂנא רש

(משלי י"ד, כ).

לראש הדף824.

גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך

(ירמיה ב’, לו).

בציטאט אומרים בלשון זכר “תצא –”.

גם שברי לוחות - (ראה: “לוחות ושברי לוחות –”).).

לראש הדף825.

גם עליך תעבר כוס!

(איכה ד’, כא).

כך אומרים על השמח-לאיד (וכמובן בלשון זכר).

לראש הדף826. גמלא אזַל למִבעי קרנֵי, אדנֵי דהוו ליה גַזיין מיניה (סנהדרין קו.: תנחומא, מטות).

הגמל הלך לשאול ולבקש לו קרנים,[ והנה גם ] האזנים שהיו לו נכרתו ממנו. זה משל עממי (הד“א), ונמצא גם במשלי היונים והרומאים (ונוסד על הספור המשָלי הידוע של איזופוס היוני ”הגמל וציאוס"). וכנראה הכניסו היונים את המשל הזה לארץ-ישראל.

לראש הדף827.

גמלא במָדַי אקַבא רקדא (הא קַבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא! ] (יבמות מה.).

חציו הראשון הוא משל עממי (אמרי אינשי): גמל גדול מרקד בתוך קב קטן בארבע רגליו במלכות מדי (והיא גוזמא הלצית). והובא שם בתלמוד בענין זה: איש אחד, בן נכרי מישראלית, בא אל האמורא רב ושאל אותו: נברי הבא על ישראלית, מהו? אמר לו רב: “הולַד כשר”. “אם כן – אמר האיש – תן לי את בתך לאשה”. “לא אתן” – ענה רב. אז אמר שימי בר חייא לרב: “אמרי אינשי: גמלא במדי וכו’ (כנ”ל), הא קבא והא גמלא“ וכו’ (כנ”ל): הנה הקב והנה הגמל והנה מדי – ואינו מרקד; כלומר: אתה, שהִתַרת דבר חידוש כזה, הַאמֵת דבריך ותן לו את בתך! (פרש"י).

לראש הדף828.

גמרא גמוֹר, זמירתא תהא?

(ע“ז לב: וש”נ).

וכי הלִמוד יהיה כזמר בעלמא, בלי הכנה? כך אומר פעמים רבות אביי לרבו רב יוסף כשהוא דוחה את שאלתו בלשון “מאי נפקא לך מינה? (ע”ש). והוא דבור רגיל.

לראש הדף829.

גַנבא אַפום מַהתַּרתא רחמנא קרי

(סוף ברכות).

הגנב על פי המחתרת קורא לאלהים. משל עממי (הד“א) מצוין ומפורסם זה חסר בש”ס שלנו, ונמצא רק ב“עין יעקב”; אבל לפני הקדמונים היה בש“ס שלהם; ולמשל הרד”ק מביא משל זה בשם רז“ל בפירושו לזכריה (י”א, ה).

לראש הדף830.

געו (כל העם) בבכיה

(ברכות סג: ועוד).

מבטא רגיל.

לראש הדף831.

גער בנזיפה

(ע’ שבת לא. וסנהדרין סח.).

דבור שגור: ובתלמוד הלשון “גער בו והוציאו בנזיפה”, או “גער בו ויצא בנזיפה”.

לראש הדף832. גרגרת מכַלה את הזהב

(ויק“ר ריש פי”ח).

כלומר: ע"י זוללות וסבאות אדם מאבד את הונו. והוא פתגם עממי.

לראש הדף833.

גֵרה איננה מעלה.

הלצה קלמבורית יפה של עמנואל (“מחברות צד 9): ”הפרוטה איננה תהלה, וגרה (מלשון “עשרים גרה השקל”) איננה מעלה“ (=יתרון. הקלמבור הוא על ”מעלה גרה“). ובהלצה זו השתמשו סופרים בדורות האחרונים (גם המשורר יל”ג בכללם), בלי הביא גאולה לעולם…

ד.

לראש הדף834.

דא עקא

(סנהדרין כו.).

זוהי הדעה. מבטא שגור (אומרו הוא ר’ יוחנן, אבל כנראה שם בתלמוד היה זה דבור רגיל).

לראש הדף835.

דאגה בלב איש יַשהנה

(משלי י"ב, כה).

וכדרשת התלמוד: ישיחנה (יספרה) לאחרים (יומא מה.; ויש אומר שם: יסיחנה מדעתו).

לראש הדף836. דאכיל אַלְיָתָא טָשי בעיליתא; דאכיל קִקולי, אַקיקלי דמתא שכיב

(פסחים קיד.).

מי שהסכין לאכול אליה (מעדנים ומשמנים), יהיה אנוס להסתר בעלִיַת הגג (מפני נושיו); אבל המסתפק במאכלי ירקות, ישכב וינוח על תלוליות-הדשאים שבתוך העיר לעין כל, בלי פחד ודאגה. וזה נאמר בתלמוד בפירוש בתור משל של בני ארץ-ישראל (מתלא מתלין במערבא ).

לראש הדף837.

דְבִיש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא (ב"מ עה:).

“מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת” – הוא מן הצועקים ואינם נענים (וזהו המקור לפתגם השגור: משַנה מקום, משנה מזל).

לראש הדף838.

דַבר אל ישראל וְיִסָעו!

(שמות י"ד, טו).

רגיל לענין אמיגרציה.

לראש הדף839.

דַבר אל העצים ואל האבנים!

דבור שגור בפי כל (בהוראת: דבר על אזן לא שומעת, או אל מי שאינו רוצה או אינו יכול להבין, וכדומה). והורכב משני ענינים שונים: מן “וידבר על העצים”, האמור בשלמה (מ“א ח’, יג) ומן המליצה התלמודית הרגילה ”שפוך חמתך על עצים ואבנים ".

לראש הדף840.

דבר – אשר כל שומעו תצִלֶינה שתי אזניו (ש"א ק’, יא).

מליצה שגורה (והיא מליצה קבועה בתנ“ך; למשל, מ”ב כ“א, יב: ”הנני מביא רעה – אשר כל שומעה תצלנה שתי אזניו“ ובירמיה (י”ט, ג): “ – רעה, אשר כל שומעה תצלנה אזניו”).

לראש הדף841.

דַבר בליעל יצוק בו

(תהלים מ"א, ט).

מליצה רגילה.

לראש הדף842.

דָבר בעִתו מה טוב

(משלי ט"ו, כג).

לראש הדף843.

דבר גדול נתלה בדבר קטן

(ברייתא דל"ב מדות).

מן המדות שהתורה נדרשת בהן. ובציטאט בהשאלה, כפתגם המפורסם במשלי הגוים: סבות קטנות ותולדותיהן גדולות.

לראש הדף844.

דבר דָבוּר על אָפניו

(משלי כ"ה, יא).

לראש הדף845.

דבר השָוה לכל נפש

(כתובות ז.).

שגור בפי כל. ושם בתלמוד על מלאכה המותרת ביום-טוב: “אך אשר יאכל לכל נפש ” (שמות י"ב, טז) – דבר השוה לכל נפש, (כלומר: ולא למפונקים).

לראש הדף846.

דבר שלא בא לעולם

(קדושין סב: וש"נ).

לראש הדף847.

דַבר שפתים אך למחסור

(משלי י"ד, כג).

מצטטים בהוראת: אין צריך להרבות דברים בענין זה, וכדומה (וזה שלא כפשוטו של מקרא).

לראש הדף848.

דִברה תורה כלשון בני-אדם

(ברכות לא: וש"נ).

כן נאמר בתלמוד ביחוד על כפל מלים שבמקרא (“איש איש”, “שלח תשלח”, וכדומה), שמהכפלות כאלה אין ל“דייק” ו“לדרוש” כלום. והוא נמצא בתלמוד כעשרים פעמים.

לראש הדף849.

דִברו חכמים לשון הבָאי

(חולין צ: ועוד).

הבאי = גוזמא, הפרזה.

לראש הדף850.

דברי הרב ודברי התלמיד, - דברי מי שומעים? (קדושין מב: וש"נ).

זהו הטעם להכלל “אין שליח לדבר עברה” (ע“ש). והובא גם בפרש”י (בראשית ג’,

יד. ומכאן פרסומו (ומשתמשים בו בהשאלה לענינים שונים).

לראש הדף851.

דברי חכמים בנחת נשמעים

(קהלת ט’, יז).

בפי הבריות הוראתו: החכמים מדברים במתינות ובלי התרגשות (ופשוטו של מקרא קרוב לזה).

לראש הדף852.

דברי חכמים כדָרבונות

(שם י"ב, יא).

כלומר: כללים מוצקים וקבועים (כמו שהוא מוסיף: “ובמסמרות נטועים”).

לראש הדף853.

דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים

(גטין נב. וש"נ).

זה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד (כדמוכח בכל המקומות שהובא).

לראש הדף854.

דברי פי חכם חן

(קהלת י’, יב).

מליצה קבועה בספרות (ביחוד הרבנית), כשמביאים דברי חכם המתקבלים על הלב, מסיימים “ודברי פי חכם חן” (ועפ“י רוב בר”ת: ודפת“ח). וזה שמוש עתיק, כי כבר הרמב”ן כותב כך על דברי הראב“ע (בפרשת האזינו, פסוק ”שאל אביך“. ע”ש ברמב"ן). וע’ במבוא.

לראש הדף855.

דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ברייתא דל“ב מדות. ירושלמי ר”ה ג’, ה).

כך מצטטים. ובמקורו: “ – עניים במקומם – ”.

לראש הדף856.

דברים בנו

(כתובות קיא. וירושלמי שם ).

דבור שגור (והכונה בפרש“י: ”יש כאן דברים מסותרים כדבר זה וצריך לשים להם לב“). ובירושלמי: ”דברים בגב". ובהלצה אומרים: דברים בגוי.

לראש הדף857.

דברים בטלים

(ברכות לא. ועוד הרבה).

לראש הדף858.

דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

פתגם שגור. וכנראה הוא תרגום (כי הוא נמצא מלה במלה במשלי האשכנזים, וגם בשאר לשונות יש דוגמתו).

לראש הדף859.

דברים המתקבלים אל הלב

(מגילה טז:).

דבור שגור (שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית ג’, כא). ובתלמוד: דברים שמתקבלים-.

לראש הדף860.

דברים ככתָבן

(פסחים כא: וש"נ).

הובא גם ברש“י (שמות כ”ז, א). ומזה היה לדבור שגור.

לראש הדף861.

דברים שאדם עושה בילדותו, משחירים פניו לעת זקנוהו (שבת קנכ.).

מיוחס לר’ יצחק בדרשה על הכתוב (קהלת י“א, י): ”כי הילדות והשחרות הכל". ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף862.

דברים שבלב אינם דברים

(קדושין מט: וש"נ).

כי הולכים אחרי המעשה. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף863.

דברים שבצִנעה [ נוהג ]

(מו"ק כד.; כתבוות ד.).

בתלמוד הכונה, שבצנעה (באין רואה) יכולים לנהוג מנהגי אבלות גם בשבת ויו"ט. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (וגם לכוונה אירוטית).

לראש הדף864.

דברים שהם כבשונו של עולם

(חגיגה יג.).

כבשונו – סִתרו שלעולם.

לראש הדף865.

דברים של מה בכך

(ע’ שבת קנ:).

מבטא שגור. ובתלמוד שם “חשבונות של מה בכך”.

לראש הדף866.

דברים שעומדים ברומו של עולם

(ברכות ו:).

דבור שגור.

לראש הדף867.

דבש וחלב תחת לשונו

(שה"ש ד’, יא).

שבח על דברן וכדומה (במקרא נאמר: “ – תחת לשונך”).

לראש הדף868.

דבש מצאת אכול דַיֶך [ פן תשבענו והקֵאותו ] (משלי כ"ה, טז).

מצטטים עפ"י רוב רק חציו.

לראש הדף869.

דוחק רגלי השכינה

(ברכות מג:).

מליצה מפורסמת. ושם בתלמוד: המהלך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, דכתיב “מלוא כל הארץ כבודו”.

לראש הדף870. דוק בכָכֵי ותִשכח בנגַרֵי (שבת קנכ:).

הָדֵק היטב בשיניך (אכול הרבה) ותמצא (את האכילה) בפסיעותיך ( כלומר: שיחזק כחך). וזה בודאי משל עממי, אעפ"י שהובא שם בשם רבי מאיר.

לראש הדף871.

דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו

(סנהדרין לח:; ע"ז ה.).

דבור שגור. ובתלמוד: “הראה הקב”ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו’“ (ובע”ז שם גם: “דור דור ופרנסיו”).

לראש הדף872.

דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת (קהלת א’, ד).

לראש הדף873.

דור לפי פרנס - - פרנס לפי דור

(ערכין יז.).

פליגי בה ר’ יהודה נשיאה ורבנן; חד אמר: דור לפי פרנס, וחד אמר: פרנס לפי דור (ומפרש לקמן: זה סובר, שאם הדור טוב, גם הפרנס טוב; וזה סובר, שאם הפרנס טוב גם הדור טוב. – ושניהם פתגמים מפורסמים.

לראש הדף874.

דזקיף ליה זקיפא בדִיוּתקיה, לא נימא ליה לחבריה: זקיף ביניתא

(ב"מ נט:).

פרש“י: מי שיש לו תלוי במשפחתו, לא יאמר לעבדו או לבן-ביתו: תלֵה לי דג זה (כי כל שם תלייה גנאי הוא לו). והוא משל עממי (הד”א), ויש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף875.

דחה אבן אחר הנופל

(קדושין כ:; ערכין ל:).

מליצה יפה על מדה מגונה (לדחות אבן אחרי הנופל, כדי שלא תהא לו שום תקומה).

לראש הדף876.

דחה בקַש

(חולין כז.).

מליצה יפה על תשובה קלושה שמספיקה רק להדיוטים ולא לחכמים, וכדומה. ובירוש’ (ברכות ט, א) ובמדרשים: דחה בקנה (ומליצת הבבלי חריפה יותר).

לראש הדף877.

די לחכימא ברמיזא.

דבור שגור. והוא מורכב מן הפתגם “לחכימא ברמיזא” וכו’ (ע’ אות ל’), ומן המבטא “ודי לחכימא” (וד“ל), שהוא תרגום מלאטינית ”Sapienti sat"

לראש הדף878.

דיה לצרה בשעתה

(ברכות ט:).

פתגם שגור (כלומר: די להצטער עליה כשתבוא, ולא לדאוג מקודם). ונמצא גם באבן-גליון.

לראש הדף879.

דַיוֹ לבא מן הדין להיות כנִדון

(ב“ק כד: במשנה וש”נ).

כלל מפורסם בשִמוש של מדת “קל” וחומר“. למשל: במעשה מרים (במדבר י”ב, יד): “ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים”, א“כ, לכאורה, קל-וחומר לשכינה י”ד יום; - אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון: מה באביה ז‘, אף לשכינה רק ז’ ימים. ובכלל הנ“ל משמתמשים הרבה לענינים שונים (גם מעין ”תפשת מורובה לא תפשת").

לראש הדף880.

דיו לעבד שיהא כרבו

(ברכות נח:).

רב = אדון. בתלמוד שם נראה שזה היה פתגם מפורסם. והוא נמצא גם באבן-גליון.

לראש הדף881.

דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (ויק“ר פ”נ).

מי שלוה ברִבית, מאבד (ממון) שלו ושאינו שלו. פתגם עממי.

לראש הדף882.

דֵין גרמא דעשיראה ביר

(ברכות ה:; ב"ב קטז:).

זה שֵן של הבן העשירי (כך אמר ר’ יוחנן בהראותו את השן של בנו האחרון – כי כל בניו מתו – והוא שמר לזכרון את השן. כדי להראות ולנחם אבות אחרים שמתו עליהם בניהם). ומשתמשים בדבור זה לענינים שונים (גם בהלצה בשחוק-הקלפים, על המטבע האחרונה).

לראש הדף883.

דַין הַניין לי, יתרון לא הניין לי

(ב“ר ג, ז. ועוד). אלה טובים בעיני, אותם אינם טובים בעיני (כך אמר הקב”ה במעשה בראשית, כשהיה בורא עולמות ומחריבם). וזה מבטא שגור בספרות.

לראש הדף884.

דֵין עסק ביש

(ב"ק צט:).

זה עסק רע. והוא דבור שגור. ומקורו בעובדה זו: אשה אחת הראתה לר’ חייא דינר, ושאלה אותו אם הוא טוב ועובר לסוחר (אם היא יכולה לקבלו בכסף). אמר לה: טוב. למחר באה אליו והודיעתהו, כי אין לוקחים מידה את הדינר (שקבלה מאחר עפ“י עצתו של ר’ חייא), כי הוא מטבע שנפסלה. אז אמר ר”ח לרב (בן-אחותו ונהל עסקיו): החלף לה בדינר טוב, וכתוב על פנקסי: דין עסק ביש (כלומר: אני מפסיד לחנם, כי לא היה לי לחוות דעת על דינרה).

לראש הדף885.

דִין פרוטה כדין מאה

(סנהדרין ח.).

כך מצטטים (בהוראת: צריך להתנהג בצדק כשהדבר נוגע לפרוטה אחת כמו למאה). ובתלמוד שם על הכתוב (דברים א’, יז): “כקטן כגדול תשמעון”, אמר ריש לקיש: “שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה ”.

לראש הדף886.

דינא דמלכותא דינא

(נדרים כח. וש"נ).

פתגמו המפורסם של שמואל.

לראש הדף887.

דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בוִר על הצבור.

פתגם מפורסם, והובא במ’ “לקט הקמח” לר“מ חאגיז (דף ק”ג).

לראש הדף888.

דכָאִיב ליה כאֵיבא, אזיל לבי אַסיא

(ב"ק מו:).

מי שיש לו מכאוב, הולך אל הרופא. בתלמוד אומר זאת רב אשי, אך ניכר שם שזה היה פתגם שגור. ונמצא גם באבן-גליון.

לראש הדף889.

דכִירנא כד הוִינא טליא

(ע’ מגילה ה:).

“זכורני כשהייתי ילד”. מבטא רגיל בספרות הרבנית. ובתלמוד שם: אמר ר’ יוחנן: “כי הוינא טליא” וכו’ ( וזהו, כנראה, מקור המבטא). ויש בב“ב (צא:) ”נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא“. וע”ש.

לראש הדף890.

דלא מוסיף יסיף

(אבות א’, יג).

פתגם המיוחס להלל. ומצטטים אותו בהוראה מעין: מי שאינו הולך לפנים, הולך לאחור.

לראש הדף891.

דל נאה [ אין הדעת סובלתו ]

(פסחים קיג:).

לראש הדף892.

דלף טורד ביום סגריר, ואשת מִדיָנִים נִשתָּוה (משלי כ"ז, טו).

לראש הדף893.

דלת הנִנעלת לא במהרה תפָתח

(ב"ק פ:).

הוראתו כמו: “כל המריעין לו, לא במהרה מטיבין לו”.

לראש הדף894.

דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא (עירובין טו. וש"נ).

דומה חכם זה כמי שלא למד מעולם הלכה. דבור רגיל בתלמוד ובספרות הרבנית (בעירובין: “ – כמאן דלא פרשי אינשי –”. ובשאר המקומות בתלמוד – כרשום למעלה).

לראש הדף895.

דמים בדָמים נָגעו

(הושע ד’, כ).

לראש הדף896.

דמים תַרתי מַשמע

(מגילה יד:).

בתלמוד זה דרש על דברי דוד לאביגיל (ש“א כ”ה, לג): “וברוכה את אשר כליתני מבוא בדמים” – דמים תרתי משמע (דם נידה ושפיכות דמים: ע"ש). ובפי הבריות ובספרות הוראתו: דמים פירושו גם דם וגם ממון; ומשתמשים בו הרבה.

לראש הדף897.

דן לפניהם בקרקע

(סנהדרין יז:).

כלומר: תלמיד שישב לרגליהם.

לראש הדף898.

דנָכית ליה היויא, חַבלא מדחיל ליה

(שחש“ר פ”א ועוד במדרשים).

מי שנשכו נחש, גם חבל מַפחידו. משל, שנמצא בכמה לשונות (ובמשלי האשכנזים יֶשנו מלה במלה ).

לראש הדף899.

דנָפח בכָסיה, לא צָחֵי

(סנהדרין ק:).

מי שנופח אופיא (שוים בל"א) שבכוסו, בידוע שאינו צמא. פתגם זה הובא שם בשם בן-סירא.

לראש הדף900.

דנפיק מינך טעמא מַלפך

(יבמות סג.).

היוצא ממעיך ואַלֶפך חכמה. משל עממי (הד“א); ושם בתלמוד הוא כניחותא (בפרש”י: “פעמים שהבן מחכים את אביו”), אך כונתו האמתית היא בתמיה.

לראש הדף901.

דסַייר נכסיה, כל יומא משכה אסתירא

(חולין קה.).

המבקר ובודק בעצמו את נכסיו תמיד, מוצא בכל יום חצי-השקל (כלומר: השגחת בעל-הבית מכניסה הרבה). פתגם יפה זה (שיש דוגמתו בכמה לשונות) מיוחס בפירוש לשמואל.

לראש הדף902.

דע מה שתשיב לאפיקורס!

מאמרו של ר’ אליעזר.

לראש הדף903.

דעליך סני, לחברך לא תַעביד

(שבת לא.).

מה ששנוא לך, לא תעשה לרעך. בפתגם המצוין והמפורסם הזה ענה הלל ל

—– שבקש ממנו ללמדו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת: “זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור!” (לך ולמד). ופתגם זה נמצא גם באבן-גליון; וכנראה היה מפורסם בין היהודים עוד קודם להלל.

לראש הדף904.

דעה קנית, מה חסרת?

דעה חסרת, מה קנית? (ויק“ד פ”א; קה"ר, ז, מא. ועוד).

ובמס’ נדרים (מא.): דא קני, מה חסר? דא חסר, מה קני?

לראש הדף905.

דקדוקי עניות

(ערובין מא:).

בתלמוד פשוטו כמשמעו: יסורים של עניות. ובפי הבריות (ובספרות) הוא כנוי הלצי לקושיות דחוקות ולנקדנוּת יתרה. ובהוראה זו כבר השתמש בו הראב“ע בפירושו לקהלת (י”ב, ה): “וזהו דקדוק עניות” (ע"ש).

לראש הדף906.

דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (שם).

רעיונו של מאמר זה נמצא גם במשלי הגוים. ובמשלי שלמה הוא נאמר בקיצור: “על פת לחם יפשע גבר”.

לראש הדף907.

דקפיד, קַפדי בַהדיה

(פסחים קי:).

בתלמוד נאמר זה על האמונה הטפלה של סכנת “זוגות”: מי שמקפיד על “זוגות”, מקפידים גם השדים להזיקו. ובציאטא פירושו: מי שהוא מקפיד על כל דבר, גם הבריות מקפידים ביחוסם אליו (תביעותיהם מרובות).

לראש הדף908.

דרוֹש וקַבל שכר!

(סוטה מד. וש"נ).

דבור הלצי שגור (וגם בתלמוד יש בו כעין התול דק; למשל, בסנהדרין נא. (ועוד) “הלכתא למשיחא? דרוש וקבל שכר!” (ע“ש). ובסנהדרין עא בברייתא: ”עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות; ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר!"

לראש הדף909.

דרהים ולא קשור עִמיה קנאה, לאו רהימותיה רחימותא (זוהר, ויהי).

כלומר: אהבה שאין עמה קנאה אינה אהבה. וכנראה הוא לקוח ממשלי הגוים.

לראש הדף910.

דרך אויל ישר בעיניו [ ושומע לעצה חכם ] (משלי י"ב, טו).

לראש הדף911.

דרך-ארץ קָדמה לתורה

(ויק“ד פ”ט, ועוד במדרשים).

מאמר מפורסם, ומשתמשים בו גם בדרך הלצה.

לראש הדף912.

דרך התגרים [ מַראים את הפסולת תחלה ואח"כ – את השבח (המעולה) ]

(במדבר פט"ז ותנחומא שם).

הובא גם ברש“י (במדבר י”ג, יז), ולכן היה לדבור שגור (ועפ“י רוב מצטטים רק: ”דרך התגרים“ או ”כדרך –").

לראש הדף913.

דָרך כוכב מיעקב

(במדבר כ"ד, יז).

במליצה על גלוי בעל-כשרון חדש, וכדומה.

לראש הדף914.

דרך רשעים באפלה, לא יָדעו במה יכשלו (משלי דק, יט).

לראש הדף915.

דרכיה דרכי נועם

(משלי ג’, יז).

על התורה, וכדרשת התלמוד.

לראש הדף916.

דרָקק לעיל על אפוי נפל

(קה“ר פ”ז).

הרוקק למעלה ממנו, הרוק חוזר ונופל על פניו, משל יפה שיש דוגמתו בכמה לשונות (כמעט מלה במלה).

לראש הדף917.

דררא דממנונא

(ב"מ ב: ועוד).

חסרון ממון, או: שנוגע לממון. והוא דבור שגור.

לראש הדף918.

דרוש כמין חומר

(סוטה טו.; קדושין כב:).

“רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר”. “אמר רבן גמליאל לחכמים: הניחו לי ואדרשנה כמין חומר”. מזה נראה שהוא מליצה קבועה (ורש“י פירש: חוסר, צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט). ובספרות הוא מבטא שגור. (ו”חומר“=תֵּימה בלע”ז).

לראש הדף919.

דשומשמנא גברא, כוּרסה בי חרתא רמי לה (יבמות קיח.; כתובות עה.).

פרש“י: ”משל הדיוט הוא: מי שבעלה קטן כנמלה, כסאה בן השרות כנוה-חורין מושיבה. כלומר: גם לי בעל כמובן“. בשני המקומות בתלמוד הובא בשם אביי; אך כמובן צדק רש”י באמרו: “משל הדיוט הוא” (ואינו שגור כלל, משום לשונו הקשה).

ה.

לראש הדף920.

הא אילפא, אַייתי נַהרא!

(ירושלמי גטין ז’, ו).

איש אחד עשה חוזה עם סַפָּן, שיעבירהו את הנהר עם סחורתו לאחר זמן ידוע. בינתים יבש הנהר. תבע האיש את הספן לדין, שישלם לו דמי נזקו. אמר לו הספן: הא אילפא וכו’ – הנה הספינה לפניך, הָבֵא אתה את הנהר (ואז אעבירך). וזה דבור חריף, שאפשר להשתמש בו בענינים הנאותים.

לראש הדף921.

הא בהא תליא

(שבת קלה: וש"נ).

דבור שגור.

לראש הדף922.

הא גברא והא דיסקא

(קדושין ע:).

הנה האיש והנה כתב-ההזמנה! (כך אמר רב יהודה לרב נחמן שהזמינו לדין לפניו בטעות, ור“נ בעצמו תמה על זה, ואז הוציא רב יהודה את כתב-ההזמנה והראהו; ע”ש באריכות). ונפלא הוא, שהדבור הזה שגור בפי כל (אעפ“י שנמצא רק פעם אחת בתלמוד בעובדא הנ”ל), עד שגם ההמון מצטט אותו בקלמבור: הא גברא והא טאַצקע (או: צאַצקע).

לראש הדף923.

הא נברא והא תיובתא!

(ב"מ טז.).

הנה אדם גדול וכאיש קושיתו. וע’ “נברא קא חזינא”.

לראש הדף924.

הא לחוד והא לחוד.

דבור שגור (כלומר: ענין זה לבד, וענין זה לבד). והוא לקוח מן הסגנון התלמודי (ע’, למשל, ב“ב סז.: ”הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד". ועוד הרבה כאלה).

לראש הדף925.

הא לן והא להו

(ברכות מד. וש"נ).

זה לנו (לבני בבל), וזה להם (לבני ארץ-ישראל). נמצא פעמים רבות בתלמוד, ומתוך כך היה לדבור שגור בהוראה מורחבה.

לראש הדף926.

הא קבא והא גמלא והא מדי – ולא רקדא! (יבמות מה.).

ע’ “גמלא במדי וכו‘. וענין זה מזכיר לנו את המשל הרומי: Hie Rhodus’ hie saita ”כאן האי רודוס, כאן קפוץ!" שאמרו לשקרן שהתפאר, כי על אי רודוס קפץ קפיצה מפליאה).

לראש הדף927.

הא שקא, הא סלעא, והא סאתא, קום כול! (ירושלמי סנהדרין י’, א ובמדרשים).

מי שמבקש תיכף שכר על המצוה שעשה, הריהו כאדם האומר לחנוני: “ הנה השק והנה הסלע (מעות) והנה הסאה (מדה), קום מוד!” וזה היה כנראה דבור הלצי שגור.

לראש הדף928.

האדם בן-שעַתו.

נמצא בס’ השעשועים לר’ יוסף זברא (בסוף האלף החמישי).

לראש הדף929.

האדם יראה לעינים, ואדני יראה ללבב

(ש"א טז, ז).

לראש הדף930.

האדם מדיני בטבעו.

זה מאמרו הידוע של אריסטו, שנתפרסם אצלנו ביחוד ע“י הרמב”ם שהביאו ב“מורה הנבוכים” (חלק ב‘, ריש פרק מ’). ולשונו של אריסטו ביוָנית היא: האדם הוא חיה חברתית (כלומר, שאוהב לחיות בקבוץ חברתי-מדיני).

לראש הדף931.

האוכל בשוק דומה לכלב

(קדושין מ:).

מאמר שגור (וההמון עשה מזה חרוז קלמבורי: “האוכל בשוק, דומה לפארשוק ” - כנוי גנאי ברוסית מן????). בתלמוד הובא בלשון “תנו רבנן” ובמס’ דרך ארץ רבה פ"י – בשם ר’, שמעון בן גמליאל. וכנראה הוא פתגם עתיק.

לראש הדף932.

האוכל ממה שאכל עכבר שוכח תלמודו

(הוריות י"ג:).

מאמר מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: חמשה דברים משבחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר, וכו’ (ע"ש).

לראש הדף933.

האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. (אבות ו’, ז, ועוד).

שגור מאד (ובהלצות רבות).

לראש הדף934.

האונס שותה בעציצו

(כתובות לט. במשנה).

שותה בכלי שבחר לו לשתות בו, כלומר: על כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ“ב, יט) ”לא יוכל לשלחה", אפילו היא סומא או מוכת-שחין. וזהו כנראה דבור משָלי.

לראש הדף935.

האורב יושב לו בחדר

(שופטים ט"ז, ט).

מליצה שגורה (ובמקרא – “יושב לה ” -).

לראש הדף936.

הֶאח, חמוֹתי ראיתי אוּר

(ישעיה מ"ד, טז).

מליצה רגילה.

לראש הדף937.

האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט!

(בראשית י"ט, ט).

לראש הדף938.

האי נברא בהאי פהדא נמי יתיב

(סנהדרין צח:).

כלומר: גם אני מפחד ודואג לאותו הדבר בעצמו. וכנראה שם היה זה דבור שגור (וגם עתה הוא מפורסם מאד).

לראש הדף939.

האי דישנא להאי פרדשנא

(סנהדר’ צד:).

מתנה כזו לאדון כזה! (בתמיה). פתגם עממי, והובא שם על הכתוב (דברי-הימים כ‘, ל) ביחזקיהו, ש“עשה הטוב והישר והאמת לפני ה’ אלהיו” – ו“אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב (שם ל”ב, א) וגו’“, וע”ו מתפלא התלמוד: וכי זה הגמול בעד מעשיו הטובים?

לראש הדף940.

האי עלמא אושפיזא

(מו"ק ט:).

העולם הזה הוא מלון-אורחים. פתגם מוסרי זה יש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף941.

האי עלמא כבֵי-הלוּלא דמי

(ערובין נד. ע"ש).

כך מצטטים. ובתלמוד: “אמר שמואל לרב יהודה: חטוף ואכול, חטוף ושתה, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי” (כי העולם שאנחנו הולכים ממנו, דומה לסעודת-חתונה: היום ישנו ומחר איננו).

לראש הדף942.

האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתי (דברים כ’, ח).

דבור שגור.

לראש הדף943.

האיש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה.

דבור מפורסם, לקוח מתפלות “הרחמן” לברית-מילה. (והליצנים מכוונים כו לנבול-פה בקלמבור ז’רגוני: עבודתו פסולה – בלייבט זיין דינסט אַ בתולה…).

לראש הדף944.

האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים

(קהלת ז’, כו).

זה מן הפתגמים היותר מצוינים שבספר קהלת (במקרא: “אשר עשה האלהים את – ”) ובפתגם מעין זה מתחיל רוּסוֹ את ספרו המפורסם “אמיל”.

לראש הדף945.

האם תמנו לגוֹע (במדבר י"ז, כח).

מליצה רגילה.

לראש הדף946.

האמת אהוב[ ה ] יותר.

זה מאמרו המפורסם של אריסטו (“אני אוהב את סוקרטוס, אני אוהב את אפלטון, אך האמת אהובה לי יותר”). ואצלנו נתפרסם ע“י ה”ר זרחיה הלוי (הרז“ה, במאה האחרונה לאלף החמישי) שהביאו בהקדמת ספרו ”המאור" (השגות על האלפסי) בשם ר’ יונה אבן גנאח.

לראש הדף947.

האמת יורה דרכו.

דבור שגור. ונמצא כבר בפירוש למשלי (ט’, א) המיוחס להראב“ע (והוא באמת לר’ משה קמחי, אחיו של הרד”ק).

לראש הדף948.

האמת כבֵדה, על-כן נושאיה מעטים.

(דברים כ’, ח).

משל מפורסם (מתורגם מלועזית) ונמצא כבר בס’ “מדרש שמואל” (על פרקי אבות) לר’ שמואל די אוזידה (לערך שנת של"ה).

לראש הדף949.

האמת לא בַיישנית.

פתגם שנמצא בתשובות הרשב“ץ (סימן תק”ט). ובתשובות “חוט השני”: האמת לא בישנית ולא פחדנית.

לראש הדף950.

האמת עֵד לעצמו (דברים כ’, ח).

מבטא שגור. ונמצא כבר בפירוש הנרבוני על “מורה נבוכים”.

לראש הדף951.

האף תִספה צדיק עם רשע?

( בראשית י"ח, כג).

לראש הדף952.

הבא להרגך הַשכם להרגו

(ברכות נח. וש"נ).

זה נסמך על הכתוב (שמות כ“ב, א): אם במחתרת ימצא וגו’. ושם הובא גם ברש”י, ומזה פרסומו.

הבא… (ראה “בא”…).

לראש הדף953.

הבאים אחריך בהמות יִרעו?

(מגילה כח.).

ר’ יהושע בן קרחה (שהאריך ימים), בשעת פטירתו ברך את רבי: יהי רצון שתגיע לחצי ימי; וכאשר שאל רבי בתמהון: ולכלהו לא? ענהו: הבאים אחריך וכו’ ופרש“י: אם תאריך ימים כמוני ותהיה נשיא, ובניך לא יחלקו בגדולתך ויהיו כל ימיהם הדיוטים. והתשובה החריפה הנ”ל היא מימרא שגורה בהוראות הדומות לכונתה העקרית.

לראש הדף954.

הִבָּדלו מתוך העדה הזאת!

(במדבר ט"ז, כא).

לראש הדף955.

הבה נתכחמה! (שמות א’, י).

לראש הדף956.

הָבו דלא לוסיף עלה!

(שבועות מח:).

פרש"י: הזמינו עצמכם שלא ללמוד ממנה (מהלכה זו) במקום אחר. וכהוראה כזו הוא מליצה שגורה בספרות הרבנית.

לראש הדף957.

הבונה כמה יבנה ויהא חייב

(התחלת פרק י"ב במס’ שבת).

דבור שגור בהלצה: העוסק בבנין, כמה שיבנה (גם אם יבנה מעט) יהיה תמיד חייב (בעל חוב). והוא מעין הפתגם “כל העוסק בבנין מתמסכן”.

לראש הדף958.

הבושה מביאה לידי יראת חטא

(נדרים כ.).

מובא שם בברייתא ונסמך על מקרא. וכנראה היה פתגם שגור. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף959.

הַביטו אל צור הֻצבתם!

(ישעיה נ"א, א).

מליצה רגילה.

לראש הדף960.

הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו

(בראשית מ"ג, לג).

לראש הדף961.

הבל הבלים הכל הבל:

(קהלת א’, ב).

וע’ במבוא.

לראש הדף962.

הַבלא מַפיק הבלא

(דברים כ’, ח).

הבל המרחץ (הנכנס דרך הפה) מוציא הבל הזיעה. והוא דבור מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

לראש הדף963.

הבעלים מטַפלים בנבֵלה

(ב“ק י. וש”נ).

דבור שגור בהוראה הלצית. ובתלמוד הכונה, שהבעלים של השור הניזק נוטלים את הנבלה, דכתיב: והמת יהיה לו (שמות כ"א, לד).

לראש הדף964.

הבריא אינו מאמין בצער החולה.

פתגם מפורסם. ונזכר כבר בהאגרון העברי ( Eputolaria ) לבוקסטורף, מכתב כ"ז.

לראש הדף965.

הבשר עודנו בין שִנֵיהם…

(במדבר י"א, לג).

מבטא רגיל, בהוראת: עודם באמצע תענוגם, והנה…

לראש הדף966.

הגונב מן הגנב פטור.

כך שגור בפי הבריות (ובהלצה). והכונה אל המשנה בב"ק (פרק א‘, משנה א’): אין הגונב אחר הגנב משַלם תשלומי כפל.

לראש הדף967.

הגיעה לפִרקה

(תוספתא יבמות ספ"ו).

לראש הדף968.

הגם שאול בנביאים?

(ש“א י’, יב; י”ט, כד).

“על-כן היתה למשל: -” (או: “על-כן יאמרו –”).

לראש הדף969.

הגרים והעבדיםוהעורבים אוהבים זה את זה

(פסחים קיג:).

ברייתא. ונמצא כבר במשלי בן-סירא.

לראש הדף970.

הדבק לשחוור וישתחוו לך

(ספרי, דברים).

שחוור = אציל, שר. ופתגם זה הובא בפרש“י בראשית ט”ו, יח, ומכאן פרסומו. ויש דוגמתו עוד באוצר משלינו, וגם במשלי הגוים.

לראש הדף971.

הדוחק את השעה, השעה דוחקתו

(ברכות סד.; ערובין יג:).

כלומר: המתאמץ לכבוש את ההצלחה בחָזקה. זה היה פתגם מפורסם (כדמוכח בערובין) והמבטא “דוחק את השעה” נהיה גם לעצמו דבור שגור.

לראש הדף972.

הדיוט קוֹפץ בראש

(מגילה יב:).

פתגם מצוין ושגור. (בתלמוד הוא דרשה מחודדת על הכתוב במגלת-אסתר: “ויאמר ממוכן:” שהרי ממוכן הוא האחרון בין שבעת השרים ואיך ענה הוא ראשונה? אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש; כלומר מכאן יש להביא ראיה להפתגם המפורסם).

לראש הדף973.

הדיוט שבָּנו נצַחתם

(סנהדרין צא.).

אמר גביה בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואָדוּן עמהם (עם בני אפריקי); אם ינצחוני, אמרו: הדיוט שבנו נצחתם (ע"ש). והוא דבור מפורסם.

לראש הדף974.

הדַר בני-אדם כסוּתם

(מס’ דרך-ארץ זוטא, בסוף).

פתגם שיש דוגמתו בכמה לשונות (גם באוצר משלינו).

לראש הדף975.

הַדרא קושיא לדוכתיה

(פסחים פ.; כתובות ע:).

חזרה הקושיא למקומה (כלומר: בזה אין היא מתורצת). והוא דבור שגור.

לראש הדף976.

הדלת תִּסוב על צירה, ועצל על מטתו

(משלי כ"ו, יד).

לראש הדף977.

הדרת-פנים זָקֵן

(שבת קנב.).

ובפי הבריות “הדרת-פנים” סתם הוא כנוי לזקן. וכן גם בתלמוד; למשל, ב“מ פד. על ר’ יוחנן:” הדרת-פנים לא הוה ליה".

לראש הדף978.

ההיטב חרה לך? (יונה ד’, ד, ט).

לראש הדף979.

ההכרח לא יגונה.

פתגם מפורסם, שנמצא בספרי הפילוסופיה שלנו מימי-הבינים. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף980.

ההלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה.

פתגם שנמצא בתחכמוני להחריזי, שער מ"ד.

לראש הדף981.

ההרגל טבע שני.

לראש הדף982.

ההרגל נעשה טבע.

הפתגמים המפורסמים הללו נמצאים בספרי הפילוסופים שלנו (צונץ ודוקעס גִלו מקורם), והם לקוחים מלועזית.

לראש הדף983.

הוא אָכיל ואנא מָשֵינא:

(חולין קז:).

האמורא שמואל, בהיותו ילד, שב מבית-הספר בבכי, כי רבו הכהו, על שלא רחץ את ידיו כשהאכיל את בנו (של רבו). וכששאלהו אביו: ומדוע לא רחצת ידיך? ענה שמואל בבכי: הוא אכיל ואנא משינא! (הוא אוכל, ואני ארחוץ ידי! בתמיה). וזה נעשה לדבור הלצי.

לראש הדף984.

הוא הדיין, הוא הָעֵד, הוא בעל-דין…

(אבות דק, כב).

דבור שגור בהלצה.

לראש הדף985.

הוא המשביר לכל עם-הארץ

(בראשית מ"ב, ו).

על חכם או על עשיר ועל מנהיג, וכדומה.

לראש הדף986.

הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך-המות

(ב"ב מז.).

מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות).

לראש הדף987.

הוא כמות ולא ישבע

(חבקוק ב’, ה).

מליצה רגילה.

לראש הדף988.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה

(גטין ו. ועוד הרבה).

הוא מַקשה והוא בעצמו מתרץ. דבור שגור בתלמוד ובספרות.

לראש הדף989.

הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים

(יומא יח: במשנה).

במשנה נאמר על הכהן הגדול בעבודת יום-הכפורים (זקני כהונה אומרים לו: משביעים אנו עליך, שלא תשַנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה - - שחשדוהו בצדוקי; והם – מפני שהחושד בכשרים לוקה בגופו). והוא דבור מפורסם, ומשמש גם בהלצות.

לראש הדף990.

הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו

(חבקוק ב’, יט).

מליצה רגילה (על עשיר הדיוט, וכדומה).

לראש הדף991.

הואיל ואתא לידן, נֵימא בה מילתא

(יבמות כב. ועוד).

מכיון שבא ענין זה לידינו, נאמר בו איזה דבר (חידוש פירוש וכדומה). והוא דבור שגור בתלמוד (מיוחס לחכמים שונים) ורגיל בספרות ובפי הבריות.

לראש הדף992.

הוֹדאת בעל-דין כמאה עדים דמי

(גטין מ: וש"נ).

כלל משפטי עתיק, והפורסם מאד.

לראש הדף993.

הוֹדה ולא בוש (זבחים קא.).

שם נאמר על משה, על הכתוב “וישמע משה וייטב בעיניו” (ויקרא י‘, כ) “הודה ולא בוש לאמר לא שמעתי” וכו’ והובא שם גם בפרש“י. ומכאן פרסומו (ומזה גם המבטא הרגיל בספרות: ”אודה ולא אבוש").

לראש הדף994.

הוָה לֵיה למידרש ביה מַרגניתא, ודרש ביה חֵספא

(יבמות צד.).

כך אמר רב על דרשתו של התנא ר’ אלעזר בן מתיא: היה יכול לדרוש בענין זה מרגלית (דבר יפה) ודרש בו חרס (דרוש גרוע). וזו מליצה מופורסמת. (“מרגניתא” ו“חספא” לעניני תורה מצויים הרבה בתלמוד, כגון, למשל: “אי לאו דדלאי לך חספא וכו’ (ע”ש).

לראש הדף995.

הוֵה דן את כל אדם לכף זכות

(אבות א’, ו).

פתגם עתיק, שנמסר בשם יהושע בן פרחיה.

לראש הדף996.

הוֵה דן את דבריך, עד שלא תוציאם מפיך

(מס’ כלה רבתי רפ"ח; דרך-ארץ זוטא ג’).

לראש הדף997.

הוֵה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים

(אבות ד, טו).

(מיוחס לר’ מתיא בן חרש. ובירושלמי סנהדרין (ד, ח): “מתלא אמר: הוה ראש לשועלים ולא זנב לאריות”. וע’ במבוא.

לראש הדף998.

הוֵה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות

(אבות א, טו).

מיוחס לשמאי. ובפרק ג’ (יב) בשם ר’ ישמעאל: הוה מקבל את כל האדם בשמחה. וע’ במבוא.

לראש הדף999.

הוֵה משתדל עם מי שהשעה משַחקת לו

(פסחים קיב. קיג.).

השתדל להתקרב לאיש מצליח. פתגם זה (שיש דוגמתו הרבה באוצר משלינו וגם בלשונות הגוים) נמסר פעם בשם ר’ עקיבא ופעם בשם “אנשי ירושלים”, ומזה מוכח שהוא עתיק ומפורסם.

לראש הדף1000.

הוֵה פִקח ושׁתוֹק

(יומא ז.; מנחות עב.; ירושלמי מגליה ב, ז’ ותוספתא מנחות פ"נ ועוד).

וזו לשון התלמוד: היה (הכהן) עומד ומקריב מנחת- העומר ונטמאת, אומר ומביאים אחרת תחתיה; ואם אין שם אלא היא, אומרים לו (חבריו הכהנים): הוה פקח ושתוק! וזה דבור שגור.

לראש הדף1001.

הויוֹת דאביי ורבא

(סוכה כח. ועוד).

פלפוליהם (וזה נקרא שם “דבר קטן”). והוא דבור רגיל. ויש גם “הויות דרב ושמואל” (ברכות ב. ועוד).

לראש הדף1002.

הוכח תוֹכיח את עמיתך [ ולא תשא עליו חטא ]

(ויקרא י"ט, יז).

לראש הדף1003.

הולך את חכמים יחכם

(משלי י"ק, כ).

יש דוגמתו כמעט בכל הלשונות.

לראש הדף1004.

הולך לשיטתו.

דבור שגור. והוא מלשון התלמוד: ואזדא ר’ פלוני לטעמיה.

לראש הדף1005.

הולך רכיל מגלה סוד

(משלי י"א, יג).

המגלה סוד הולך רכיל.

לראש הדף1006.

הון יוסיף רעים רבים

(שם י"ט, ד).

לראש הדף1007.

הון מהבל ימעט (שם י"ג, יא).

עושר שלא בצדק, והכדומה.

לראש הדף1008.

הון עשיר קרית עֻזו

(שם י"ח, יא).

לראש הדף1009.

הוסיף נופך מִשֶלוֹ

(קדושין מה:; ב"ק צט:).

נופך – פרוטה, דבר מועט. והוא שגור מאד בפי הבריות (ביחוד על מוסר דבר בשם אחרים ומוסיף מִשֶלוֹ, באופן שאין הדבר אמת לאמִתו). ובמלת “נופך” עושים גם קלמבור גס.

לראש הדף1010.

הוצאה – הכנסה קרי לה.

כך שגור בפי הבריות, בהוראת: ההוצאה על דבר פלוני תכניס הרבה. והדבור הושאל כשנוי מלשון התלמוד (שבת ב:): “תַנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה” (לעניון הוצאה מרשות לרשות בשבת. ע"ש).

לראש הדף1011.

הוקר רגלך מבית רעך [ פן ישבעך ושנאך ]

(משלי כ"ה, יז).

לראש הדף1012.

הושיט לו בקָנה (ב“ר פ”ע, ועוד).

מבטא שגור. ובמקומו במדרש: “דבר שנתחבט עליו אותו זקן, בא זה והושיטו לו בקנה” (כלומר: על נקַלה, בלי שום עמל ויגיעת מוח).

לראש הדף1013.

הוראת שעה [ היתה ]

(יומא סט: ועוד).

דבור שגור (ועפ“י רוב בלי ”היתה") ובהוראת: כך עשו רק מפני שהשעה צריכה לכך, משום סבה מיוחדת, וכדומה.

לראש הדף1014.

הותרה הרצועה

(ירושלמי בכורים א, ה: ויק“ר פכ”ה, ועוד במדרשים).

מליצה שגורה, מעין: “איש הישר בעיניו יעשה!” ובזוהר (מקץ) בפירוש: “וכי הותרה רצועה למעבר בר נש כל מה דיכול?”

לראש הדף1015.

הזאב מחליף שערו ולא טבעו.

משל מפורסם (שלוּקח מלועזית). והוא נמצא כבר ב“מבחר הפנינים” וב“מחברות עמנואל”.

לראש הדף1016.

הִזָהר בגוי קטן!

שגור מאד בפי הבריות. ומקורו, כנראה בפסחים (קיג.): “שלושה אין מתקנאין בהם (לא טוב להתגרות בהם). ואלו הם: גוי קטן ונחש קטן ותלמיד קטן. מאי טעמא? דמלכותיירי אחורי אודנייהו קאי (כי מלכותם עומדת מאחרי אזנם, כלומר: הם עתידים לגדל ותגדל אימתם וינקמו ממך). ובירושלמי תרומות (סוף פרק ח’): ”לא תכסי ברומי זעיר“ (לא תתקוטט ברומאי קטן), ע”ש.

לראש הדף1017.

הזהר מאד בשיטה אחרונה.

דבור מפורסם (שיטה = שורה), והכוונה: הזהר שלא תחתום הרבה על שטרי-חובות. (דוקעס מצא פתגם זה בכתב-יד ישן).

לראש הדף1018.

הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה

(נדרים פא.).

מאמר מפורסם, והובא בלשון "שלחו מִתַם. (כלומר: מארץ-ישראל).

לראש הדף1019.

הזהרו בזקן ששכח תלמודו!

(ברכות ח; סנהדרין צו.).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד “ – ששכח תלמודו מחמת אנסו”. (כלומר: כַבדוּ אותו אף ששכח את תלמודו, מכיון ששכח מאונס). המאמר מיוחס בברכות לר’ יהושע בן לוי, ובסנהדרין להתנא הקדמון ר’ יהודה בן בתורה.

לראש הדף1020.

הזורעים בדמעה ברנה יקצורו (תהלים קכ"ו, ה).

משל הוא בפי כל.

לראש הדף1021.

הזמן ישַלח חפשי הזבוב, ויתן (את) הנשר בכלוב.

פתגם עתיק, שהיה לפנים מפורסם מאד: כי נמצא ב“אבן בחן” לר’ קלונימוס, ו“במחברת עמנואל” (149), וב“משל הקדמוני”.

לראש הדף1022.

החוט המשֻלש לא במהרה ינָתק (קהלת ז’, כ).

משל שגור (על האחדות, וכדומה).

לראש הדף1023.

החושד בכשרים לוֹקה בגופו

(שבת צז. יומא יט:).

מאמר מפורסם (ומשמש גם בהלצות). בשבת הובא בשם ר’ לקיש (ובאסמכתא על מקרא), וביומא – בשם ר’ יהושע בן לוי. (ובלי אסמכתא).

לראש הדף1024.

החי יתן אל לבו

(קהלת ז’, ב).

דבור שגור (בהלוית-המת, וכדומה). והוא סופו של הפסוק: טוב ללכת אל בתי אֵבל – באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן…

לראש הדף1025.

החי נושא את עצמו

(שבת צד. וש"נ).

דבור שגור, שהושאל למפעל שיש בו רוח חיים (צרך ונחיצות) ומתוך כך הוא נושא את עצמו (ואינו נזקק לתמיכה) ובתלמוד הוא כפשוטו, לענין הוצאה בשבת, שהמוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים,פטור, שהחי נושא א“ע. וזו דעתו של ר’ נתן (והובא תמיד בשמו בכל הש”ס).

לראש הדף1026.

החכם נכבד ואם משפחתו בזויה.

ואם – גם אם. פתגם זה, שיש דוגמתו במשלי הגוים, נמצא כבר בתחכמוני (שער מ") להחריזי.

לראש הדף1027.

החכם עיניו בראשו

(קהלת כ’ יד).

לראש הדף1028.

החכמה מאין תמצא.

(איוב כ"ח, יב).

“החסידים” דורשים אותו בניחותא: החכמה תמצא רק מאַין, מבטול היש (כלומר: אצל מי שמשים עצמו כאין) וכן, בקירוב, היא דרשת התלמוד על פסוק זה (ע’ סוטה כא:).

לראש הדף1029.

החכמה תחיה בעליה

(קהלת ז’, ב).

פתגם זה היה דבור שגור כבר אצל חכמי התלמוד. ופעמים רבות נמצא בתלמוד שאמורא אומר: עשיתי כך וכך, וקִימתי בעצמי: החכמה תחַיה בעליה (ע‘, לדוגמא,, חולין נט. דברי ר’ אבהו).

לראש הדף1030.

החָלוק נוגע אלַי, (יותר) משאר מלבושי וכלַי.

פתגם שנזכר בתשובות הריב“ש סימן תמ”ד. ויש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף1031.

החלש יאמר גבור אני

(יואל ד’, י).

לראש הדף1032.

החתול יודע זקן-מי לוֹחך.

נמצא “במשלי שועלים” (משל י"ז) לר’ ברכיה הנקדן (בראשית האלף הששי).

לראש הדף1033.

הָטבעו בבֹץ רגליך – נסוגו אחור

(ירמיה ל"ח, יב).

מליצה יפה על ה“אוהבים” העוזבים את האדם כשהוא בצרה גדולה.

לראש הדף1034.

הטוב שבסוסים צריך לרסן, והפִקח שבאנשים צריך לעצה.

משל יפה, שנמצא כבר ב“מבחר הפנינים”, וגם בפירוש אבות לר’ מנחם המאירי.

לראש הדף1035.

הטובע יחזיק בקוֹץ.

פתגם זה, שיש דוגמתו בכמה לשונות, נמצא כבר במחברות עמנואל (87) ובספרותנו החדשה נתפשט המשל החרוזי: “הטובע בשבלת, יאחז בראש שבלת”, שהוא תרגום מוצלח מלועזית.

לראש הדף1036.

הטַיָלים – בכל יום

(כתובות סא. במשנה).

"עונה האמורה בתורה, הטיילים וכו’. והוא מאמר שגור.

לראש הדף1037.

היא הנותנת

(בכורות נט: ועוד).

מבטא שגור (כלומר: דוקא מטעם שאמרת מוכרה ההפך).

לראש הדף1038.

היד אדנָי תקצר?

(קהלת ז’, כ).

לראש הדף1039.

היה אדם בצאתך ויהודי באהלך.

פסוק זה שבאחד משירי י. ל. גורדון נעשה לפתגם שגור ולמטרה לחצי הסופרים הלאומיים.

לראש הדף1040.

היהפוך כושי עורו?

(ירמיה יג, כג).

שגור מאד; וכנראה הוא משל מעיקרא.

לראש הדף1041.

היוּחל ארץ ביום אחד, אם יוָלד גוי פעם אחת?

(ישעיה ס"ו ח).

מליצה קבועה בספרות ובדבור.

לראש הדף1042.

היום אם בקולו תשמעו

(תהלים צ"ה, ז).

ובדרשת התלמוד, על ביאת המשיח (היום, כלומר תכף, אם בקול ה’ תשמעו).

לראש הדף1043.

היום כאן ומחר בקבר

(ברכות כה:).

דבור שגור. ובירושלמי סנהדרין (סוף פ“ז): ”בשר ודם היום עודנו ומחר איננו".

לראש הדף1044.

היום כאן ומחר וַיברח

דבור הלצי שגור. ונמצא גם בתשובות “נחלת שבעה” (סימן א’) שמחַברו חַי במאה החמישית.

לראש הדף1045.

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם

(ערובין כב. וש"נ).

זה מדרשו של ר’ יהושע בן לוי על הכתוב (דברים ז‘, יא): ושמרת את המצוה וגו’ אשר אנכי מצוך “היום לעשותם ”. והוא נעשה לפתגם שגור, לענינים שונים.

לראש הדף1046.

היום קצר והמלאכה מרובה [ והפועלים עצלים ]

(אבות ב’, ט"ו).

הפתגם המצוין הזה, המיוחס לר’ טרפון היה לדבור שגור, המשמש לענינים שונים.

לראש הדף1047.

היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו

(ש“א כ”ה, י).

דבורו הארסי של נבל על דוד. ויש לו צור הפתגמית.

לראש הדף1048.

היַחתה איש אֵש בחיקו, ובגדיו לא תשָרפנה?!

(משלי ו’, כז).

מתאים לזה המשל הלועזי: “אל תשחק באש!”.

לראש הדף1049.

היינו הך (ר"ה כה: ועוד).

מבטא שגור בפי כל.

לראש הדף1050.

היכא דעייל ירקא, לֵיעול בשרא וכוורי

(שבת קמ:).

בתלמוד הדברים כפשוטם: רב חסדא אמר שהוא לא אכל ירק לא כשהיה עני ולא כשהיה עשיר; בעניותו – מפני שהירק מגרה את התיאבון, ובעשירותו – דאמינא היכא דעייל וכו’ (במקום שנכנס ירק, יכנס בשר ודגים). והמאמר היה לדבור שגור ובהוראה מושאלת לעניני חכמה וספרות, וכדומה. (ומצטטים: באתרא דליעול ירקא וכו’).

לראש הדף1051.

הֵיכמה דאתא בחליטין, כן הוא אזיל בחליטין

(ב“ר פמ”ב; קה"ר ה’).

כמו שהממון בא ליד האדם בחטיפה וגזל, כן ילך מידו. והוא פתגם עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות.

לראש הדף1052.

היכמא דקומקומא גליש, על ניסיה שפיך

(קה"ר ז).

מה שהקומקום (יורה, פארור) מעלה מתוכו ברתיחתו, הוא שופך על צדו (על עצמו). משל על הכעסן, שברגזנותו הוא רק מבזה את עצמו.

לראש הדף1053.

הילד איננו!

(בראשית ל"ז, ל).

דבור שגור בהלצה (והליצנים מתרגמים בז’רגון: “דער בחור איז דאָ”).

לראש הדף1054.

הילכו שנים יחדו, בלתי אם נועדו!

(עמוס ג’, ג).

דבור רגיל.

לראש הדף1055.

הים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומאריך בתפלה! (מכלתא בשלה. שמו“ר פכ”א, ועוד). כך אמר הקב“ה למשה (וזה מדרש הכתוב, שמות י”ד, טו: ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אלי וגו’). ומשתמשים במאמר יפה זה לכמה ענינים הנאותים לו.

לראש הדף1056.

היִפָלא מאדנָי דבר?

(בראשית י"ח, יד).

לראש הדף1057.

היציאה יתירה על השבח

(ב“ק, ק: במשנה; ב”מ וט’).

כלומר: השבח שהשביח הדבר אינו שוה בהוצאות שהוציאו עליו. דבר שמשתמשים בו הרבה לענינים שונים. (ויש שם בתלמוד גם להפך: “השבח יותר על היציאה”).

לראש הדף1058.

היתה רוח אחרת עמו

(במדבר י"ד, כד).

מבטא רגיל.

לראש הדף1059.

היתפאר הגרזן על החוצב בו?

(ישעיה י’, טו).

מליצה יפה, שצורתה משלית. והיא מפורסמת ושגורה מאד.

לראש הדף1060.

הך הכפתור וירעשו הספים

(עמוס ט’, א).

מליצה חביבה לסופרים מהדורות המאוחרים (והוראתה בקירוב: געַר בגדולים וישמעו כל העם, וכדומה).

לראש הדף1061.

הִכָּבד ושב בביתך!

(מ“ב י”ד, י).

תשובתו האירונית של יואש מלך ישראל, היתה לדבור שגור כבר בימי התלמוד. ראה, לדוגמא, מו“ק יז.: ”באושא התקינו אב-בית-דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך “. ושם בירושלמי: ”זקן שאירע בו דבר, אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: הכבד ושב בביתך".

לראש הדף1062.

הכוכבים ממסלותם נלחמו

(שופטים ה’, כ).

כלומר: עמל אנוש היה לשוא; כי כחות שהם למעלה מן הטבע נלחמו [ בעד או כנגד ].

לראש הדף1063.

הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה

(נדרים כה. וש"נ).

מאמר מפורסם. והיא ברייתא עתיקה. ובמגילה (יג.): “הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”.

לראש הדף1064.

הכי והכי הוה מעשה

(כתובות מט:).

כך וכך היה המעשה (המסופר קודם-לכן) וזו תשובה על השאלה: גופא דעובדא היכי הוה? (ע"ש).

לראש הדף1065.

הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים

(ברכות לג: וש"נ).

המאמר המופורסם הזה הובא בכל מקום בתלמוד בשם ר’ חנינא.

לראש הדף1066.

הכל הולך אל מקום אחד

(קהלת ג’, כ).

דבור שגור בענינים שונים.

לראש הדף1067.

הכל הולכים לבית האבל, וכל אחד בוכה על צערו.

פתגם שהובא מס’ “עולת שבת” (ג"ג).

לראש הדף1068.

הכל יודעים כלה למה נכנסה לחוּפה…

(שבת לג.; כתובות ח:).

הבריות מצטטים רק עד כאן וסופו של המאמר הוא: אלא כל המנבל פיו, אפילו נחתם לו גזר-דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה (וע“ש ברש”י).

לראש הדף1069.

הכל כמנהג המדינה

(סוכה לז: במשנה. ועוד הרבה).

לראש הדף1070.

הכל לפי המבייש והמתבייש

(כתובות לט: במשנה; ב"ק פג: במשנה).

הובא גם בפרש“י דברים כ”ח, יב; והוא שגור מאד.

לראש הדף1071.

הכל מן האשה (ב“ר פי”ז).

כלומר: האשה עושה את האיש לצדיק או לרשע.

לראש הדף1072.

הכל צפוי והרשות נתונה

(אבות ג’, טו).

פתגמו המצוין של ר’ עקיבא (על ידיעה ובחירה).

לראש הדף1073.

הכל צריכים למרא דחִטי

(סוף ברכות.; ב"ב קמה:; הודיות יד.).

הכל נזקקים לבעל אוצרות-חִטים בתלמוד הכונה לבקי, ובפי הבריות בכלל לאיש שרַבים דורשי פניו. בתלמוד הגירסא: - “למרי הטיא”; וכנראה היה פתגם עממי.

הכל שריר… ראה “והכל שריר”…

לראש הדף1074.

הכל תלוי במזל [ אפילו ספר תורה שבהיכל ]

(זהר, נשא).

פתגם שגור ועפ"י רוב רק חציו.

לראש הדף1075.

הכן בחוץ מלאכתך ועַתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך

(משלי כ"ד, כז).

בציטאט מתכוונים לדרשת הברייתא (סוטה מז.): יבנה אדם בית ויטע כרם ואח“כ ישא אשה (וע”ש עוד דרשות במקרא זה).

לראש הדף1076.

הכסף יענה את הכל

(קהלת י’, יט).

לראש הדף1077.

הכפן והרעב תבלין לכל תבשיל.

משל מפורסם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס’ “מלאכת מחשבת” לר’ משה חפץ (במאה החמשית).

לראש הדף1078.

הכרת פניהם ענתה בם

(ישעיה ג’, ט).

מבטא שגור.

לראש הדף1079.

הכשר שבטבחים שותפו של עמלק

(משנה סוף קדושין).

פרש“י: ”ספיקי טרפות באות לידו והם על ממונו ומאכילו". ובפי הבריות הוא ציטט הלצי.

לראש הדף1080.

הלא אב אחד לכלנו, הלא אל אחד ברָאנו [ מדוע נבגד איש באחיו ]

(מלאכי ב’, י).

לראש הדף1081.

הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והלחם בו! (שופטים ט’, לח).

בפסוק זה השתמתש כבר התנא הקדמון ר’ יהושע, כמין ציטַאט. בירושלמי פסחים (ר‘, א) מסוופר, כי ר’ אליעזר לא השגיח כלל בתלמידו ר’ עקיבא, כל י“ג שנה שלמד בבית מדרשו,ואח”כ כאשר פעם אחת השיב ר“ע על דבריו תשובה נצחת, ור’ אליעזר השתומם ונבוך, אמר לו ר’ יהושע פסוק הנ”ל.

לראש הדף1082.

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות

(סנהדרין כו.; ירוש’ שביעית ד’, א).

ריש לקיש הלך עם חכמים אחדים בדרך וראו איש זומר כרמו בשביעית, והחכמים למדו עליו זכות: יכול הוא לאמר לעקל בית הבד אני צריך. אמר להם ריש לקיש: הלב יודע אם לעקל אם לקלקלות (לעבור על דת). וזה היה לפתגם שגור, עד שבמדרש איכה רבתי (א’, לב) הושם בפי ר’ יוחנן בן זכאי כמשל עממי! וגם רש“י בב”מ נח: ד"ה שהרי, מביאו כפתגם ידוע; וכן הוא גם עתה.

1082

A

.הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע

(תהלים קכ"ו, ה).

הלצה גסה חריפה על מחלת עגבים ידועה (זכ).

לראש הדף1083.

הלב תלוי בכיס (ירושלמי תרומות ה’, ד).

פתלם שגור (ובירושלמי כפשוטו).

לראש הדף1084.

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו!

(ירוש’ חגיגה א‘, ז’; פתחיתא דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. וזו דרשה על המקרא (ירמיה ט"ז, יא): ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו.

לראש הדף1085.

הִלך החבל אחר הדלי

(תנחומא, סוף מקץ; ועוד).

משל שיש דוגמתו אצל אומות אחרות.

לראש הדף1086.

הלָכה ואין מורין כן

(ביצה כח: ועוד).

כן הוא הדין, אבל אין מורים כן ברבים, כדי שלא יזלזלו בדבר. ובפי הבריות הוא שגור הרבה, בדדרך-הלצה.

לראש הדף1087.

הָלכה חמורך, טרפון!

(בכורות כח: במשנה).

ר’ טרפון הטריף פרה בטעות ויצו להשליכה לכלבים; אח“כ נודע לו כי טעה בהוראתו, ואז קרא: הלכה חמורך, טרפון! כלומר: הפסדת את חמורך,שאתה צריך למכרה כדי לשלם לבעל הפרה. ובדבור זה משתמשים הרבה, בדרך-הלצה, וגם (בלי שום דמיון לכונתו האמתית) מעין: ”הרחקת ללכת", נטית מן המסלה, וכדומה.

לראש הדף1088.

הלכה למעשה (ברכות כד. וש"נ).

מבטא שגור.

לראש הדף1089.

הלכתא למשיחא (סנהדרין נא:; זבחים מה.).

הלכה שצריכה לנו לימות המשיח (לכשיבנה בהמ"ק) ועתה אין לנו כל צרך בה. זה דבור הלצי שגור.

לראש הדף1090.

הלָלו נוצצין והללו נוֹבלין

(ערובין נד.).

מליצה שגורה.

לראש הדף1091.

הלנו אתה, אם לצרינו?

(יהושע ח’ יג).

דבור רגיל.

לראש הדף1092.

הלנצח תאכל חרב?

(ש“ב כ, כ”ו).

על ריבות ומחלוקת.

לראש הדף1093.

הלעולמים יזנח אדנָי?

(תהלים ע"ז, ח).

לראש הדף1094.

הַלעיטהו לרשע ויָמוּת!

(מעשר שני ח’, א).

שם במשנה נאמר,שבכרמים (בשני-ערלה ובשביעית) היו עושים סימנים, כדי שידעו העוברים ושבים שאין לאכול מפירותיהם. ועל זה אמר ר’ שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בשביעית (שהוא הפקר ובהיתר הם באים לאכול) אבל בשאר שני שבוע (שהם באים לגזול) הלעיטהו לרשע וימות! (כלומר: יניחם בלי סימנים ויאכלו דבר האסור). מליצתו זו של רשב“ג (שלוקחה מלשון הכתוב – בראשית כ”ה, ל – לב – הלעיטני נא… אנכי הולך למות ) היתה לדבור שגור בהשאלה ובהלצות.

לראש הדף1095.

הלשון קולמוס הלב.

פתגם שנמצא ב“חובת הלבבות” (שער הענוה פ"ה). וכמובן הוא מתורגם.

לראש הדף1096.

המאור שבה (שבתורה) מחזיר למוטב

(ירוש’ חגיגה א’, ז,; פתיחה דאיכה רבתי).

מאמר מפורסם. (והוא סיומו של הדרש “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”, “שתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב”. ובירוש’ שם: שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, האור שבה היה מקרבן אצלי).

לראש הדף1097.

המאכל מביא את השֵינה

(יומא יח. במשנה).

ולכן לא היו מניחים לכהן-הגדול לאכול הרבה ערב יוהכ"פ עם חשיכה.

לראש הדף1098.

המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.

מאמר שגור. ונמצא ב“שבט מוסר” (פכ"ב) בלשון: וכבר ידוע שהמאבד… (מקור יתר קדום לא נמצא).

לראש הדף1099.

המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!

(שמות י"ד, יא).

דבור המשמש בהשאלה לענינים שונים. וכבר בימי התלמוד היה זה דבור חביב. בירושלמי פסחים (ג, ז) מסופר, כי ר’ אבהו שלח את בנו מקסרי לטבריא, ללמוד שם תורה; והנה נודע לו, שהבן עוסק שם הרבה בגמילות-חסדים (בקבורת מתים), אז שלח ר“א מכתב אל בנו בזו הלשון: ”המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא?".

לראש הדף1100.

המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו

(נדרים לט:).

“אחד מששים הוא, כמובן, דרך-מליצה (אעפ”י שבגמרא הבינו אותו כפשוטו; ואביי שואל: אם כן ליעלון שיתין ולוקמוהו; כלומר: א"כ יבואו ששים לבקרו ויקימוהו מחליו!).

לראש הדף1101.

המגביה ידו על חברו (אעפ"י שלא הכהו) נקרא רשע

(סנהדרין נח:; שמו“ר פ”א ועוד במדרשים).

מאמר מפורסם; והובא בשם ריש לקיש. שהסמכיו על הכתוב.

לראש הדף1102.

המגדל נקרא אב, ולא המוליד

(שמו“ר סוף פמ”ו).

מאמר יפה, שאינו מפורסם כראוי לו.

לראש הדף1103.

המגרש אשתו הראשונה, [ אפילו ] מזבח מוריד עליו דמעות

(סוף גטין; סנהדרין כב.).

מאמר מפורסם (בפי הבריות בלי “אפילו”), והוא לר’ אלעזר, שהסמיכו על המקרא (מלאכי ב, יג – יד).

לראש הדף1104.

המוציא מחברו, עליו הראָיה

(ב"ק ל. במשנה. ועוד הרבה).

פתגם משפטי מפורסם, מצוין בצורתו. וזו לשון המשנה בב"ק: שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק (הנרדף), זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה – המוציא מחברו, עליו הראיה (הוא צריך להביא ראיה ועדים לדבריו).

לראש הדף1105.

המחובר לטמא טמא, ולטהור- טהור

(כלים פי"ב).

שם במשנה הוא כפשוטו (לעניון טומאה וטהרה); אך כבר בגמרא (ב"ק צב:) השתמשו בו בהשאלה לענין התחברות בני אדם.

לראש הדף1106.

המכַסה אני מאברהם אשר אני עושה

(בראשית י"ח, יז).

דברו רגיל.

לראש הדף1107.

המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים (ב"מ נח:).

מאמר מפורסם, והוא בברייתא.

לראש הדף1108.

המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תִפלוֹת (סוטה כ. במשנה).

מאמר מפורסם של התנא ר’ אליעזר.

לראש הדף1109.

הממַהר באהבה, ממַהר בשנאה.

פתגם שנמצא כבר בס’ “שבט יהודה” (דף ק"כ).

לראש הדף1110.

הממון מכַסה הבוֹשת.

פתגם שנמצא בס’ “מעבר יבוק” (יד) הידוע.

לראש הדף1111.

המִן הגֹרן או מן היקב?

(מ"ב ו, כז).

דבור שגור בהלצה.

לראש הדף1112.

המן הסלע הזה נוציא [ לכם ] מים?

(במדבר כ’, י).

בהלצה על קבלת נדבה מעשִיר קמצן; וגם בעניני ספרות.

לראש הדף1113.

המנהג כמנהג יהוא

(מ"ב ט, כ).

על חוסר-סדרים (והכונה אל סוף הפסוק: “כי בשגעון ינהג”).

לראש הדף1114.

המפורסמות אינם צריכים ראיה.

זו מימרא של אריסטו, ונתפרסם אצלנו ע“י הרמב”ם בספרו “מלות הגיון” (פרק ח‘). וע’ במבוא.

לראש הדף1115.

המצַפה לשלחן אחרים,

עולם חשׁך בעדו

(ביצה לב:).

מאמר מפורסם של רב. ורב חסדא אמר: - חייו אינם חיים. והמליצה “עולם חשך בעדו” (שהיא שגורה מאד) פרש“י: ”בעדו, כנגדו, כמו שבַת בעַדו (איוב א), כלומר חשך פרוש לפניו, הכל עליו בחשך“ מזה נראה שצריך לאמר ”חושך" ולא חָשך).

לראש הדף1116.

המקום גורם

(סוטה מה. ועוד).

והובא גם בפרש“י ויקרא (י”ד, כח) ומכאן פרסומו.

לראש הדף1117.

המקום ימלא חסרונך

(ברכות טז:).

דבור שגור. ובתלמוד נוסחתו: “המקום ימלא לך חסרונך” (כך מנחמים את האדון על מות עבדו). אך בויק“ר (ח, ד) בלי ”לך".

לראש הדף1118.

המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז. במשנה; ב"ב לא).

כך מצטטים, וכך נוסחתו בגמרא ב“ב. ובמשנה סנהדרין: המקיים – מעלה עליו הכתוב כאילו – (וע”ש).

לראש הדף1119.

המקרא אומר דרשני

(רש“י בראשית כ”ה, כב; ועוד).

לראש הדף1120.

המקרה לא יתמיד.

דברי אריסטו בספרו “השמע” (מאמר ב’, פרק ח). ונתפרסם אצלנו ע“י מפרשי ”מורה הנבוכים", שהביאוהו.

לראש הדף1121.

המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו (ביצה לב:).

מאמר מפורסם. וכנראה שם בגמרא היה פתגם שגור.

לראש הדף1122.

המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קיא:).

מובא בשם ר’ גמליאל ברבי, והוא מדרש הכתוב (דברים יג)“ ונתן לך רחמים ורחמך”.

לראש הדף1123.

המשיא בתו לעם-הארץ, כאילו כוֹפתה ונותנה לפני ארי (פסחים מט:).

מאמר מפורסם, והובא בשם ר’ מאיר.

לראש הדף1124.

המשכיל בעת ההיא יִדוֹם

(עמוס ה’, יג).

דבור שגור (ומתכוונים לזמן ההוה).

לראש הדף1125.

המשתכר משתכר אל צרור נקוּב

(חגי א’, ו).

מליצה יפה, והיא שגורה.

לראש הדף1126.

המתבייש, לא במהרה הוא חוטא

(נדרים כ.).

לראש הדף1127.

המתחיל במצוה אומריםלו: גמוֹר!

כך מצַטטים. ובמדרש רבה פרשת מטות ובתנחומא שם): “מי שהתחיל במצוה, הוא גומר”. ותנחומא, עקב: “אם התחלת במצוה, הוֵה גומר אותה”. ובירושלמי (פסחים ז’, ה, ועוד) “כיון שהתחיל במצוה, אומרים לו מרק ”.

לראש הדף1128.

הַמתּן ותנצל; מַהר ותתחרט.

פתגם שהובא ב“מבחר הפנינים” (שער ח’).

לראש הדף1129.

המתעסק בצרכי צבור, משַכח תלמודו

(שמו"ר ו’, ב).

ולעומת זה בירושלמי ברכות (ריש פרק ח’): “העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה”.

לראש הדף1130.

המתעצל בשליחותו, שקרן בנבואתו.

פתגם שנמצא בכתב-יד ישן (ע’ יאהרב. פ. יוד, געל. שנה ז’). ובאמת הוא צורה מאוחרה של משלי-שלמה: “אמר עצל ארי בחוץ”, וכדומה.

לראש הדף1131.

המתפלל על חברו, הוא נענה תחִלה

(ע’ ב"ק צב.).

כך מצטטים (ור’ יצחק בֶר לוינזון - - ריב“ל – הִמליץ אותו יפה על ה”צדיקים“ המקבלים ”פדיונות“ בעד תפלתם: המתפלל על חברו, הוא נהנה תחלה”). ובמקורו בב“ק הנוסח: ” המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה“. אך כבר אצל הקדמונים היה שגור בנוסח הרשום למעלה (ע’ לדוגמא, ”מגן אברהם“ סוף סימן ר”ל, שהביא כך בשם מהרש“ל בספרו ”ים של שלמה").

לראש הדף1132.

הן הן גבורותיו

(ע’ יומא סט:).

דבור שגור (עפ“י רוב בהלצה). ובמקומו ביומא נוסחתו: ”אדרבא זוהי גבורת גבורתו (של הקב“ה) שכובש את יצרו ונותן ארך-אפים לרשעים ואלה הון נוראותיו”. אך בילקוט (נחמיה, רמז אלף ע“א) הובא מאמר זה בלשון ”הן הן גבורותיו“, וכך צטטו הקדמונים. והסגנון ”הן הן – “ נמצא הרבה בתלמוד, והוא מלשון המקרא (ישעיה, נ”ז ו) “הם הם גורלך”.

“הן ולאו” – ראה “אין ולאו” –

“הן שלך צדק” – ראֵה “יהי חן שלך” -

לראש הדף1133.

הנגע עמד בעיניו

(ויקרא י"ג, ה).

דבור מליצה רגיל בהוראת: המצב הרע לא נשנתנה, וכדומה.

לראש הדף1134.

הנה אדנָי עושה ארֻבות בשמים היהיה הדבר הזה? (מ"ב ז’, ב).

על דבר שאי אפשר.

לראש הדף1135.

הנה זה עומד אחר כָתלנו

(שה"ש כ, ט).

דבור מליצי בהוראת: הוא ממשמש ובא.

לראש הדף1136.

הנושכים בשִניהם וקָראו שלום

(מיכה ג’, ה).

מליצה יפה.

לראש הדף1137.

הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו

(שבת י:).

מאמר מפורסם המיוחס לרב, ונסמך על מקרא (וע“ש ברש”י). ושם יש גם מאמר מתנגד: הנותן ורו’ אין צריך להודיעו (וע"ש).

לראש הדף1138.

הנותן פת לתינוק, צריך להודיע לאמו

(שם. וביצה טז.).

הובא בברייתא בלשון "מכאן אמר ר’ שמעון בן גמליאל הנותן וכו‘. ובמדרש במד“ר (פי”ט) “משל הדיוט אומר: ” נתת פת לתינוק, הודיע לאמו". וע’ במבוא.

לראש הדף1139.

הנזק והסכנה מולידים הבָנה.

פתגם מתורגם מלועזית (והובא בספר “השהם”). ואומרים גם בקיצור: נזק מַחכים".

לראש הדף1140.

הנס מקול הפחד, יפול אל הפַחת [ והעוֹלה מתוך הפחת, ילכד בפח ] (ישעיה כ“ד, יח; ירמיה מ”ח, מד.).

כנראה היה זה משל שגור, והוא מצוין גם “ בלשון נופל על לשון”. בירמיה, בקצת שנוי: “הנס מפני הפחד – והעולה מן הפחת”. עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

לראש הדף1141. הַנֵי עכברֵי רשיעֵי נינהו… (ע’ ירוש’ ב"מ, ג’, ח).

בלשון זו מצטטים לפעמים בדבור ובספרות. והנוסח בירושלמי כך הוא: אילין עכברייא רשיעייא, כד המיין פירין סגין, קריין לחבריהון ואכלין עמהון (העכברים רשעים, כשהם רואים פירות הרבה, הם קוראים לחבריהם ואוכלים עמהם).

לראש הדף1142.

הנִסָה דבר אליך תלאה?

(איוב ד’ ב).

מליצה רגילה.

לראש הדף1143.

הנסתרות לאדנָי אלהינו!

(דברים כ"ט, כח).

כלומרף אין לנו עסק בנסתרות.

לראש הדף1144.

הנעשה אין להשיב.

דבור שגור. וכנראה, צורתו לקוחה מן הכתוב במגלת אסתר (ח’, ז): “כי כתב אשר נכתב – אין להשיב”; ובעיקרו הוא הפתגם “אין משיבים לאחר מעשה” (ע"ש).

לראש הדף1145.

הס מפניו כל הארץ!

(חבקוק ב, כ).

דבור הלצי על בעל-גאוה, וכדומה.

לראש הדף1146.

הסנה איננו אֻכּל

(שמות ג’, כ).

מליצה יפה של ר’ ידעיה הבדרשי בספרו המפורסם “בחינת עולם”. והכונה: הרָע אינו כָלה, אלא עוד מצליח ופורח.

לראש הדף1147.

הספקות עשו את האנשים חכמים.

פתגם שלוקח מלועזית, ונמצא כבר בס’ “מדרש שמואל” על “פרקי אבות” לר’ שמואל אוזידה. ור’ יצחק סטנוב צמצם אותו הרעיון בפתגם מליצי קצר: “ראשית מחקר פליאה” (ע"ש).

לראש הדף1148.

הסר ממך עקשות-פה, ולזות שפתים הַרחק ממך (משלי דק, כד).

עפ“י רוב מצטטים ”הסר ממך לזות שפתים" והכונה: אל תתן מקום לחשוד בך; וכדומה.

לראש הדף1149.

העוֹלה על רוחכם, היה לא תהיה

(יחזקאל כ’, לב).

מליצה חביבה.

לראש הדף1150.

העולם דומה לסולם, זה עולה וזה יורד.

פתגמו של עמנואל הרומי במחברותיו (140); ומקורו במדרשים (תנחומא, מטות; ושם גם בבמד“ר): הקב”ה עושה סולמות, מעשיר לזה ומוריש לזה (ובז’רגון תורגם פתגמו של עמנואל בחרוזים:“די וועלט איז ווי א לייטער: ארוֹיף געהט איינער, אַראָב דער צווייטער”. ויש כזה גם בלועזית).

לראש הדף1151.

העוני והזִקנה רוכבים צמָדים.

גם זה מפתגמי עמנואל (3). ויש דוגמתו בלועזית.

לראש הדף1152.

העוסק בבנין מתמסכן

(יבמות מג,; סוטה יא. ובמדרשים).

פתגם מפורסם; ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף1153.

העוסק במצוה, פטור מן המצוה

(סוכה כה.; סוטה מ:).

מאמר סתמי, והוא מפורסם ושגור (כונה כשהוא עוסק במצוה, הוא פטור ממצוה אחרת).

לראש הדף1154.

העיני האנשים (ההם) תנקר? (במדבר ט"ז, יד).

דבור שגור (ובלי “ההם”) באותה הכונה שבכתוב.

לראש הדף1155.

העינים הן לפנים ולא לאחור.

פתגם יפה, והוא באגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא.

לראש הדף1156.

הענק – לפעמים בזבוב נחנָק.

פתגם חרוזי של עמנואל (87), ונמצא גם אצל מליצים קדמונים אחרים.

לראש הדף1157.

העשיר לא יַרבה והדל לא ימעיט

(שמות ל’,טו).

דבור שגור.

לראש הדף1158.

העשן מרובה על הצלי.

פתגם שלוקח מלועזית.

לראש הדף1159.

הפה שאסר, הוא הפה שהתיר

(דמאי ו’, יא, ועוד הרבה).

מפורסם ושגור מאד.

לראש הדף1160.

הפוֹך בה והפוך בה [ דכולא בה ]

(אבות ה’, כב).

פתגמו של בן בג-בג (והכונה על התורה: עסוק בה בתמידות וכו’). ומצטטים אותו לענינים שונים.

“הפך קערה על פיה” ע’ “בקש להפוך”.

לראש הדף1161.

הפוכי מטרתא למה לי?

(כתובות קי.).

זו לשון הגמרא: שנים שהוציאו שטר-חוב זה על זה, רב נחמן אמר:“ זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? ופרש”י: "הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה, מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין? ובהוראה כזו שמתמשים בו בספרות הרבנית.

לראש הדף1162.

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו

(תהלים קכ"ד, ז).

פתגם שגור (על בטול גזירה, וכדומה).

לראש הדף1163.

הפרוץ מרובה על העומד

(כלאים ד’, ד, ועוד בגמרא).

משמש בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף1164.

הפרי יִדמה לגזעו והגזע לפריו.

(יבמות מג,; סוטה יא. ובמדרשים).

הובא בס’ הקדמון “פענח רזא” בשם “משל”. ויש כמוהו הרבה בלועזית וגם באוצר משלינו.

לראש הדף1165.

הצאן ובקר ישחט (להם) ומצא להם?

(במדבר י"א, כב).

דבור שגור בהשאלה.

לראש הדף1166.

הצועק לשעבר, הרי זו תפלת-שוא

(ברכות נד. במשנה).

מאמר מפורסם, ומשמש לענינים שונים.

לראש הדף1167.

הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו (בראשית ל"ב, יב).

שגור מאד. והסופר י. קאמינר גורם בהלצה: “מיד יעקב ”.

לראש הדף1168.

הֵצִיץ ונִפגע

(חגיגה יד:).

על בן-זומא (מארבעה שנכנסו “לפרדס”) נאמר כך; ופרש“י ”הציץ לצד השכינה ונטרפה דעתו“. ובפי הבריות בהלצה על מי שעִיין בספרי השכלה ו”נתחמץ".

לראש הדף1169.

הציקתני רוח בטני

(איוב ל"ב, יח).

מליצה הלצית על סופרים או נואמים.

לראש הדף1170.

הצלה פורתא

(גטין נו.).

מבטא שגור (הצלה מועטת, כל-שהיא).

לראש הדף1171.

הצנועים מושׁכים את ידיהם

(יומא לט. וש"נ).

מבטא שגור.

לראש הדף1172.

הצפור לא בשר.

קלמבור מפורסם על הכתוב (בראשית ט"ו, י) ואת הצפור לא בתר. והכונה: בשר עוף אינו שוה הרבה.

לראש הדף1173.

הצרה משביעה את האדם

(מדרש תהלים על הפסוק “היתה לי דמעתי לחם”).

לראש הדף1174.

הצרי אין בגלעד?

(ירמיה ח’, כב).

לראש הדף1175.

הקדיח תבשילו ברבים

(ברכות יז:; סנהדרין קג:).

“שלא יהא לנו (בסנהד‘: לך) בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים“ (העובר עבירות בפרהסיא, וכדומה). ובהוראה מליצית מעין זו הוא דבור שגור (וגם בהלצה). וראוי להעיר, שהלשון ”הקדיח את תבשילו“ נמצא בתלמוד גם כפשוטו; לדוגמא, במס’ ביצה (סט.): ”הנחתום מודד תבלין (ביו“ט) ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח תבשילו ”. וע’ ברכות (לד.) ”אם הוא מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח".

לראש הדף1176.

הַקדים נעשה לנשמע

(ע’ שבת פח.).

“בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע” (ככתוב (שמות כ“ד, ז); ויאמרו כל אשר דִבר ה’ נעשה ונשמע ). והמבטא הנ”ל הוא דבור שגור (ובהלצה על נבהל להשיב).

לראש הדף1177.

הקדרה הולכת למים עד כי תִּשָבר.

הראב“ע במכתמיו (סימן נ”ח). וזה משל לקוח מלועזית.

לראש הדף1178.

הקהה את שיניו.

דבור שגור, לקוח מ“ההגדה” לליל פסח.

לראש הדף1179.

הקול קול יעקב, והידים ידי עשו (בראש’ כ"ז, כב).

שגור מאד. ובפי הבריות הם שני דבורים מיוחדים.

לראש הדף1180.

הקולמוס מליץ הלב.

פתגם שנמצא בס’ “נובלות חכמה” להח’ וש"ר מקנדיא.

לראש הדף1181.

הקולר תלוי בצואר - (סנהדרין ז: ועוד).

דבור מליצי מענין אחריות מוסרית, וכדומה. והוא שגור מאד.

לראש הדף1182.

הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. (קדושין כ. וש"נ).

לראש הדף1183.

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם

(אבות ד’, כא).

מיוחס לר’ אלעזר הקפר.

לראש הדף1184.

הקץ לדברי רוח? (איוב ט"ז, ג).

דבור רגיל (בהלצות).

לראש הדף1185.

הקרובים אל החלל (דברים כ"א, ז).

מבטא רגיל (בהלצות).

לראש הדף1186.

הקריבהו נא לפֶחָתך… (מלאכי אד, ח).

שגור בהוראה: נס נא להתנהג ככה עם פקיד נכרי… וזה היה דבור שגור כבר בימי התלמוד. ע‘, לדוגמא, כ“ב צז: יין מגולה אין אומרים עליו קידוש היום, ”ואע"ג דעבריה במסננת, אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך, הֲיִרצך וגו’.

לראש הדף1187.

הִקשה אדם קשה כברזל (מנחות צה:).

כך אמר רבה על רב ששת וקושיתו (וע"ש בתוספות).

לראש הדף1188.

הרב דברים לא יֵעָנה? [ ואם איש שפתים יצדק? ]

(איוב י"א, ב).

לראש הדף1189.

הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול (קדושין לב.).

כך אמר רב יוסף. ורב חסדא אמר: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול; הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. וכל המאמרים האלה מפורסמים ושגורים.

לראש הדף1190.

הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידַי יותר מכולם

(תענית ז,; מכות ו.).

המאמר המצוין והמפורסם הזה מיוחס בתענית לר’ חנינא, ובמכות – לרבי. ומזה נראה שהוא פתגם עתיק.

לראש הדף1191.

הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן

(סנהד’ סה.).

כלומר: הרבה שאלות יש לי לשאל ואין למי לשאול (להרצותן-להחליפן) – כך אמר ר’ עקיבא כשמת רבו ר’ אליעזר. והיא מליצה מפורסמת.

לראש הדף1192.

הרבה נושאים נשים ומצליחים, ויחידים נכשלים (במד"ר ט, ד).

לראש הדף1193.

הרבה סייחים מתו, ונעשו עורותיהם שטיחים על גבי אמוֹתיהם

(ב“ר פס”ז, ועוד במדרשים).

משל עממי, שיש דוגמתו בכמה לשונות. ונמצא בקצת שנוי גם בארמית: נפישי גמלי סבי וכו’ (ע’ אות נ’).

לראש הדף1194.

הרבה עשו כ- ולא עלתה בידם

(ברכות לה:).

דבור רגיל (בתלמוד נאמר: כר’ שמעון בן יוחאי. וע"ש כל הענין).

לראש הדף1195.

הרבה שחוק עושה; הרבה יין עושה; הרבה ילדות עושה; הרבה שכנים רעים עושים

(סוטה ז. במשנה).

כך היו מדברים בבית-דין-הגדול על לבה של הסוטה, כדי שתודה על חטאתה. ורוב הדבורים הללו נהיו (או גם היו מעיקרא) פתגמים שגורים; ביחוד שני האחרונים.

לראש הדף1196.

הרבה שלוחים למקום.

פתגם שגור, שלוקח מפרש“י שמות ט”ז, לב. ובמקורו הראשון, במס’ תענית (יח:): הרבה הורגים יש ביד המקום, הרבה דובים יש, וכו’ (ע"ש). ובתורת-כהנים פ’ אמור ובמדרשים-בקצת שנוי.

לראש הדף1197.

הרבנות מקברת את בעליה (פסחים פז:).

פתגם מפורסם (שהובא בשם ר’ יוחנן). ובמס’ יומא (פו:) מאמר סתמי: הרשות מקברת בעליה“ (ופרש”י הרבנות ). והכונה בשני המקומות לשררה ושלטון, ומקברת כפשוטו (שנאמר: וימת יוסף, תחלה, ואח“כ כל אחיו). ובדבור ובספרות מכוונים אל ”הרבנות“ ממש, ו”מקברת" דרך-מליצה.

לראש הדף1198.

הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט.).

מאמר מפורסם,שהובא בשם רב נחמן.

לראש הדף1199.

הרואה אומר: ברקאי

(שם כח. במשנה).

“אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה (של התמיד, כלומר אם האיר המזרח); אם הגיע, [ אז ] הרואה (זה שעלה לגג לראות) אומר ברקאי (לשון צחר, כמו ”למען היה לה ברק“). והוא דבור שגור בהוראה מעין: ”האח, ראיתי אור".

לראש הדף1200.

הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו; והבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו (ע’ ערובין יג:).

כך מצַטטים; וכך הוא בקירוב בילקוט שמואל רמז קי“א בשם תנחומא. ובמקורו הראשון (בערובין הנ”ל) נוסחתו: המחַזר על הגדוּלה, גדולה בורחת ממנו; והבורח הן הגדולה, גדולה מחזרת אחריו. והרעיון שבפתגם זה נמצא גם במשלי הגוים (ובלאטינית, אצל פלוטארך, הוא כמעט מלה במלה כנ"ל).

לראש הדף1201.

הרוצה לאבד מעותיו ישתמש בכלי-זכוכית.

(ע’ ב"מ כט: וחולין פד:).

לראש הדף1202.

הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם.

(ע’ ב“מ כ”ט: וחולין פד:).

שניהם פתגמים שגורים (ביחוד הראשון). ובתלמוד נוסחתם כך: “אמר ר’ יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ולא ישב עמהם”.

לראש הדף1203.

הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

פתגם מצוין בצורתו ובתכנו, והביאו כבר הרא“ש בהלכותיו, שבועות פרק ו’, סימן י”ג, בלשון: “כי יאמרו העולם, הרוצה לשקר ירחיק עדיו ”. (והרעיון שבפתגם זה ישנו גם במשלי הגוים).

לראש הדף1204.

הרוצה שיחכים, יעסוק בדיני ממונות (ב"ב קעה: במשנה).

מאמר מפורסם, והוא לר’ ישמעאל.

לראש הדף1205.

הרחב פיך ואמַלאהו! (תהלים פ"א, יא).

דבור שגור בהלצה.

לראש הדף1206.

הרחמנים, הרתחנים ואניני הדעת, חייהם אינם חיים.

(פסחים קיג:).

פתגם מפורסם. ובתלמוד נוסחתו: תנו רבנן: שלשה חייהם אינם חיים – הרחמנים וכו’ (ופי’ הרשב"ם: הרחמנים יותר מדאי; והני שלשה מילי, דבר התדיר בהן כל שעה, וכיון שהוא מקפיד עליהם אין חייו חיים, שאין לו מנוחה).

לראש הדף1207.

הַרחק כמִטַחוי קשת (בראשית כ"א, טז).

דבור רגיל (ולרוב בהלצה).

לראש הדף1208.

הַרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד: ותוספתא שם, ואדר“נ פ”ב.).

פתגם שגור; וגם בתלמוד נמסר בלשון: “אמרו חכמים ”, וכונתו: שיתרחק האדם גם מדבר הדומה, או שיש לו איזה יחס, למעשה מכוער, כדי שלא לתת מקום לחשד; ובענינים כאלה מצטטים אותו.

לראש הדף1209.

הרחק משכן רע

(אבות א’, ז).

מיוחס לנתאי הארבלי. ויש דוגמתו עוד הרבה באוצר משלינו וגם במשלי הגוים.

לראש הדף1210.

הרי שלך לפניך (ב"ק צו: במשנה, ועוד הרבה).

דבור שגור.

לראש הדף1211.

הרים וגבעות.

“הבטיח הרים וגבעות ”. זה דבור שגור. בלועזית אומרים: “הבטיח הרי זהב ”; ואם-כן אין זה ענין לפתגמנו. ונראה לי, שהכונה אל האמור בפסוקי דזמרא (תהלים קמ“ח): ”ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף וכו’ וכו’ “. ומתוך ש”רשימה “ זו היתה שגורה בפי כל (מסדר התפלה), לכן כשהיה איש רוצה להבטיח לחברו שיעשה למענו כל מה שיחפוץ, היה אומר לו ”הרים וגבעות“, כלומר: הרבה, הרבה דברים, ככתוב שם. ועוד אפשר, שהכונה אל ההבטחה האמורה בישעיה (נ”ד, י) "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו‘" (ופסוק זה היה מפורסם, מפני שהוא בהפטורה לפ’ נח ולפ’ תצא).

לראש הדף1212.

הרכיב חיגר על גבי סומא (סנהדרין צא: ובמדרשים).

מליצה שגורה, מענין ערבוביא ובלבול. ובתלמוד הוא כפשוטו, ומקורו במשל המפורסם: שני שומרים היו בפרדס, אחד חיגר (פִסֵח) ואחד סומא; רכב חיגר על גבי סומא וקטף את הפירות ואכלום שניהם. לימים בא בעל הפרדס ושל: מי לקח הפירות? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה בעל הפרדס? הרכיב חיגר ע"ג סומא ודן אותם כאחד.

לראש הדף1213.

הררים התלוים בשערה (חגיגה י. במשנה).

כלומר: הלכות גדולות התלויות ברמז של מקרא מועט. וציור מליצי יפה זה הובא גם ברש“י דברים ל”כ, מו, ומכאן היה דבור שגור לענינים שונים.

לראש הדף1214.

הרשעים ברשות לבם; הצדיקים לבם ברשותם.

(ב“ר פל”ד, ועוד במדרשים).

לראש הדף1215.

השָׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון (קהלת ה’, יא).

מן המשלים היפים שבקהלת.

לראש הדף1216.

השבת מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה.

(יומא פה:; מכילתא ריש כי תצא).

זו דרשה על הכתוב (שמות ל“א) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם: היא מסורה בידכם וכו’. ובמכילתא הגירסא: ”לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורים לשבת". וכנראה זה מאמאר עתיק, כי הוא נמצא גם באבן-גליון.

לראש הדף1217.

הִשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה

(פסחים מג. וש"נ).

זה מדרש הכתוב (במדבר ה‘) איש או אשה כי יעשו וגו’. ובקדושין (לה. ועוד) “השוה – לכל דינים שבתורה”, וגם זה מסמך על מקרא.

לראש הדף1218.

השומע ישמע, והחָדל יחדל (יחזקאל ג’, כז).

דבור שגור.

לראש הדף1219.

השומר אחי אנכי? (בראשית ד’, י).

זהו הדבור השגור היותר קדמון (ובמקום “אחי” אומרים, כמובן, השם הנצרך לענין).

לראש הדף1220.

השופט כל הארץ לא יעשה משפט? (שם י"ח, כה).

משמש להרבה ענינים נאותים.

לראש הדף1221.

השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן (פסחים פו: וש"נ).

מאמר מפורסם, וברייתא היא (וסיומה: שנים – דרך ארץ; שלשה – מגסי הרוח).

לראש הדף1222.

השֹׁחד יעַור עיני פקחים [ ויסלף דברי צדיקים ].

(שמות כ“ג, ה; דברים ט”ז, יט).

בשמות נאמר: השחד יעור פקחים (בלי “עיני”). אך בפי הבריות שגור בלשון הכתוב בדברים.

לראש הדף1223.

השיאוֹ לדבר אחר (ע"ז כט:; תוספתא דפרה א’, ועוד).

מבטא מפורסם. (והליצנים מתרגמים: ער האט איהם חתונה געמאכט מיט א חזיר).

לראש הדף1224.

השטן מקטרג בשעת הסכנה.

ראֵה: אין השטן מקטרג וכו’.

לראש הדף1225.

השמים שמים לאדני, והארץ נתן לבני אדם.

(תהלים קט"ו, טז).

לראש הדף1226.

השמר לך פן!

(דברים י"ב יט).

קלמבור מפורסם: פן – “פען” בז’רגון (עט, קולמוס); והכונה: השמר לך מלחתום על שטרי-חובות הרבה; הזהר בחתימה על כתבי-התחייבות.

לראש הדף1227.

השעה משחקת לו (ברכות ז: ועוד).

מליצה שגורה.

לראש הדף1228.

השעה צריכה לכך (יבמות צ: ועוד).

בעין: הוראת שעה היתה.

לראש הדף1229.

השתדל להבא, ולא תדאג לשעבר.

פתגם שמצא דוקעס בכתב-יד יש,.

לראש הדף1230.

התורה חסה על ממונם של ישראל (יומא לט. וש"נ; ירוש’ תרומות ח’, ט ועוד).

התורה מונחת – ראֵה “תורה מונחת-”

לראש הדף1231.

התִחיינה, העצמות האלה? (יחזקאל ל"ז, ג).

לראש הדף1232. הִתחֵלתְּ - גמוֹר (ב“ר פ”ס, ב).

לראש הדף1233.

התחת אלהים אנכי? (בראשית ל’, ב).

דבור רגיל.

לראש הדף1234.

התכבדו מכובדים… (ברכות ס:).

"הנכנס לבית-הכסא אומר: התכבדו וכו’ (אל המלאכים המלַוים אותו; כמו שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך). והוא דבור הלצי שגור.

לראש הדף1235.

התשכח אשה עולָה (ישעיה מ"ט, טו).

ו.

לראש הדף1236.

ואהבת לרעך כמוך

(ויקרא י"ט, יח).

והליצנים מוסיפים “ברור לו מיתה יפה” (כמו שהוא נדרש בתלמוד בכמה מקומות; ע’ פסחים עה. וש"נ).

לראש הדף1237.

ואהבתם את הנר (דברים ו’ יט).

לראש הדף1238.

וא"ו דכתיב אאופתא קאמר (חולין טז).

לראש הדף1239.

וא"ו אאופתא כתיבי לך (זבחים יט).

כלומר: טעם שאינו נכון, כמו שכותב וי“ו על הבקעת, וכולה מנותחת לפרקים מפני שני הבקעת, שהיא עשוה חריצין חריצין ואינה חלקה (פרש”י). והמבטא “וא”ו אאופתא" היה אז דבור שגור; כי בחולין משתמש בו ר’ חייא, ובזבחים ר’ יוחנן. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

לראש הדף1240.

ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף אדנָי

(ויקרא י’, ו).

משתמשים בו בענינים שונים (ביחוד בהספדים).

לראש הדף1241.

ואידך פירושא הוא (שבת לא.).

דבור רגיל (וע’ למעלה אות ד’ “דעלך פני וכו’”).

לראש הדף1242.

ואכלת את שלל אויבך (דברים כ’, יד).

בהלצה על חתן הסמוך על שלחן חותנו (או שבא לבקר בבית חותנו).

לראש הדף1243.

ואלה הצאן מה עשו! (ש"ב כד, יז).

מליצה רגילה.

לראש הדף1244.

ואם לָחשך אדם לאמר - (ברכות ז:).

כלומר: ואם יקשה לך איש קושיא זו וזו, אמוֹר לו -. והוא דבור רגיל בספרות הרבנית.

לראש הדף1245.

ואם תאמר: מה נאכל?

דבור הלצי שגור. והוא לקוח מלשון הכתוב (ויקרא כ“ה, כ): ”וכי תאמרו מה נאכל וגו’: אלא שבמקום “וכי תאמרו” בא “ואם תאמר”, שהוא סגנון-הקושיא הקבוע בתוספות.

לראש הדף1246.

ואנכי היודע וָעַד (ירמיה כ"ט, כג).

מבטא רגיל.

לראש הדף1247.

ואת מי אין כמו אלה! (איוב י"ב, ג).

לראש הדף1248.

ואתה (את) נפשך הלצת (יחזקאל ל"ג, ט).

לראש הדף1249.

ובִעַרת הרע מקרבך (דברים י"ז, ז).

לראש הדף1250.

וגר זאב עם כבש (ישעיה י"א, ו).

גם בהלצה.

לראש הדף1251.

והביטו אחרי משה (שמות ל"ג, ח).

דבור שגור בהוראת: אעפ“י שהוא אדם גדול, מבקרים את מעשיו; או שחושדים אותו. ומתכוונים בזה לדרשת התלמוד (קדושין לג: ומקורו בירוש’ שקלים ה’, ב) על הפסוק הנ”ל, שהיו בני ישראל מביטים אחרי משה ואומרים: ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שָמן, אוכל משלנו ושותה משלנו, הכל משלנו (ע“ש בירושלמי בלשון ארמית בסגנון של ”פולקלור" אמתי).

לראש הדף1252.

והגית בו יומם ולילה (יהושע א’, ח).

דבור שגור (ובמס’ מנחות צט: אמר ר’ יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה ליהושע (ע"ש).

לראש הדף1253.

והדברים עתיקים (דה"א ד’, כב).

דבור שגור, בהוראה מעין “ודי לחכימא”; או: כן היה וכן הוה; וכדומה.

לראש הדף1254.

והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כ"א, יג).

על חכם מתעקש.

לראש הדף1255.

והוא ימשל בך

(בראשית ג’, טז).

ובז’רגון עשו מזה פתגם חרוגי הלצי: “והוא ימשל בך, און וואס זי וויל טוּט זי דאָך”.

לראש הדף1256.

והוא רחום יכפר עון (תהלים ע"ח, לח).

לראש הדף1257.

והחזיקו שבע נשים באיש אחד (ישעיה ד’, א).

דבור הלצי מפורסם.

לראש הדף1258.

והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י"ד, ז).

מליצה שגורה בהוראה מעין: כשהצרה תתגבר, תבוא הישועה. וגם על זִקנה מאושרת.

לראש הדף1259.

והיה ראשיתך מצער, ואחריתך יִשנה מאד

(איוב ח’, ז).

פתגם שגור.

לראש הדף1260.

וִהייתם נקִיים מאדֹנָי ומישראל (במדבר ל"ב, כב).

דבור שגור; וגם בקיצור: והייתם נקיים! ומתכוונים לדברי המשנה (שקלים פ“ג, משנה ב’): ”אדם צריך לצאת ידי הבריות, בדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר: והייתם נקיים מה’ ומישראל“. (כלומר:” לא די שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק, אלא שישתדל שלא לתת מקום לבריות לחשוד אותו).

לראש הדף1261.

והכל שָריר וקיים.

דבור שגור, לקוח מנוסח “הכתובה”. ובמס’ ב“ב (קס:): ”דכתיב ביה (בסוף השטר) “שריר וקיים ”. ובירושלמי גטין (ט’, ח): קיים שריר וברור". ומזה נראה שכל שטרותיהם היו מסיימים בלשון זו.

לראש הדף1262.

וזה מה שרצינו לבאר.

דבור קבוע בסוף כל ענין בספרי הפילוסופיה (או בחכמת הנדסה וכדומה) מימי הבינים. וכן הוא גם בלאטינית quod erat demonstrandum.

לראש הדף1263.

וזרח השמש ובא השמש (קהלת א’, ה).

וכדרשת התלמוד עד שלא שקעה שמשו של [ חכם ] זה, זרחה שמשו של זה (ביום שמת ר’ עקיבא נולד רבי, וכו’). וכמו שאומרים, בצרפתית: “המלך מת – יחי המלך!”

לראש הדף1264.

וחזר הדין

(קדושין ה: וש"נ).

מבטא שגור.

לראש הדף1265.

וחי אחיך עִמך (ויקרא ב"ה, כה).

לראש הדף1266.

וחי בהם, ולא שימות בהם(יומא פה: וש"נ).

זה מדרש הכתוב (ויקרא י“ח, ה): ”ושמרתם את הקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם “. והדרש היפה הנ”ל מיוחס פעם להתנא ר’ ישמעאל, פעם להאמורא שמואל, ועפ“י רוב הוא מובא סתם. ומזה מוכח שהיה פתגם שגור; וכן הוא גם עתה. (אגב אעיר, שעיקר הפסוק הנ”ל נמצא גם ביחזקאל (כ‘, יא): “- - בהקותי לא הלכו - - - אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ”, ובנחמיה (ט’ כט): "ולא שמעו למצותיך - - אשר יעשה אדם והיה בהם ).

לראש הדף1267.

וחם השמש ונמס (שמות ט"ז, כא).

מליצה על דבר ומעשה שיכול להתקיים רק בחושך ובבערות; וכדומה.

לראש הדף1268.

וי להאי שופרא דבָלי בעפרא! (ברכות ה:; ע"ז כ.).

(שופרא- יופי). כך מצטטים. ובברכות: אמאי קא בכית? להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. ובע“ז (בענין אחר): ”כָכה דהאי שופרא בָלי בעפרא". וכנראה היה זה מבטא שגור.

לראש הדף1269.

וי לחסרון כיס! (ב"מ כג.).

כלל באבדה: כיון שאמר וי לה מעין זו הוא דבור שגור (ובלי “לה”).

לראש הדף1270.

ויבוא דם השטן בתוכם (איוב א’, ו).

על מחלוקת, פירוד דעות, וכדומה.

לראש הדף1271.

ויבואו האנשים על הנשים (שמות לה,ה, כב).

על דוחק גדול באספה.

לראש הדף1272.

ויבוקש הדבר וימָצא (אסתר ב’, כג).

רגיל בדבור.

לראש הדף1273.

ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה

(עזרא ט’, ב).

משתמשים בו כמו בפתגם (כלומר: ה“גדולים” עוברים את העבירה בראשונה). וכבר היה דבור שגור בימי התלמוד; כי כך מסופר בב“מ (קח.); רבה בר נחמן ראה אילנות על שפת הנהר (מה שאסור עפ”י דין), שאל: למי הם? ענוהו: לרבה בר הונא; אמר: ויד השרים והסגנים וגו’.

לראש הדף1274.

“ויהי” אינו אלא צרה (ע’ מגילה י:; ב“ר פמ”ב ועוד במדרשים).

כך שגור בפי הבריות. ושם בתלמוד: כל מקום שנאמר “ויהי” אינו אלא לשון צער.

לראש הדף1275.

“ויהי” ערב ויהי בֹקר (בראשית א).

כך רגילים לאמר בספורים.

לראש הדף1276.

וינַצלו את מצרים (שמות י"ב, לו).

דבור הלצי.

לראש הדף1277.

ויסעו ממָתקה ויחנו במָרה.

מליצה של החריזי בתחכמוני (שער י"ז). ונמצאה דם אצל מליצים קדמונים אחרים.

לראש הדף1278.

ויפן כה וכה, וירא כי אין איש (שמות ב’, יב).

משמש בהוראה מעין “במקום שאין אנשים וכו’”.

לראש הדף1279.

ויפתח אדני את פי האתון (במדבר כ"ב, כח).

כהלצה על נואמים.

לראש הדף1280.

ויצא העגל הזה (שמות ל"ב, כד).

על ערבוביא.

לראש הדף1281.

ויקם מלך חדש! (שמות ט"ז, ח).

לראש הדף1282.

וירעו הרועים אותם (יחזקאל ל"ד, ח).

את עצמם. על פרנסים ה“מתפרנסים” מקופת הקהל, וכדומה.

לראש הדף1283.

וישכח ישראל את עוֹשהו, וַיִבן היכלות. ## (הושע ה’, יד).

בציטאט זה השתמש כבר ר’ מנא (ירושלמי סוף פ“ה דשקלים) על הקהלות הבונות להן בתי-כנסיות נהדרים (”היכלות"), בעת שהן מזניחות את התורה והמצוות. וכך מצטטים אותו גם עכשיו.

לראש הדף1284.

וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, טו).

שגור מאד.

לראש הדף1285.

ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ר, לח).

לראש הדף1286.

ויתרוצצו הבנים בקרבו (בראשית כ"ה, כב).

על הפוסח על שתי השעיפים וכדומה (במקרא נאמר, כמובן, בקרבה ).

לראש הדף1287.

וכאן הבן שואל (פסחים קטז. במשנה).

דבור שגור (כלומר: כאן יש לשאול). ונתפרסם ע“י ה”הגדה".

לראש הדף1288.

וכדי בזיון וקצף (אסתר א’, יח).

מבטא רגיל.

לראש הדף1289.

וכי אומרים לאדם: חטא בשביל שיזכה חברך!

(שבת ד. וש"נ).

מפורסם מאד. ובמקומות אחדים בתלמוד יש גם כזה: “וכי אומרים לאדם עמוד וחטָא, בשביל שתזכה ”. וכנראה, אותו המאמר בכל נוסחותיו היה פתגם שגור.

לראש הדף1290.

וכי דרכו של בוֹעז לשאול בנשים? (שבת קיג:).

כך מצטטים בהלצה (עפ“י פרש”י רות ב‘, ה). ושם בתלמוד – “לשאול בנערה” (כי זו שאלה על הכתוב שם " ויאמר בֹעז לנערו: למי הנערה הזאת?) וע’ במבוא.

לראש הדף1291.

וכי כך עושים לבני לוָיה. (חולין ז.).

דבור שגור. ושם בגמרא בלי “וכי” (דלא לימא: כך עושים - - ).

לראש הדף1292.

וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים?

(קדושין כא. וש"נ).

גואלים – קרובים. מאמר מפורסם. (והוא תמיה על הכתוב (ויקרא כ“ה, כו) ”ואיש כי לא יהיה לו גואל").

לראש הדף1293.

וכי כעורה זו…? (קדושין ט: וש"נ).

בתלמוד בלי “וכי”; "כעורה זו ששנה רבי? (כלומר: כלום גרועה היא אותה מִשנה, ולמה אינך מביא ראיה ממנה). ובהוראה מעין זו הוא מבטא רגיל.

לראש הדף1294.

וכי מפני שאתה דורש בת ובת, נוציא (את) זו לשריפה?

(סנהדרין נא:).

כך אמר ר’ ישמעאל לר’ עקיבא. והוא דבור “מפורסם, ומשמש לענינים שונים. (ויש מצטטים: ”וכי בשביל שאתה דורש וי“ו – ” והיינו הך).

לראש הדף1295.

וכי משוֹא-פנים יש בדבר? (יבמות עט. ועוד).

לראש הדף1296.

וכי עולם של הפקר ראית? (איכה רבתי א’, ג).

לראש הדף1297.

וכך היה אומר וכך היה מונה (מסדר העבודה ליוה"כ; ומקורו במס’ יומא).

הלצה מפורסמת היא: מן וכך היה אומר עד וכך היה מונה – רחוק הדרך (או: נופלים “כורעים” כמה פעמים); כלומר: הבטחה לתת אינה עדיין נתינה.

לראש הדף1298.

וכל מעשיך יהיו לשֵם שמים (אבות ב’, יב).

מיוחס לר’ יוסי הכהן.

לראש הדף1299.

וכִפר בעדו…

(ויקרא ט"ז, יז).

הלצה שגורה, שהוראתה מעין “שלך קודם לשל כל אדם”; כי בראשונה “וכפר בעדו ”, וח“כ,בעד כל קהל ישראל”.

לראש הדף1300.

וכשל עוזר ונפל עזור (ישעיה ל"א, ג).

לראש הדף1301.

וכתתו חרבותם לאתים (שם ב‘, ד; מיכה ד’, ג).

לראש הדף1302.

ולא אֵחר הנער לעשות הדבר (בראשית ל"ד, יט).

דבור הלצי.

לראש הדף1303.

ולא ידע בשכבו ובקומו (שם י"ט, לג, לו).

כלומר: לא ידע ולא הבין, לא בראשונה ולא באחרונה (לשון הכתוב: “בשכבה ובקומה”).

לראש הדף1304.

ולא נודע כי באו אל קִרבֶנה (שם מ"א, כא).

על מי שמכניס הרבה ומוציא הרבה;

לראש הדף1305.

ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו (שם י"ג, ו).

על שנים שמריבים תמיד; וכדומה.

לראש הדף1306.

ולא תאמר: אני העשרתי את אברם

(שם י"ד, כג).

כלומר: אי אפשי ב“טובותיך”, כדי שלא תתפאר עלי.

“ומשמע ודומה –” ראה אות מ’: “משמע –”.

לראש הדף1307.

ונהי בעינינו כחגבים (במדבר י"ג, לג).

בפני “גדולים”.

לראש הדף1308.

ונחנו מה כי תלינו עלינו! (שמות ט"ז, ז).

לראש הדף1309.

ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י).

לראש הדף1310.

ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד’, טו).

לראש הדף1311.

ופקדתי על כל לוחציו (ירמיה ל’) – ואפילו על גבאי צדקה (ב"ב ח:).

דרשה יפה של רב. והיא מפורסמת ושגורה.

לראש הדף1312.

ופרשו השמלה

(דברים כ"ב, יז).

כלומר: דברים ברורים (כמו שפרש"י: דברים המחוורים כשמלה).

לראש הדף1313.

ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, ט).

דבור שגור, המתכוין ל“צער בעלי חיים” כמו שגם רבי הביא פסוק זה לאותו ענין (ע’ ב"מ פה.).

לראש הדף1314.

ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (שם ק"ט, יח).

הנאהו מאד; או: הדבר נקלט אצלו היטב.

לראש הדף1315.

ותבקע הארץ לקולם (מ"א א’, מ).

על קול המולה. (במקרא נאמר – “בקולם”).

לראש הדף1316.

ותהי האמת נעדרת (ישעיה נ"ט, טו).

וכדרשה היפה שבתלמוד: שנעשתה עדרים עדרים (שכל כתה ומפלגה מתעקשת להאמין ולפתות כי בה האמת).

לראש הדף1317.

ותהי לחרדת אלהים (ש“א י”ד, טו).

לראש הדף1318.

ותו לא מידי

(סוכה לו: וש"נ).

שגור מאד (כפשוטו: ולא עוד כלום). ונמצא פעמים רבות בתלמוד בהוראת: אין להקשות עוד כלום; אין לדון עוד אחר הדבר; וכדומה.

לראש הדף1319.

ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח’, ו).

מליצה נהדרה, והיא שגורה.

לראש הדף1320.

ותעבור הרִנה במחנה (מ"א כב, לו).

כלומר: השמועה עברה בכל העיר. (במקרא – “ויעבור”).

ז.

לראש הדף1321.

זאת נחמתי בעניי

(תהלים קי"ט, נ’).

לראש הדף1322.

זבחי אלהים רוח נשברה (שם נ"א, יט).

לראש הדף1323.

זבן וזבין תגרא איקרי? (ב“מ מ: וש”נ).

משל מפורסם: קנֵה ומכוֹר (בלי ריוח) רק כדי להקרא סוהר; כלום אפשר הדבר?

לראש הדף1324.

זה אומר בכֹה, וזה - בכֹה (מ“א כ”ב, כ; דה“ב י”ח, יט).

כך מצטטים. ובמ“א נוסחתו: ”ויאמרזה בכה וזה אומר בכה“** ובד”ה: ויאמר זה אומר ככה וזה אומר ככה".**

לראש הדף1325.

זה בא ללַמד ונמצא לָמד (פסחים כה: וש"נ).

משתמשים בו בדרך-הלצה. ובתלמוד הוא דבור קבוע, ופירושו מתבאר מן הדוגמא הזאת: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כ“ב, כו); וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מַקיש (מַשוה, מדַמה) רוצח לנערה המאורסה - - ונערה המאורסה לרוצח…”. והדבור הנ“ל הובא גם בפרש”י דברים כ"ב, כו, ומכאן פרסומו.

לראש הדף1326.

זה הקטן גדול יהיה

דבור הלצי, לקוח מסדר ברית-מילה.

לראש הדף1327.

זה חומס וזה רומס.

שגור ביחוד בפי הסוחרים (על עוזריהם ו“משולחיהם”); ומקורו בסליחה.

לראש הדף1328.

זה חליפתי, זה כפרתי!

דבור הלצי (לקוח מ“סדר כפרות”).

לראש הדף1329.

זה חלקי מכל עמלי (קהלת ב’, י).

כך מצטטים. ובמקרא: “וזה היה חלקי –”.

לראש הדף1330.

זה לעֻמת זה עשה אלהים (שם ז’, יד).

משַמש לענינים שונים.

לראש הדף1331.

זה מושך לכאן, וזה-לכאן (זבים ג’, ב).

שם במשנה הנוסח: זה מושך הילך וזה מושך הילך.

לראש הדף1332.

זה נהנה וזה לא חסר (ב"ק כ:).

דבור שגור (אעפ“י שנמצא רק פעם אחת בכל הש”ס).

לראש הדף1333.

זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא? (שבחים ה.).

כך אמר ריש לקיש לר’ אלעזר בתמיה של לעג.

לראש הדף1334.

זו אינה צריכה לפנים (ב"מ טז.).

כלומר: “זו אינה קושיא חמורה כל-כך, ואין צורך להכניסה לפני בני הישיבה” (כך אמר ר’ אבא. ועל זה אומר רבא: “זו צריכה לפנים ולפני-לפנים”). ובהוראה מעין זו מצטטים אותו.

לראש הדף1335.

זו תורה וזה שכרה! (ברכות סא:; מנחות כט:).

בלעג מר. ובברכות היא קריאת-תמיה של המלאכים אל הקב“ה כשנהרג ר’ עקיבא בענויים איומים ובמנחות זו קריאתו של משה כשהראהו הקב”ה את אחריתו של ר’ עקיבא.

לראש הדף1336.

זו ואין-צריך-לאמר זו [ קתני ] (ערובין עו: וש"נ).

כך מתרצת הגמרא במקומות רבים את המשנה, כשיש בה שני ענינים, שהשני היה אפשר ללמוד מן הראשון בקל-וחומר. ולהפך אומרים: לא זו אף זו [ קתני ], כשהענין השני חָמור מהראשון.

לראש הדף1337.

זו מִנַיִן לך? (סנהדרין צז:, קא.).

מבטא רגיל (ושם בתלמוד; פעם כפשוטו: מאין לקחת מגילה זו? ופעם: מאין אתה יודע זאת? ובהוראה השנית מצטטים אותו).

לראש הדף1338.

זובחי אדם עגָלים ישָקון (הושע י"ג, ב).

לעג חריף על בני אפרים: הורגים אנשים, שנושקים לעגלי הזהב. ומשתמשים בו על “צבועים” וכדומה.

לראש הדף1339.

זוודאי קלילי, ואורחא רחיקתא (כתובות סז:).

(הצידה קלה, והדרך רחוקה).

פרש“י: ”צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה". כך אמר מר עוקבא כשבדק לפני מותו את חשבונות הצדקה שלו ומצא שפיזר לעניים שבעת אלפים דינרים. וכנראה, זה היה פתגם מפורסם מכבר (ואולי פתגם עממי וכפשוטו).

לראש הדף1340.

זוזא לעללא לא שכיח, לתליתא שכיח (חגיגה ה.).

מעות לקנות תבואה (לצרכי הבית) לא נמצא, אבל להפסד ולאיבוד – נמצא (כן פרש“י). והוא משל עממי (חד”א).

לראש הדף1341.

זוּזים – שזָזים מזה

ונִנים לזה## (במד"ר

כ"ב, ז

לכן נקראו המעות “זוזים”, שזָזים ונודדים מזה לזה. זה פתגם הלצי. ורעיונו נמצא גם במשלי הגוים.

לראש הדף1342. זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל-שכן! (שבת לד.).

מפרכסות – מתַקנות שער ראשה שיהא נאה (פרש"י). וזו תוכחה לחכמים המריבים ומתקוטטים. ומשתמשים בו הרבה.

לראש הדף1343.

זורע עַולה, יקצר אָון (משלי כ"ב, ח).

משל שעבר גם אל לשונות הגוים (בקצת שנויים).

לראש הדף1344.

זיל בתר רובא

(יבמות קיט. ועוד הרבה).

לך אחר הרוב (ויש בזה הבדל יפה בין רוב דאיתא קמן ובין רוב דליתא קמן, ע"ש).

לראש הדף1345.

זיל הכא קא מַדחי ליה, וזיל הכא קא מדחי ליה

(מו"ק טו:).

הולך לכאן – מַדחים אותו, הולך לשם – מַדחים אותו.

לראש הדף1346.

זיל קרי בי-רב הוא! (סנהדרין לג: ועוד).

כלומר: אפילו תינוקות של בית רבן יודעים זאת. והוא דבור שגור.

לראש הדף1347.

זילה ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה (גטין יג.).

זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו, מצויה היא לו, ומתנהגת עמו בפריצות (פרש"י). והוא דבור שגור, לענינים שונים.

לראש הדף1348.

זָכה נעשית לו סם-חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה

(יומא עב:).

על התורה. וזו דרשתו של ר’ יהושע בן לוי על הכתוב “וזאת התורה אשר שׂם משה” (שׂם = סם).

לראש הדף1349.

זָכה “עזר”, לא זכה “כנגדו”

(ע’ יבמות סג).

כך מצטטים עפ“י פרש”י (בראשית ב’ יח) על הכתוב “אעשה לו עזר כנגדו ” (וכן הוא בב“ר שם). וביבמות הנ”ל: “זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו” (והיא דרשת ר’ אלעזר).

לראש הדף1350.

זכו “אחישנה”, לא זכו “בעִתה”

(סנהדרין צח.).

זו דרשת ר’ יהושע בן לוי על הכתוב (ישעיה ס’, כב) “אני ה’ בעִתה אחישנה ” (על הגאולה). והוא מאמר מפורסם.

לראש הדף1351.

זכוֹר תורתו, ואל תזכור מעשיו! (חגיגה טו:).

כך אמרה בתו של “אחר” (אלישע בן אבויה) לרבי, שסירב לפַרנסה בגלל חטאות אביה. ובירושלמי שם: “אל תבט במעשיו, הבט בתורתו”.

לראש הדף1352.

זכותו יגן עלינו!

דבור שגור.

לראש הדף1353.

זָכין לאדם שלא בפניו (ערובין פא: במשנה, וש"נ).

כלל עתיק, שהיה לדבור שגור (בהוראת: זכוּת גורמים לאדם גם שלא בפניו.

לראש הדף1354.

זֵכר לחורבן

(ע’ ב"ב ס:).

מבטא שגור (וגם בהלצה). ובפירוש לא נאמר כן בתלמוד, אבל מכללא נלמד (וברש“י שם: אין מסיידין בית משום אֵבל בית המקדש ”).

לראש הדף1355.

זֵכר לטיט

(פסחים קטז.).

על חרוסת. והוא כעת דבור הלצי שגור.

לראש הדף1356.

זכר צדיק לברכה (משלי י’, ז).

לראש הדף1357.

זכרונו לברכה לחיי העולם הבא (קדושין לא:).

כך צריך הבן לאמר על אביו המת. והוא נעשה לדבור קבוע על חכמים שמתו (ובר“ת: זללה”ה. וכן זצ"ל: זכר צדק לברכה).

לראש הדף1358.

זכרנו את הדגה! (במדבר י"א, ה).

בלעג על מחבבי הגלות, וכדומה.

לראש הדף1359.

זִמן שחורים ומצא לבנים (ביצה י: במשנה).

על יוֹנים בשוֹבך (ביום-טוב). וזה ציטאט שגור מאד (ובפי הבריות בשבוש “ לבֵנים”, הבי"ת בצירה) ומשמש לענינים שונים, וביחוד בהשאלה למשַמרים ולחפשים.

לראש הדף1360.

זקן אַשמאי

(קדושין לב:).

זקן רשע ועם-הארץ. ניב מפורסם.

לראש הדף1361.

זקן ואינו לפי כבודו (ב"מ ל: ועוד).

בתלמוד לענין השבת-אבידה. והוא דבור שגור בכלל.

לראש הדף1362.

זקן ויושב בישיבה (יומא כח:).

תאר-כבוד רגיל (בספרות הרבנית).

לראש הדף1363.

זקן שקנה חכמה (קדושין לב:).

זקן נדרש כנוטריקון. והוא בנוי רגיל.

לראש הדף1364.

זקני תלמידי-חכמים, כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם

(משנה סוף קנים; שבת קנב.).

לראש הדף1365.

זקני עם-הארץ, כל-זמן שמזקינים טפשות נתוספת בהם (שם ושם).

כך מצטטים שני המאמרים הנ"ל. ובתלמוד יש קצת שנויים בנוסחתם (ובשני המקומות הם מיוחסים לתנאים שונים).

לראש הדף1366.

זקף עצמו כמקל

(סנהדרין קח.).

“ – ועמד לפני הקב”ה ואמר וכו’. וכנראה היה זה דבור מליצי שגור.

לראש הדף1367.

זרוק הוטרא לאוירא, אעיקריה נפיל (ב“ד פפ”ז; תנחומא בלק).

הובא גם ברש“י בראשית כ”א, כא; ומכאן פרסומו. ובמד"ר (כ‘, כב) נמסר בעברית: “ זרוק מטה לאויר,לעיקרו נופל”. וע’ במבוא (וכונת המשל היא, כי כל איש נמשך ונוהה לעמו ולגזעו).

לראש הדף1368.

זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג:).

פרש"י: מרה, אימה, שתהא אימתך עליהם. ובהוראה כזו מצטטים אותו (ולאו דוקא בתלמידים).

לראש הדף1369.

זריזים מקדימים [ למצות ] (פסחים ד.; ר"ה לב:).

פתגם עתיק. ומצטטים אותו גם בלי “למצות”.

1369 A . זרעא די לא יפסוק.

הלצה גסה-חריפה (על זב). והדבור לקוח מ“יקום פורקן”.

ח.

לראש הדף1370.

חבל על דאבדין [ ולא משתכחין ] (סנהדרין קיא. ובמדרשים).

הובא גם ברש“י שמות ו’, ט; ועפ”י רוב מצטטים רק חציו.

לראש הדף1371.

חבַל

על דלית ליה דַרתא, ותַרעא לדרתא עביד (שבת לא:; יומא עב:).

כך היה מכריז ר’ ינאי על מי שעוסק בתורה ואין בו יראת-שמים. (דַרתא-חצר. תרעא –שער. “שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת-שמים”; פרש"י). ומשמתשים בו לענינים שונים.

לראש הדף1372.

חברך חַברא אית ליה [ וחברא דחברך חברא אית ליה ]

(כתובות קט: וש"נ).

לחברך יש חבר [ ולחבור של חברך יש חבר ]: כלומר: כשיֵדע האחד, יוָדע הדבר לַכל. וזה היה פתגם שגור כבר בימי התלמוד.

לראש הדף1373.

חברך מית-אַשר; איתעַשר-לא תאַשר (גטין ל:).

משל עממי יפה (הד“א): אם שמעת שחברך מת – האמן; שנתעשר – אל תאמן (כי ”מיתה שכיחא, עשירות לא שכיחא“, כאמור שם קודם מזה). ובפי הבריות שגור: ”מית חברך, תאמן וכו’.

לראש הדף1374.

חברך תכיר בצֹרך.

ממשלי עמנואל (מחברות ע’ 87). והכונה, כי בעת שתצטרך לו אז תכיר אם אהבתו נאמנה. ויש דוגמתו הרבה, גם אצל עמנואל גופא.

לראש הדף1375.

חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש (ב"ק צב:).

אם חברך קורא לך חמוֹר, שִים על גבך אוּכף. זה משל עממי (הד"א).

לראש הדף1376.

חד בדרא

(כתובות יז.).

יחיד בדורו. זה כנוי-כבוד רגיל (ואומרים בהלצה: תרי חד בדרא).

לראש הדף1377.

חדא היא לך, או חַדת היא לך? (ברכות כח.).

יחידה היא לך, או חדשה היא לך? (יש בזה שעשוע-מלים בכונה. וע"ש).

לראש הדף1378.

חדא ועוד קאמר

(שבת כו. ועוד).

דבור קבוע בתלמוד (כלומר: באותו הדבר האחד שאמר, הוא מכוון לשני דברים).

לראש הדף1379.

חִידוּדה קודם ללִיבונה (חולין ח.).

דבור מפורסם, והכונה: הדבר מחודד יותר משהוא אמת וברור. ובתלמוד כפשוטו, על סכין שליבנו באש ושחט בה (ע"ש).

לראש הדף1380.

חדשים מקרוב באו (דברים ל"ב, יז).

בקצה “בטוּל” כלפי החדשים".

לראש הדף1381.

חובשי בית-המדרש (חגיגה יד. וע’ שבת קיט:).

בטוּי רגיל. והוא דרש על הכתוב בישעיה (ג’) “לא אהיה חובש”: לא הייתי מחובשי בהמד“ר (וכן הוא שם בישעיה בפרש”י; ומזה פרסומו). ושם בשבת: לא אהיה מחובשי עצמן כבהמ"ד.

לראש הדף1382.

חוט של חסד

(חגיגה יב: מגילה יג.).

בטוי שגור. ובשני המקומות בתלמוד נראה, שזו היתה מליצה קבועה.

לראש הדף1383.

חוֹטא אחד יאַבד טובה הרבה (קהלת ט’, יח).

מצטטים כפשוטו, וגם בדרשת התלמוד (קדושין מ:) בשביל חטא יחידי שחטא, איבד ממנו טובות הרבה (ע"ש).

חוכא ואיטלולא (ע’ כהובא -).

לראש הדף1384.

חולין הוא לך!

(ברכות לב.; ע"ז ד.).

בברכות הוא מדרש הדבור “ויחל משה” (שמות ל“ב): אמר משה להקב”ה: חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ובע“ז נדרש כך הדבור (בראשית י”ח): חלילה לך מעשות וגו’ (ושם הובא גם בפרש"י; ומכאן פרסומו).

לראש הדף1385.

חונה מלאך אדני סביב ליראיו ויחלצם (תהלים ל"ד, ח).

לראש הדף1386.

חוצפא אפילו כלפי שמַיא מהַני (סנהדרין קח.).

חוצפא מועילה אפילו נגד השמים (אלהים). מאמר מיוחס לרב נחמן (ונסמך על מקראות). והוא פתגם שגור.

לראש הדף1387.

חוצפא מלכותא בלא תאנא היא (שם).

כלומר: שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות (פרש"י). וגם זה פתגם מפורסם (ובתלמוד הוא מיוחס לרב ששת).

לראש הדף1388.

חוֹשך שבטו שונא בנו (משלי י"ג, כד).

לראש הדף1389.

חוֹתמוֹ של הקדוש-ברוך-הוא - אמת (שבת נח. וש"נ).

מאמר מפורסם של ר’ חנינא (ובשבת פרש"י: א’מ’ת’, אמצעית לאותיות וראשונה ואחרונה, על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא).

לראש הדף1390.

חזוֹר חזוֹר, ולא תצטרך לבלזוֹר.

חזור הרבה על למודך ולא תצטרך לסגולות לזכרון. פתגם מפורסם, שנמצא כבר בספר הקנה.

לראש הדף1391.

חזוּתו מוֹכיחה עליו (כ"ט כא:).

דבור שהתאזרח בספרות.

לראש הדף1392.

חזי מאן גברא רבה קא מַסהיד עלֵיה! (ברכות ל:; חולין ז.).

ראֵה איזה אדם גדול מֵעיד על-זה! כך אמר ר’ זירא בשני המקומות בתלמוד (בענינים שונים); והוא דבור רגיל.

לראש הדף1393.

חזיר פוֹשט טלפיו, כאומר: ראו שאני טהור! (ב“ר ס”ה, א, ועוד במדר’).

משל שגור (ובמדרש הנוסח: חזיר, בשעה שהוא רובץ, פושט וכו’).

לראש הדף1394.

חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו

(משלי כ"ט, כ).

לראש הדף1395.

חזָקה על הבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן

(ערובין לב.; פסחים ט.).

מימרא מפורסמת ושגורה. (בתלמוד: _ שאין מוציא וכו’. ושם הכונה רק לענין תרומה ומעשרות).

לראש הדף1396.

חזָקה: שליח עושה שליחותו (ערובין לא: וש"נ).

כלל עתיק, והוא שגור מאד.

לראש הדף1397.

חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב

(משלי כ"ב, כט).

גם הבטוי “לפני מלכים יתיצב” הוא דבור שגור בפני עצמו.

לראש הדף1398.

חזרו הדברים ליוֹשנם (ירוש’ ברכות ק‘, ב.; וסנהדרין ב’, כ).

ובבבלי נדה (ז:) “לאחר פטירתו של ר’ אליעזר, החזיר ר’ יהושע את הדבר ליושניו”.

לראש הדף1399.

חַטאת עמי יאכלו ואל עוֹנם ישאו נפשו (הושע ד’, ח).

לעג שנון על הקרבנות והכהנים (הכהנים מתפרנסים מחטאות העם – הקרבנות – ולכן הם מחכים ומצפים לעונותיהם). והוא משמש לענינים שונים הקרובים לכונתו.

לראש הדף1400.

חטוֹף## ואכול, חטוף ושתֵה [ דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי ] (ערובין נד.).

כך אמר שמואל לרב יהודה (וע’ אות ה’: “האי עלמא כבי הלולא”).

לראש הדף1401.

חִטַיא דקרתך זונין, זרַע מינהון(ב“ר פנ”ט).

גם אם החטים שבמקומך מלאות עשבים רעים, בכל-זאת זרַע מהן. זה משל עממי, והכונה על לקיחת אשה (וכדומה).

לראש הדף1402.

חיב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה

(ברכות סד. במשנה, וש"נ).

לראש הדף1403.

חיויא דרבנן דלית לית אסותא (שבת קי.; ע"ז כז:).

נחש (שנושך למי שעבר על נדוי חכמים), שאין לו רפואה. ובספרות הרבנית הוא כנוי מליצי לנִדוי (“לחרם”).

לראש הדף1404.

חיי, בני ומזוֹני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא בטולא תליא מילתא

(מו"ק כח.).

מאמר מפורסם של רבא.

לראש הדף1405.

חיי-שעה – חיי עולם (שבת י. וש"נ).

בטויים מפורסמים ושגורים. ומקורם בדבור השגור בתלמוד: “מניחים חיי עולם ועוסקים בחי שעה” (המשמש בתלמוד לענינים שונים).

לראש הדף1406.

חייך קודמים לחיי חבֵרך (ב"מ סב.; ספרא, בהר).

כך דורש ר’ עקיבא את הכתוב (ויקרא ל“ה), ”וחי אחיך עמך". ויש דוגמתו בכמה לשונות (ובאוצר משלינו יש גם פתגמים כנגדו).

לראש הדף1407.

חייך תלואים לך מנגד (דברים כ"ח, סו).

מליצה שגורה.

לראש הדף1408.

חילך לאורייתא… שופרך לנָשֵי

(כ"מ פד.).

ר’ יוחנן אמר לריש לקיש (שהיה, לפי האגדה, ליסטים) כשרחצו שניהם בירדן: הילך לאורייתא (כמה כחך יפה לסבול עול תורה, פרש"י). וריש לקיש ענהו: שוֹפרך לנשי (יפיך ראוי לנשים). ושניהם דבורים שגורים.

לראש הדף1409.

חִכו מַמתקים וכלו מחמדים (שה"ש ה’, טז).

על נואם, וכדומה.

לראש הדף1410.

חַכּים יִתקָרי ורבי לא יתקרי (א).

זה נאמר על האמורא שמואל, ומשתמשים בו הרבה (ביחוד לענין הרבנות החילונית).

לראש הדף1411.

חכם בלַילה

דבור הלצי שגור בפי כל. והכונה, כי רק בלילה, כשהוא ישן, יוכל להחשב לחכם, אבל לא בהקיץ.

לראש הדף1412.

חכם בעיניו איש עשיר (משלי כ"ח, יא).

לראש הדף1413.

חכם לכשירצה

(גטין סז.).

כך נאמר על התנא ר’ יהודה. ופרש"י: כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. והוא שגור בהוראה זו.

לראש הדף1414.

חכם עדיף מנביא (כ"ב יב.).

דבור שגור. ובתלמוד הוא מאמרו של אמימר, שמביא לו ראיה קלמבורית מן הכתוב (תהלים צ’) “ונביא לבב חכמה”. ונפלא הדבר, שגם הרמב“ם במורה הנבוכים (חלק ב’, סוף פרק ל”ח) מבייא דרש משונה זה!

לראש הדף1415.

חכם שמת הכל קרוביו (שבת קה: וש"נ).

כלומר: הכל צריכים להתאבל עליו כאילו הם קרוביו. והוא מאמר מפורסם (ומקורו בברייתא).

לראש הדף1416.

חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית ז.; נדרים נ:).

כך אמרה בת-קיסר להתנא ר’ יהושע (שהיה אדם מכוער); ובנדרים: תורה מפוארה וכו’. והוא דבור שגור (ביחוד על חכם שמעשיו אינם נאים).

לראש הדף1417.

חכמים, הזהרו בדבריכם!

(אבות א’, יא).

שגור מאד (והוא מיוחס לאבטליון).

לראש הדף1418.

חכמים המה להרע [ ולהיטיב לא ידעו ] (ירמיה ד’, כב).

ומזה הבטוי השגור “ חכם להרע”. וכל הפסוק הנ“ל היה בימי התלמוד דבור התולי שגור בפי העם (בבבל ובארץ-ישראל) נגד האמוראים (שנקראים ”חכמים“). (ע’ ערובין כו. וירושלמי יבמות סא. וע’ מאמרי ”פסוקי המקרא שבתלמוד“ ב”השלח“, תרע”ד).

לראש הדף1419.

חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח’, א).

לראש הדף1420.

חכמת המסכן בזויה (שם ט’, טז).

פתגם זה עבר גם אל משלי הגוים.

לראש הדף1421.

חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות אחת היא

(ב“ר פפ”ג).

לא החיצוניות היא העיקר.

לראש הדף1422.

חלום – אחד מששים לנבואה (ברכות נז:).

מימרא מופורסמת (ומקורה בברייתא).

לראש הדף1423.

חלומות השוא ידברו (זכריה י’, כ).

במס’ ברכות (נה:) שמואל, כשהיה חולם חלום רע, אמר: חלומות השוא ידברו! וכשהיה חולם חלום טוב, אמר: וכי החלומות השוא ידברו?

לראש הדף1424.

חלי השוטים לא יֵרָפא כי-אם בשוטים. (א).

פתגם, שנמצא ב“קובץ על יד”. (קל"ג).

לראש הדף1425.

חלמא טבא הזית

(ברכות נה:).

דבור הלצי שגור (חלום טוב ראית!). ובתלמוד שם “ – הזאי”.

לראש הדף1426.

חָם חָטא וכנען נתקלל? (ב“ר ל”ו, ז.; תנחומא, נח).

נח קלל את כנען על אשר עשה לו חם. וזה היה לדבור הלצי, כמו: טוביה חטא וכו’, והדומיים לו.

לראש הדף1427.

חמוֹר נושא ספרים.

דבור הלצי מפורסם, שנמצא כבר ב“חובות הלבבות” (שער עבודת אלהים) ו“תחכמוני” (438). ומקורו במשלי היונים והרומאים, ומהם עבר אל כמה אומות חדשות.

לראש הדף1428.

חַמסן יהיב דמי (ב"ק סב.).

בזה נבדל ה“חמסן” מן ה“גזלן”: החמסן לוקח גם הוא את הדבר בעל-כרחו של בעליו, אבל הוא נותן לו דמיו (מחירו).

לראש הדף1429.

חוֹמץ בן יין

(ב"מ פג:).

כן קרא ר’ יהושע בן קרחה לר’ אלעזר בר’ שמעון; כלומר: בן רע לאב טוב (ע“ש). ובחולין (קה.) נמצא דבור זה בארמית: אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא הלא בר חמרא לגבי אבא (ופרש”י: לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין). וכנראה היה זה כנוי רגיל ומפורסם (בשתי הלשונות).

לראש הדף1430.

חמירא סכנתא מאיסורא (חולין י.).

חמוּר דבר שיש בו סכנה, מדבר שאסור עפ"י דין. דבור מפורסם.

לראש הדף1431.

חמרא אפילו בתקופת-תמוז קרירא ליה (שבת נג.).

חמוֹר אפילו בתקופת-תמוז קר לו. זה משל עממי (הד"א). ומשתמשים בו הרבה בהלצות.

לראש הדף1432. חַמָר-גַמָל

(ערובין לח. במשנה).

“הרי זה חמר-גמל”; ופרש“י: ”באדם המנהיג חמור-וגמל, שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו, והגמל הוא מושך“ וצריך לפנות לפניו ולאחריו”. וכנראה היה זה דבור שגור. ובפי הבריות הוא משמש גם לענין ערבוביא, וכדומה. (והדבור דומה להמשל של קרילוב “הברבור, הדג והסרטן”).

לראש הדף1433.

חמרא למָרֵיה וטיבותא לשַקייה (ב"ק צב:).

משל עממי (הד"א) שגור: היין הוא של האדון. ושותיו מחזיקים טובה (נותנים תורה) להמשרת המשקה. והוא משמש לענינים שונים.

לראש הדף1434.

חמשין דעבדין, טבין מן מאתן דלא עבדין.

(ירוש’ פאה ח’, ט).

חמשים (שקל) שעובדים (שמביאים פרי), טובים ממאתים שאינם עובדים. משל עממי.

לראש הדף1435. חֵמֶת ## מָלא צוֹאה – [ והכל רצים אחריה ] (שבת קנכ).

על האשה והוא פתגם עתיק (“תָנא”) ושגור. ומשמש בהלצה גם לענינים אחרים.

לראש הדף1436.

חמתה מרובה מצִלתה (סוכה במשנה ראשונה).

לראש הדף1437.

צִלתה מרובה מחמתה (שם כב. במִשנה).

שניהם לענין סוכה נאמרו. ושניהם ציטאטים מליציים לענינים שונים (“צלתה” במקום “צִלה”, כדי להשוות עם “חמתה”).

לראש הדף1438.

חן מקום על יושביו (סוטה מז.; ירוש’ יומא ד’, א).

לראש הדף1439.

חן אשה על בעלה (שם ושם).

לראש הדף1440.

חן מקח על לוֹקחוֹ (שם ושם).

חן אשה – אפילו היא מכוערת, היא נושאת חן בעיני בעלה. וכן כלם. (מקח על לוקחו – סחורה על הקונה אותה). וכלם דבורים שגורים.

לראש הדף1441.

חנוֹך## לנער על פי דרכו [ גם כי יזקין לא יסור ממנה ] (משלי כ"ב, ו).

לראש הדף1442.

חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל! (ב"מ פה:; סנהד’ יא).

הובא בתלמוד בענינים שונים ובשם חכמים שונים. ומזה מוכח שזה היה דבור שגור.

לראש הדף1443.

חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו’, ו).

לראש הדף1444.

חסדכם כענן בֹקר [ וכטל משכים הולך ] (הושע ו’, ד).

כלומר: אין לו קיום וערך.

לראש הדף1445.

חסורי מחסרא והכי קתָני (ביצה כד. ועוד, ועוד).

כך מבארת הגמרא בהרבה מקומות את דברי המשנה. ודון יצחק אברבנאל, אחרי גרוש ספרד, קרא על עצמו בהלצה את הדבור הנ“ל: כלומר, אחרי שנשארתי בחוסר כל, צריך לעסוק בלימוד (ע’ בהקדמה לפירושו עה”ת).

לראש הדף1446.

חסיד בחסיד.

בטוי שגור. והכונה: באותה“האינטימיוּת” והידידות, כמו “חסיד” עם “חסיד”.

לראש הדף1447.

חסידים ואנשי מעשה (סוכה נא. במשנה).

בטוי רגיל.

לראש הדף1448.

חסידי אומות-העולם יש להם חלק לעולם הבא

(תוספתא סנהד’ פי"ג ובמדרשים).

מאמר מפורסם.

לראש הדף1449.

חסַל## סדר פסח! (מסדר ה“הגדה”).

דבור הלצי שגור (כלומר: עברה השמחה! וכדומה).

לראש הדף1450.

חספא בעלמא הוא (ב"ב לב: ועוד).

חספא-הרם. כלומר, אין לו שום ערך (בתלמוד נאמר על שטר). והוא ניב שגור.

לראש הדף1451.

חַסֵר מבִּטנך ותן על גַבך.

פתגם מצוואת ר’ יהודה אבן תבון. והכונה: קמַץ מאכילתך ולבַש בגדים הגונים. ויש דוגמתו במשלי התלמוד: עשיק לגבך - - (ע"ש).

לראש הדף1452.

חסַר משוגעים אני? (ש“א כ”א, טז).

לראש הדף1453.

חסרון לא יוכל להִמָנות (קהלת א’, טו).

בטוי שגור.

לראש הדף1454.

חסרֵיה לגנבא, נַפשיה לשלמא נקיט (סנהדרין כב.).

משל עממי נחמד, שהושם בפי אבישג השונמית; היא אמרה לדוד: קחני לאשה; אמר לה: אסורה את לי (כי כבר נשאתי י“ח נשים, ויותר לא הותר למלך); אמרה לו: ”חסריה לגנבא וכו’ (פרש"י: כשהגנב אינו מוצא מקום (יכוֹלֶת) לגנוב, הוא מחזיק עצמו בענוה כאיש-שלום; כלומר: מפני שזקנת ותשש כחך, אתה אומר שאני אסורה לך).

לראש הדף1455.

חַצבי לנהרא, כגַני לַייא (ברכות נח.).

הכדים השלמים [ הולכים ] לנהר [ לשאוב מים ], [ אך ] השבוּרים להיכן [ הולכים ]? כך שאל “צדוקי” את רב ששת (שהיה סגי-נהור) למה הוא הולך אחרי הקהל, שיצא לקבל פני המלך. וזה בודאי משל עממי, המשמש לענינים שונים.

לראש הדף1456.

חציו לה’ וחציוֹ לכם (ביצה טו:; פסחים סח:).

דברי ר’ יהושע על חלוקת היום ביום. טוב (כלומר: חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית-המדרש). והוא דבור שגור לענינים שונים.

לראש הדף1457.

חק ולא יעבור

(תהלים קמ"ה, ו).

במקרא כתוב: חק נתן ולא יעבור. אך הבריות מצטטים בלי “נתן”. ובלשון זו נמצא כבר ציטאט זה בהקדמת “תוספות יום-טוב” (על משניות), שעפ“י המר”ל מפראג הנהיגו ללמוד משניות – “חק ולא יעבור ”.

לראש הדף1458.

חלב איש ברעה

ו (ש“א י”ד, כ).

מליצה רגילה על מלחמת אזרחים (או ריבות במפלגה, וכדומה).

לראש הדף1459.

חרפה לא נשא על קרובו (תהלים ט"ו, ג).

שגור מאד, וגם בהלצה.

לראש הדף1460.

חרש, שוטה וקטן פגיעתם רעה (ב"ק פז. במשנה).

כי החובל בהם חייב, והם שחבלו באחדים פטורים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי (ומתכוונים לשוטה ).

לראש הדף1461.

חש בראשו יעסוק בתורה (ערובין נד).

מאמר מפורסם (והליצנים נותנים טעם לזה: כי כשיעסוק בתורה, יראה שאין לו ראש כלל, ולמה הוא חש?).

לראש הדף1462.

חתיכה הראויה להתכבד (חולין ק.).

כך מצטטים (ביחוד בהלצות). ובתלמוד, בענין תערובות: “שאני חתיכה הואיל ורואיה להתכבד בה לפני האורחים”.

לראש הדף1463.

חתן דומה למלך

(פדר“א פט”ו).

שגור בפי כל. ונתפרסם, כנראה, ע“י ”הבדחנים“, שהיו מתחילים את ”נאומיהם" במימרא זו.

ט.

לראש הדף1464.

טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטי לך (ב“ר כ”ב, ח ועוד במדרשים).

אל תעשה טובה לאיש רע, ולא תבוא עליך רעה. משל עממי.

לראש הדף1465.

טב למיתב טן-דו מלמיתב אַמרלו (יבמות קיח: וש"נ).

טוב לשבת בשנַים (כלומר: אשה ובעלה, יהי מי שיהיה) מלשבת באלמנוּת. משל זה (על שאיפת האשה לחיות בזווג, איזה שהוא), מובא תמיד בשם ריש לקיש; אך בודאי הוא משל עממי.

לראש הדף1466.

טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלֵי צנא קרי (יומא פה: וש"נ).

טובה פלפלת חריפה אחת מסל מלא דלועים. והוא משל עממי (הד“א), ויש כאן שעשוע מלין: ”פלפלא חריפא“ שהוראתו ”פלפלין“ וגם ”פלפול חריף" (וכך היא גם כונתו ושמושו).

לראש הדף1467.

טבא חדא ציפרא כפותא, ממאה פרחיין (קה"ר ד’, ו).

טובה צפור אחת כפוּתה ממאה הפורחים באויר. משל עממי שיש דגמתו בכמה לשונות, וגם באוצר-משלינו.

לראש הדף1468.

טבא לשַתָּא דטֵבת אַרמַלתא(תענית ו:).

אשרי השנה שחודש טבת הוא אלמנה; כלומר, שאין גשמים יורדים בו על הארץ להולידה ולהצמיחה. (המטר הוא בעלה של האדמה, ע"ש).

לראש הדף1469.

טבא לשַתא דטֵבת מנוולתא(שם).

אשרי השנה שבחודש טבת הדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים. ושני הפתגמים הנ“ל הם ממשלי -האכרים, אעפ”י שהובאו בשם חכמים.

לראש הדף1470.

טבא תרי מתלת

(שבת קנב.; דרך ארץ זוטא, פ"י).

טובים שתי הרגלים של ימי בחרות, משלש של ימי-זקנה [ שצריך משענת לרגליו ]; פרש"י. זה משל עתיק, שנמסר בברייתא בשם ר’ יוסי בן קיסמא.

לראש הדף1471.

טבין ותקילין

(ב"מ מד:).

דינרים טובים וכבדי-משקל; זה מעין “כסף עובר לסוחר”.

לראש הדף1472.

טביעות-עין של תלמיד חכם(ע’ שבת קיד.).

דבור שגור בפי הבריות. ושם בשבת: “איזהו תלמיד-חכם שמחזירים לו אבידה בטביעות העין וכו’. ובב”מ (יט.) “משום טביעות-עינא אחדרות ניהלי ודוקא צורבא מדרבנן”. ושם (כג:) “נפקא מינה לאחדורי לצורכא מדרבנן בטביעות עינא”.

לראש הדף1473.

טוב ארוחת-ירק ואהבה שם, משור אָבוס ושנאה בו

(משלי ט’, יז).

לראש הדף1474.

טוב ארך-אפים מגבור [ ומושל ברוחו מלוכד עיר ]

(שם ט"ז, לב).

לראש הדף1475.

טוב אשר לא תִדוֹר, מִשֶתִּדוֹר ולא תשַלם

(קהלת ה’ ד).

לראש הדף1476.

טוב אש רתאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך

(שם זק, יח).

שגור מאד, ובכונה אל ההליכה ב“שביל הזהב”.

לראש הדף1477.

טוב לחסות באדני, מִבּטוֹח באדם(תהלים קי"ה, ח).

לראש הדף1478.

טוב ללכת אל בית-אֵבל, מִלכת אל בית-משתה

(קהלת ז’, ב).

לראש הדף1479.

טוב לגבר כי ישא עוֹל מנעוריו(איכה ג’, כז).

לראש הדף1480.

טוב לסבול שוטה מחצי-שוטה.

פתגם יפה שנמצא ב“מבחר הפנינים” (שער המוסר).

לראש הדף1481.

טוב לשבת על פנת-גג, מאשת מדנים ובית-חָבר

(משלי כ“א, ט; כ”ה, כד).

לראש הדף1482.

טוב לשמוע גערת חכם, מאיש שומע שיר-כסילים

(קהלת ז’, ה).

כלומר: מלשמוע שיר-תהלה ותשבחות של כסיל.

לראש הדף1483.

טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב(קדושין מ.).

זה דרש על הכתוב (ישעיה ג’) “אמרו צדיק כי טוב”: וכי יש צדיק טוב, [ ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צידק טוב; טוב לשמים ורע לבריות, זהו צדיק שאינו טוב. וזה מפורסם ושגור.

לראש הדף1484.

“טוב מאד”, זה יצר-הרע(ב"ר ט’, י).

מאמר נפלא. והוא דרש על הכתוב (בראשית א’, לא) “וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ” (והכונה, כי בלי יצר הרע, בלי תאוות סוערות, לא היה העולם מתקדם).

לראש הדף1485.

“טוב מאוד”, זה המות (שם ט’, ה).

גם זה מאמר מצוין. ובפי הבריות הוא שגור בהלצות.

לראש הדף1486.

טוב מעט ביראת-אדני, מאוצר רב ומהומה בו

(משלי ט"ו, טז).

לראש הדף1487.

טוב מעט בכַונה מהַרבות בלא כונה.

פתגם שגור, ומקורו בטור אורח חיים סימן א’ (ומז השם ב“שלחן ערוך”).

לראש הדף1488.

טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט(משלי ט,ז, ח).

תבואות – הכנסות.

לראש הדף1489.

טוב מעתיק דברים מועילים ממחבר דברים בטלים.

פתגם (מתורגם) של הסופר מרדכי אהרון גינצבורג; ונתאזרח בספרות.

לראש הדף1490.

טוב-מראה עינים מֵהלָך-נפש(קהלת ו’, ט).

מצטטים בניגוד המציאוּת להזיה, וכדומה.

לראש הדף1491.

טוב עוללות אפרים מִבציר אביעזר(שופטים ח’, ב).

כך ענה גדעון בענוה לאנשי אפרים. וכנראה היה הדבור “טוב עוללות… מבציר..” מליצה עממית שגורה.

לראש הדף1492.

טוב פת חרֵבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב

(משלי י"ש, א).

לראש הדף1493.

טוב שבנחשים רצוֹץ את מוֹחוֹ(מכילתא, בשלה; תנחומא שם).

יש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף1494.

טוב שברופאים לגיהנם(משנה סוף קדושין).

נאמרו בו פירושים רבים. ובפי הבריות הוא דבור הלצי.

לראש הדף1495.

טוב שכן קרוב מאה רחוק(משלי ח’, יא).

לראש הדף1496.

טוב שם משמן טוֹב (קהלת ז’, א).

לראש הדף1497.

טובה חכמה מגבורה (קהלת ט’, טז).

לראש הדף1498.

טובה חכמה מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה

(משלי ח’, יא).

לראש הדף1499.

טובה חכמה עם נחלה (קהלת ז, יא).

כפשוטו. ובתלמוד (בכורות נב:) נראה, שזה היה פתגם שגור בהוראה מושאלת: טובה חריפות עם בקיאות; כי בלי בקיאות, תצא החריפות לבטלה (ע"ש).

לראש הדף1500.

טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות

(ברכות ז.).

מרדות, פרש“י: לשון רִדוי והכנעה, שאדם שָם על לבו מאליו. ובהוראה זו מצטטים אותו. בעל המאמר הוא ר’ יוחנן משום ר’ יוסי. וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקות, שנאמר תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (וע”ש ברש"י).

לראש הדף1501.

טובה צִפרנם של ראשונים מכריסם של אחרונים

(יומא ט:; ב“ר פמ”ה).

דבור מפורסם. בעל המאמר – ר’ יוחנן.

לראש הדף1502.

טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת(משלי כ"ז, ח).

מצטטים אותו בשתי הוראות: כפשוטו, וגם: התוכחת המגולה טובה כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.

לראש הדף1503.

טוביה חָטא## וזינוד מינגד! (פסחים קיג:; מכות יא.).

מינגד – לוֹקה (ע’ כל הענין במבוא). ויש הרבה מעין זה במשלי הגוים וגם באוצר-משלינו.

לראש הדף1504.

טובים השנַים מן האחד(קהלת ד’, ט).

לראש הדף1505.

טובל ושרץ בידו (ע’ תענית טז,; ותוספתא וירושלמי שם).

כך מצטטים, כי כן הלשון בפרש“י איכה (ג‘, מא), ושם בילקוט משלי (סוף רמז תתקס“א). ושם בתלמוד הובא בלשון ארוכה: ”אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, דומה למי שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה; זרקו מידו, כיון שטבל במ’ סאה מיד עלתה לו טבילה”.

לראש הדף1506.

טוחן הרבה ומוציא קמעא(גטין סז.).

למד הרבה ושוכח מעט. כך נאמר שם על ר’ שמעון. ומצטטים אותו בהוראות הקרובות לזו, וגם בהלצה.

לראש הדף1507.

טוט אסר, טוט שרי (מו"ק טז.).

זה נאמר שם לענין נִדוי (שַמתא, ש“מחרימים” ע“י תקיעת שופר). טוט – קול השופר – הוא אסר, והוא בעצמו יכול להתיר לו (ע”ש). מימרא זו הובאה בשם שמואל; ומורגש בה ריח הלצה.

לראש הדף1508.

טוּל וצא, טוּל וצא!(יומא סה: במשנה).

“הבבליים (או האלכסנדריים) היו מתלשים בשערו (של שעיר המשתלה) ואומרים לו: טול וצא, טול וצא! (טול מהר וצא, ואל תַשהה עונותינו אצלנו עוד; פרש”י). וזהו בכלל בטוי קבוע; כגון בפסחים (פט:) בענין אחר: טול חלקך וצא.

לראש הדף1509.

טועה כמַקל של סומא (ירוש’ תרומות ה’, א).

“כל ימינו היינו טועים בה (באותה הלכה) במקל הזה של סומא” (שהוא מגשש בו מבלי הדעת). והוא דבור רגיל.

לראש הדף1510.

טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע.

הר בהר אינו נפגש, אך אדם באדם נפגש. משל שגור (שנמצא מלה במלה בלשונות הגוים) ואין לו מקור. וע’ במבוא.

לראש הדף1511.

טינא היתה בלבם (חגיגה טו:).

פרש"י: רשעים היו מימיהם. ועכשיו משתמשים בבטוי זה בהוראה: תרעומות, נטירה וכדומה.

לראש הדף1512.

טלאי על-גבי טלאי (ברכות מנ: ועוד).

משמש גם בהלצות.

לראש הדף1513.

טלטולא דגברא קשה מדאיתתא(כתובות כח.; סנהד’ כו.).

טלטולים ונדודים קשים לאיש יותר מלאשה. מאמר מפורסם של רב, ונסמך על הכתוב בשבנא (ישעיה כ"ב) הנה ה’ מטלטלך טלטלה גבר

לראש הדף1514.

טלית שכולה תכלת (ירוש’ סנהד’ י’, א.; במד"ר ותנחומא פרשת קרח).

בתלמוד ובמדרשים בענין ציצית (אם טלית כזו חייבת או פטורה מן הציצית). והובא גם ברש“י במדבר ט”ז, כ: ומזה היה לדבור מליצי-הלצי (על אדם שהוא כולו טוב, וכדומה).

לראש הדף1515.

טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה

(משלי י"ט, כד).

לראש הדף1516.

טמן עצל ידו בצלחת, נִלאה להשיבה אל פיו

(שם כ"ו, טו).

ע’ במבוא.

לראש הדף1517.

טעות נוי

- (ב"ק קיג:).

בפי הבריות הוא דבור הלצי (וע“ש בגמרא, ביחוד ”בחסרונות הש“ס, דברים שראוים לשימת-לב; גם ע”ד הבלעה בחשבון-).

לראש הדף1518.

טעות לעולם חוזר.

דבור שגור (והוא נוסח קבוע בחשבונות); ולקוּח מלשון ה“חושן משפט (רל”ב, א) ומקורו בהרמב“ם הלכות מכירה (ריש פט”ו).

לראש הדף1519.

טעם לפנס

(ע"ז לו. ועוד).

בתלמוד לענין תערובות. והושאל לענינים רוחניים.

לראש הדף1520.

טעמו ונימוקו עמו (ע’ גטין סז. וש"נ).

כך שגור בפי הבריות. ובתלמוד (שם ובכמה מקומות): “ר’ יוסי נימוקו עמו ” ופרש“י: ”טעמו וראיתו“. ומז ההורכב בפי הבריות ”טעמו ונמוקו".

לראש הדף1521.

טענו- חטים והודה לו בשעורים(שבועות לח:; במשנה, וש"נ).

הלכה מפורסמת. ובפי הבריות הוא דבור הלצי בכלל, על המודה שלא ממין הטענה. והליצנים אומרים: טענו חטים והודה לו בשור הנסקל; או – “בפריה ורביה”; וכדומה.

לראש הדף1522.

טפה זו מה תהא עליה?(נדה טז:).

“המלאך הממונה עלההריון נוטל טפה ומעמידה לפני הקב”ה ושואל: טפה זו מה תהא עליה? חלש או גבור, וכו’. ובציטאט הושאל לעניני ספרות (טפת-דיו), וגם לענינים אחרים.

לראש הדף1523.

טפה של מרה תלויה בה(ע"ז כ:).

בחרבו של מלאך המות. ובציטאט בהשאָלה, מֵעין “אַליה וקוץ בה”, וכדומה.

לראש הדף1524.

טַפלי תלו בֵיה (חולין יח:).

בנים קטנים תלויים עליו לזון (פרש"י). והוא בטוי שגור.

י.

לראש הדף1525.

יאה עניותא לישראל (חגיגה ט:; ובמדרשים ).

משל עממי עתיק. “חזר הקב”ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות; היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא“ (כשמיכה אדומה לסוס לבן). ובמדרשים (ויק”ר י“ג; לה; ושהש”ר א) הנוסח משונה קצת ובילקוט תהלים (רמז תרמ“ח) אמר ר’ יוחנן… שאין עניות וזה מהם (מישראל) משחרב בית-המקדש. ע”ש.

לראש הדף1526.

יאוש שלא מדעת

(ב"מ כא.).

בציטאט פירושו: יאוש בלי חשבון ודעת. ובתלמוד (לענין אבידה) הוא בטוי משפטי.

ופרש“י: ”דבר שסתמו יאוש, לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם".

לראש הדף1527.

יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כמה שיש לו, ויכבד אשתו [ ובניו ] יותר ממה שיש לו (חולין פד:).

פחות ממה שיש לו – פחות מכדי היכולת (וכן בכולם). ויש עוד פתגמים מעין זה באוצר-משלינו. (ושם בחולין הוא דרש יפה, בשם ר’ אמי או ר’ אבי, על הכתוב (תהלים קי“ב) ”טוב איש הוגן ומלוה יכלכל דבריו במשפט".

לראש הדף1528.

יאמרו: כל הסריקין. אסורים וסריקי בייתום מותרים (פסחים לז. וש"נ).

“שאל” בייתום בן זוגין לחכמים: מפני מה אסרו לעשות סריקין (מַצות) המצוירין בפסח - - אמרו לו - - אמר להם: אפשר יעשנה בדפוס…? אמרו לו: יאמרו כל הסריקין וכו’. כלומר: אי אפשר להתיר לאחד (אעפ"י שהוא יכול לעשות זה באופן המותר), מה שאחרים לא יוכלו לעשות כמוהו בהיתר. ומעין הוראה זו הוא ציטאט.

לראש הדף1529.

יארוד יָלדה ואבני-מתא שדיא(כתובות מט:).

התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתם על בני העיר; פרש"י. כך היה רב יהודה אומר לאבות שלא רצו לזון את בניהם (אלא את בנותיהם). וכמובן הוא משל עממי (על אב אכזרי), שרב יהודה השתמש בו בענינים כאלה.

לראש הדף1530.

יבוא בעל הכרם וִיכַלה את קוציו(ב"מ פג:; ירוש’ מעשרות גק, ד).

ר’ אלעזר בר’ שמעון הוכרח עפ“י השלטון הרומי לתפוס גנבים ולמסרם למלכות. ועל תוכחת ר’ יהושע בן קרהא, ענהו: ”קוצים אני מכלה מן הכרם“. שלח לו ריב”ק: יבוא בעל הכרם וכו’ (הקב"ה, כי כרם ה’ צבאות בית ישראל, ויטול את קוציו של הכרם). וזה פתגם מפורסם.

לראש הדף1531.

יבוא בעל השור וְיעמוד על שורו(ב"ק קיב:; סנהד’ יט.).

שנאמר (שמות ב“א) ”והועד בבעליו “; והכונה לא רק בשוֹר, אלא בכל דבר צריך לדון בפני בעליו, כדי שיוכל לעמוד ולהצטדק. (לכן אמר ר’ יוחנן: אין מקיימים את השטר שלא בפני בעל-דין; וכדומה). והוא ציטאט הלצי, בהוראה מעין הנ”ל.

לראש הדף1532.

יבוא הנס מכל מקום (מעילה יז:).

מאיזה מקום שיבוא. והוא דבור הלצי שגור.

לראש הדף1533.

יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב, כא).

כבר בתלמוד היה זה דבור שגור בהוראה הלצית קצת, כשמושו אצלנו. לדוגמא, במס’ חולין (סו:) ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר? אמר ר’ אבהו וכן תנא רבי ר’ ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר. (וע’ כ“ק ה:, בתוספות דבור המתחיל ”לתודותיהן ").

לראש הדף1534.

יגיד עליו רֵעו (איבו ל"ר, לג).

בהוראת: יעיד עליו חברו (פסוק שני או הלכה הדומה לו) היה דבור שגור כבר בתלמוד (בבבלי ובירושלמי, כמו שהוכחתי במאמרי “פסוקי המקרא שבתלמוד” ב“השלח” וכן הוא בספרות הרבנית.

לראש הדף1535.

יניח ירדן אל פיהו (איוב מ’, כג).

בהלצה על סוכא.

לראש הדף1536.

יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך(תהלים קכ"ח, ב).

יגעתי ומצאתי –“ ראֵה: ”אם יאמר לך אדם יגעתי –".

לראש הדף1537.

יד העדים תהיה בו בראשונה(דברים י"ז, ז).

זה קלמבור: עדים= אֵידים בז’רגון; כלומר חתן. והוא פתגם הלצי על היחס הרע שבין חתן וחותנו.

לראש הדף1538.

יד חרוצים תמשול (משלי י"ב, כד).

לראש הדף1539.

יד ישראל באמצע.

בטוי שגור. ובב“מ (ע:) ”יד נכרי באמצע".

לראש הדף1540.

יד ישראל תקיפה (ב"ק צז:).

דבור הלצי שגור. ובתלמוד: כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על העכו"ם.

לראש הדף1541.

ידו בכֹל ויד כֹל בו(בראשית ט"ז, כ).

דבור הלצי (על “איש ריב ואיש מדון לכל הארץ”, וכדומה).

לראש הדף1542.

ידו על העליונה… ידו על התחתונה

(שקלים פ“ד ופ”ח במשנה; ב"מ עו. במשנה ועוד).

בשקלים: “יד הקדש על העליונה”. ובמשנה ב“מ: ”ידו (ידם) על התחתונה". והוא בטוי שגור.

לראש הדף1543.

ידי מסולקות מ - (כתובות פג. וש"נ).

בטוי שגור. ובתלמוד: “אין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה” (על שדה).

לראש הדף1544.

ידים מוכיחות

(נדרים ח: וש"נ).

בתלמוד הוראתו מעין “דברים ברורים”. ובפי הבריות הוא מעין “רגלים לדבר”.

לראש הדף1545.

ידים עסקניות הן (סוכה כו:).

מימרא מפורסמת; ומשמשת בהלצות.

לראש הדף1546.

ידינו לא שפכו את הדם הזה(דברים כ"א, ז).

שגור גם בהלצות.

לראש הדף1547.

ידע שור קונהו

(ישעיה א’, ג).

לראש הדף1548.

יהא רַעוא דאימא מילתא דתתקבל(ביצה לח.).

יהי רצון, שאומר דבר שיתקבל (לחכמי המקום, שלא אבוש). כן אמר ר’ אבא כשעלה לארץ-ישראל. וזה מאמר מורגל בספרות הרבנית.

לראש הדף1549.

יָהֵב חכמתא לחכימין ומֶנדעא לידעי-בינה

(דניאל כ’, כא).

ועל זה דרש ר’ יוחנן (ברכות נה.) “אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה". וזה קרוב להלצה.

לראש הדף1550.

יהודה ועוד לקרא? (קדושין ו.).

וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה? (פרש“י). ובספרות הרבנות, וגם בפי הלמדנים, הוא דבור שגור בניחותא: ”כיהודה ועוד לקרא“, בהוראה מעין ”כאופן החמישי לעגלה".

לראש הדף1551.

יהי אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים(ב"ק צג.).

מאמר מפורסם של ר’ אבהו. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף1552.

יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז(תענית כ.).

מובא בלשון תנו רבנן. והוא מפורסם.

לראש הדף1553.

יהי ביתך פתוח לרוָחה ויהיו עניים בני-ביתך

(אבות א’, ח).

מיוחס ליוסי בן יוחנן איש ירושלים. והליצנים מפרשים פתגם זה כך: אם יהיה ביתך פתחו לרוחה, סוף בני ביתך להיות עניים, כי כל הונך יתבזבז או יגונב).

לראש הדף1554.

יהי הן שלך צדק ולאו שלך צדק(ב"מ מט.; ירוש’ שביעית י’, ט).

זה דרש יפה של ר’ יוסי בר’ יהודה על הכתוב (ויקרא י“ט, לו) ”הין צדק יהיה לכם". והוא מפורסם ושגור.

לראש הדף1555.

יהי חלקי עם מי שחושדים אותו [בדבר ] ואין בו

(שבת קיח:; מו"ק יח:).

מאמר מפורסם של ר’ יוסי, ומזה נתפשט הבטוי “חשוֹד איש במה שאיןבו”.

לראש הדף1556.

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך(אבות ב’, י).

מיוחס לר’ אליעזר. (ו“החסידים” מפרשים אותו בדרך מחודד: הכבוד שחבריך נותנים לך, יהי בעיניך כאילו אתה בעצמך נותן לך כבוד: כלומר, לא תתפעל ממנו ולא ירום לבבך כו).

לראש הדף1557.

יהי לך אשר לך! (בראשית ל"ג, ט).

דבור רגיל.

לראש הדף1558.

יהי מורא-שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח:).

מאמר מצוין של רבן יוחנן בן זכאי; כך ברך את תלמידיו לפני מותו: יהי רצון שיהא מורא שמים וכו’. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? (לא יותר ממורא בשר ודם?) אמר להם: ולואי! תדעו, שכשאדם עובר עבירה (בסתר) הוא אומר: שלא יראני אדם! (ומפני הקב"ה, שהכל גלוי לפניו, אינו ירא כלל).

לראש הדף1559.

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך(אבות ב, יב).

מיוחס לר’ יוסי הכהן. והליצנים מגַלים בו פנים שלא כהלכה).

לראש הדף1560.

יהללך זר ולא פיך (משלי ב"ז, ב).

והליצנים מבארים: ולא (אם אין אחרים מהללים אותך), אזי פיך (תהלל את עצמך).

לראש הדף1561.

יֵהָרג ואל יעבור (פסחים כח: וש"נ).

“אם אמר נכרי לישראל: הרוֹג או תיהרג, יֵהרג ואל יעבור עבירה זו”; פרש"י. (וכן בעבודה זה וגלוי-עריות). ובפי הבריות הוא דבור שגור על עקשן, וכדומה. (ובהלצה, על סוס שאינו זז ממקומו, למרות הכאות השוט).

לראש הדף1562.

יודע את האמת ומכוין למרוד בה.

דבור שגור. והוא נעשה במתכונת דברי רש“י (בראש’ י’, יט): ”יודע את רבונו ומכוין למרד בו".

לראש הדף1563.

יודע צדיק נפש בהמתו(משלי י"ב, י).

משתמשים בו בהלצות שונות, ושמושו בהשאלה הוא עתיק-יומין; כי בתלמוד (נדרים נ.) הוא מושם בפי אשת ר’ עקיבא, בהוראה, שבעלה יודע כמה נצטערה בשבילו (ע"ש).

לראש הדף1564.

יום טוב שני לגבי ראשון כחול שַויותו רבנן

(ביצה ו.).

כך מצַטטים. ושם בתלמוד: יו“ט שני לגבי מת (לענין קבורת מת) כחול וכו, אך כבר הקדמונים צִטטו כנ”ל; כי ב“שלשלת הקבלה” מסופרת אגדה, שאחרי מות הריטב"א (ר’ יום טוב בן אשבילי), רצה ר’ יום טוב אחר לקחת את אלמנתו לאשה, והאלמנה השיבה פניו בציטאט חריף זה: יום טוב שני לגבי ראשון, כחול שויוהו רבנן (אך אפשר שגם היא אמרה: לגבי מת, וגם אז עולה החדוד יפה).

לראש הדף1565.

יום ראשון – אורח, יום שני - טוֹרח, יום שלישי – סוֹרח.

פתגם חרוזי של בן-זאב (בספרו “מסלת הלמוד”) על יחס שבין אורח ובעה“ב, והוא תרגום מוצלח מאשכנזית (”ערשטען טאַג גאַסט, צווייטען לאסט, דריטטען שטינקט ער פאסט“). וקרוב לז היש בבמד”ר סוף פ’ פינחס, ע"ש.

לראש הדף1566.

יוסיף דעת, יוסיף מַכאוב(קהלת א’, יח).

על הפתגם המצוין הזה (השגור בפי כל) באה דרשה גסה במס’ סוכה (מב); ע"ש.

לראש הדף1567.

יוצא דופן

(בכורות יט. במשנה).

בפי הבריות הוא בטוי ההלצי, מעין “סרח העודף”, וכדומה.

לראש הדף1568.

יוצק זהב רותח לתוך פיו(סנהדרין צב:).

כך אמר ר’ יצחק על דברי נבוכדנאצר (דניאל ג‘) “אתוהי כמה רברבין וגו‘. והדבור "יוצק זהב רותח וכו’” היתה אחרי בן למליצה שגורה (לגַנות אדם גדול); וביחוד השתמש בה הרמב“ן בפירושו על התורה, כלפי הראב”ע, וע’ במבוא.

לראש הדף1569.

יורד לטמיון

(סוכה כט: ובמדרשים).

בטוי שגור. ובתלמוד: בשביל ד’ דברים נכסי בעלי-בתים יוצאים לטמיון (ופרש“י: שנטממים וכָלים מאליהם). אך כבר ברש”י ב“מ סט: ד”ה בלו זוזי, הוא מצטט “ירדו לטמיון”.

לראש הדף1570.

יורד עמו לחייו (יומא עה.; קדושין כח. ועוד).

בטוי שגור (וכפרש"י: בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד).

לראש הדף1571.

יורה יורה, ידין ידין(סנהדרין ח.).

נוסח מקובל של “סמיכות” (התרת הוראה). ובתלמוד ענינו כך: כשירד רב לבבל, אמר ר’ חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יוֹרה? (כלומר, נותן אתה לו רשות להורות באיסור והיתר?) יורה! (כלומר, כך ענה רבי בהסכמה). ידין? (דיני ממונות) ידין! (תשובת רבי). יתיר בכורות? אל יתיר!

לראש הדף1572.

יותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא

(יבמות קיג. וש"נ).

פתגם עתיק.

לראש הדף1573.

יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק

(פסחים קיכ.).

כך ענה ר’ עקיבא (כשהיה חבוש בבית האסורים) לר’ שמעון בן יוחאי, שבקש ממנו ללמדו תורה. וזה משל עממי. ע’ במבוא.

לראש הדף1574.

יחיד ורבים, הלכה כרבים(ברכות ט. וש"נ).

לראש הדף1575.

יין המשומר

(ברכות לד:).

“מאי: עין לא ראתה (ישעיה ס”ד)? אמר ריב"ל זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. והוא דבור שגור (ובהלצה).

לראש הדף1576.

יין ושֵנה לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם

(סנהדרין עא: במשנה).

פרש"י: כל זמן שהם שותים וישנים אינם חוטאים ואינם מריעים לבריות. והוא פתגם שגור.

לראש הדף1577.

יין ישַמח לבב אנוש (תהלים ק"ד, טו).

לראש הדף1578.

יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו(מגילה טז:).

הובא גם ברש"י בראשית (מה, כג); ומכאן פרסומו.

לראש הדף1579.

יין למרי-נפש

(משלי ל"א, ו).

לראש הדף1580.

יישר כחך ששברת (שבת פז. וש"נ).

דרשה מפורסמת של ריש לקיש על הכתוב (שמות ל“ד) ”אשר שברת" (את הלוחות). ובציטאט הוא משמש לענינים שונים.

לראש הדף1581.

ייתי ולא איחניניה (סנהדרין צח:).

יבוא (בן דוד, משיח) ואל-נא אראהו! (כן אמרו שם חכמים אחדים משום חבלי משיח) והוא דבור שגור לענינים הקרובים לו.

לראש הדף1582.

יכה יוסי את יוסי (סנהדרין נו. במשנה).

שם במשנה הוא כנוי לגידוף השם (במקום יכה הוי“ה את הוי”ה). ומצטטים אותו לענין קטטות בין היהודים בהוראת: יכה יהודי את יהודי.

לראש הדף1583.

יכין-וצדיק ילבש (איוב כ"ז, יז).

הרשע יכין, והצדיק יירשנו וישתמש בעזבונו. כן מצטטים אותו בתלמוד ( למשל, ב"ק קיט.). ובהוראה מעין זו הוא דבור הלצי שגור (גם אצל המשחקים בקלפים).

לראש הדף1584.

ילדוּת## היתה בי [ והעזתי פני ב - ] (כ"ב קלא.).

דברי רבי “ - - - והעזתי פני בנתן הבבלי”. והוא ציטאט (גם חציו והראשון לבד).

לראש הדף1585.

ילפון מקלקלתא, ומתקנתא לא ילפון(ירוש’ מו"ק ב’, ב).

“לומדים מקלקלה, ומתקנה אין לומדים”. זה פתגם על קלות דעת האדם, שהוא לומד מאחרים את הרע ולא את הטוב. ויש דוגמתו בלשונות הגוים, וגם באוצר משלינו (“כמקולקלים שבהם עשיתם וכו’”).

לראש הדף1586.

יָמים ידברו

(איוב ל"ב, ז).

בציטאט הוראתו מעין: נחיה ונראה עם מי הצדק. וכונת הפסוק היא – כאמור שם אחרי כן: “אמרתי ימים ידברו ורוב שָנים יודיעו חכמה”; זהו אפוא מעין “בישישים חכמה”.

לראש הדף1587.

ינוח בשלום על משכבו.

דבור שגור (על מת), לקוח מנוסה “אל מלא רחמים”, ועיקרו בישעיה (נ“ז, כ) ”יבוא שלום ינוחו בשלום על משכבותם".

לראש הדף1588.

ינוחו לו (לך) ברכות על ראשו (ראשך)!

(ברכות לג. וש"נ).

לראש הדף1589.

יַנקותא כלילא דורדי, סַבותא כלילאדחילפי (שבת קנכ.).

הילדות היא עטרת-שושנים, הזִקנה – עטרת קוצים. כנראה שם בתלמוד הוא משל עממי שהביא רב דימי מארץ-ישראל (כי אתא רב דימי אמר: -).

לראש הדף1590.

יסורים של אהבה (ברכות ה:).

בתלמוד הוראתו: יסורים שהקב“ה מייסר את הצדיק בעולם הזה, בלי שום עון, כדי להרבות שכרו בעולם הבא; כדכתיב ”את אשר יאהב ה’ יוכיח". ובציטאט הכונה: יסורים מתוך אהבה (אהבת-נשים). ובהלצה, על מחלות ויניריות.

לראש הדף1591.

יעבור עלי מה!

(איוב י"ג, יג).

מליצה שגורה.

לראש הדף1592.

יעלו עשבים בלחייך, ועדין בן-דוד לא יבוא!

(ירוש’ תענית ד’, ה. ועוד).

בן נער ר’ יוסי בן תורתא ברבי עקיבא, אשר חשב את בר-כוכבא למשיח. והדבור יעלה עשבים בלחייו הוא בטוי שגור.

לראש הדף1593.

יעלו שמים ירדו תהומות(תהלים ק"ז, כו).

מליצה זו על אניות הים בשעת סערה, היתה שגורה בפי הבריות בזמן התלמוד; כמו שנראה מספור של רבה בר בר חנה (ב“מ עג:) ”ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה".

לראש הדף1594.

יערב עליו המקח! (ירוש’ כתובות פ"א).

דבור הלצי. וע’ “לך זבח במקחך”.

לראש הדף1595.

יערב לכם ויִבָשם לכם!(שהש“ר ריש פ”ה).

דברי בעל-הבית לאורחיו.

לראש הדף1596.

יפה כח הבן מכח האב (שבועות מח. וש"נ).

שהבן גובה (בשטר מן היתומים) בשבועה ושלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה (ע"ש). אך ביתר המקומות בתלמוד נראה שזה היה דבור שגור, כמעט הלצי. וכן הוא גם עכשיו.

לראש הדף1597.

יפה שתיקה לחכמים, קל-וחומר לטפשים!(פסחים צט. וירושלמי ותוספתא שם).

לראש הדף1598.

יפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ(אבות ב’, ב).

מיוחס לרבי גמליאל ברבי.

לראש הדף1599.

יפוּצו מעינותיך חוצה(משלי ח’, טז).

מצטטים בהוראת: פרבם דברי-תורתך (או חכמתך) ברבים (בדפוס).

לראש הדף1600.

יפיותו של יפת באהלי שֵם(מגילה ט: וירוש’ שם).

דבור מפורסם ושגור. והוא דרש של ר’ חייא בר אבא על הכתוב (בראש’ ט’) “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם”. ורש“י פירש שם בתלמוד: ”זו לשון יון, לשונו יפה משֶל כל בני יפת". וכן הוא שם בירושלמי. ובציטאט הכונה ליפיה של הקולטורה הכללית.

לראש הדף1601.

יפת-תאר מנוולת.

דבור הלצי; ולקוח מן הקינה “אז כהלוך ירמיה”.

לראש הדף1602.

יפתח בדורו כשמואל בדורו(ר"ה כה:).

פתגם שגור (שהובא בפרש“י דברים י”ט, יז. ומכאן פרסומו) ומקורו שם בברייתא, בדרשה על המקרא (ש“א י”ב) “ וישלח ה’… את יפתח ואת שמואל” - - לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים".

לראש הדף1603.

יצא טבעו בעולם (מגילה יד:).

כלומר: נתפרסם שמו. “אמרה אביגיל לדוד: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם”. וזה בטוי שגור.

לראש הדף1604.

יצא לתרבות רעה (חגיגה טו. ועוד).

לראש הדף1605.

יצא נקי מנכסיו (קדושין נו:).

“כאדם שאומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו”. והובא גם בפרש“י שמות (כ”א, כח), ומזה נתפרסם.

לראש הדף1606.

יצא שכרו בהפסדו (אבות ה’, יא, יב).

לראש הדף1607.

יצא הפסדו בשכרו (שם).

לראש הדף1608.

יצאו לו מוניטין בעולם(ב“ר פל”ט, ועוד).

כמו “יצא טבעו בעולם” (ושניהם מענין “מטבע” – כי מוניטון “מטבע” בלאטינית, והכונה לפרסום השם).

לראש הדף1609.

יַציבא בארעא וגיוּרא בשמֵי שמַיא!(ערובין ט. וש"נ; ירוש’ חגיגה א’, א).

“האזרח למטה בארץ, והגר בשמי-השמים!” זה משל עממי על עולם הפוך וסדר הפוך.

לראש הדף1610.

יציצו מעיר כעשב הארץ(תהלים ע"ב, טז).

מליצה רגילה על דבר המתרבה במהירות יתרה ובכמות עצומה; וכדומה.

לראש הדף1611.

יצר לב האדם רע מנעוריו(בראשית ח’, כא).

לראש הדף1612.

יצר, תינוק ואשה, תהא שמאל דוֹחה וימין מקרבת

(א).

ברייתא בשם ר’ שמעון בן אלעזר. ופרש“י: ”יצר, תַאוָתו, אם ירחיקה ממנו לגמרי, ממַעט ישוב העולם; תינוק ואשה, דעתן קלה, ואם ידחה אותם יטרדם מן העולם"; וזה מאמר מצוין,ומפורסם ושגור.

לראש הדף1613.

יקבלו הרוֹבים את תשובתם! (חולין כ.).

הרובים- הנערים. כך אמר ר’ ינאי על דברי בני ר’ חייא.

לראש הדף1614.

יקוֹב הדין את ההר! (יבמות צב.; סנהד’ ו:).

פתגם מפורסם של התנא ר’ אליעזר. ויש דוגמתו בלועזית.

לראש הדף1615.

יקומו נא הנערים וִישַחקו לפנינו!(ש"ב ב’, יד).

מצטטים בענינים שונים.

לראש הדף1616.

יָקוֹשתי לך וגם נִלכדת!(ירמיה ג’, כד).

לראש הדף1617.

יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט(קהלת י’, יא).

בהלצה ובלעג.

לראש הדף1618.

יקרא דחיי. יקרא דשכבי

(סנהדרין מו:).

כבוד החיים; כבוד המתים. בטויים רגילים.

לראש הדף1619.

ירא אלהים יצא את כלם(קהלת ר’,יח).

יוצא ידי כל הדעות. ציטאט הלצי.

לראש הדף1620.

יראת אדנָי ראשית דעת(משלי א’, ז).

לראש הדף1621.

יראת אדני תוסיף ימים(משלי י’, כז).

לראש הדף1622.

ירהבו הנער בזקן (ישעיה ג’, ח).

לראש הדף1623.

ירך מתוכה מסרחת (סנהדרין לט:).

משל שהביא רב דימי מארץ-ישראל.

לראש הדף1624.

ירעה עד שיסתאב (פסחים צו: במשנה ועוד).

עד שיסתאב, עד שיִמָאס, עד שיפסל ע"י מום (בענין קרבנות). ובציטאט הוא דבור הלצי: הנח לו עד שימאס בעצו בעיני הבריות; וכדומה.

לראש הדף1625.

יֵרָפאו פצעים ולא דברים רעים.

פתגם חרוזי שנמצא בפירוש למשלי המיוחס להראב"ע והוא לר’ יוסף קמחי.

לראש הדף1626.

יש אוהב דבק מאח (משלי י"ח, כד).

לראש הדף1627.

יש בוטה כמדקרות חרב(שם י"ב, יח).

תמיד פוגע ופוצע אחרים בדבריו.

לראש הדף1628.

יש בכלל מאתים מָנה (ב“ב מא: וש”נ).

זה דבור שגור בהוראת: המועט נכלל במרובה, ומקורו בענין זה: שתי כתי עדים, שאחת אומרת מנה [ מאה זוז לוה פלוני מפלוני ] ואחת אומרת מאתים [ זוז לוה ], אין חושבים עדותה של השני כהכחשה של הראשונה, שהרי יש בכלל מאתים מנה, וא"כ היא רק מוסיפה על דברי כת ראשונה.

לראש הדף1629.

יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי -מות

(משלי י“ד, יב; ט”ז, כה).

כלומר: שנראה לו כדרך ישר.

לראש הדף1630.

יש זריז ונשבר, ויש זריז ונפסד(פסחים נ:; תוספתא יבמות פ"ד).

הובא בלשון “תנו רבנן”. ויש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף1631.

יש לו מנה, רוצה מאתים.

דבור שגור בפי כל. ובמדרש קהלת רבה (א’, לד): אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אם אית ליה מאדף בעי דיעבדון תרתי מאה. ו“בנפש יהודה” (פירוש על “מנורת המאור”) בהקדמה לגר ראשון, מובא דבור זה בעברית: יש לו מנה, רוצה מאתים.

לראש הדף1632.

יש לישב בדוחק.

דבור הלצי. ולקוח מלשון המהרש"א, שהוא אצלו נוסח קבוע.

לראש הדף1633.

יש מפזר ונוֹסף עוד (משלי י"א, כד).

על מתן צדקה.

לראש הדף1634.

יש מקום לבעל-דין להשיב (לחלוק)(ב"ב י.).

כך רגילים לאמר ולכתוב. ובתלמוד: יש לו לבעל-דין להשיבך ולומר לך –".

לראש הדף1635.

יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב(משלי י"ג, ז).

לראש הדף1636.

יש קונה עולמו בשעה אחת(ע"ז י: ועוד).

קריאתו של רבי (והכונה: קונה עולם הבא ע"י מעשה בשעה מועטת) והוא דבור שגור בהוראות שונות.

לראש הדף1637.

יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה

(חולין ז:).

דברי רבי. והוא שגור, ומשמש לענינים שונים.

לראש הדף1638.

ישובו רשעים לשאוֹלה!(תהלים ט’, יח).

כן קוראים מלאכי-חבלה לרשעים, במוצאי שבת, לשוב לגיהנם. ובהלצה על התחדשות עבודה-קשה לאחרי מנוחה קצרה.

לראש הדף1639.

ישוטטו רבים ותרבה הדעת(דניאל י"ב, ד).

מליצה רגילה (בהוראת: יתעסקו בזה רבים, אז יתברר הדבר).

לראש הדף1640.

ישועת ה’ כהרף עין.

פתגם שגור. וכן מתחיל פיוט בס’ “שפתי רננות”.

לראש הדף1641.

ישיבת כרכים קשה (כתובות קי:).

מימרא מפורסמת של ר’ יוסי בר חנינא (ומביא ראיה, שנאמר: (נחמיה י"א) ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים ).

לראש הדף1642.

ישמעאל כַּהנא מסייע כַהני(חולין מט.).

זה “סימן” שמוסר התלמוד בדברי התנא ר’ ישמעאל (שהיה כהן): "וסימנך ישמעאל וכו’; כלומר: מפני שהוא בעצמו כהן, הוא עוזר תמיד לכהנים ומיקל להם (בהלכותיו). ובהוראה מעין זו מצטטים אותו בענינים שונים.

לראש הדף1643.

ישן כאן ורואה חלום באספמיא(נדה ל.).

בתלמוד כפשוטו: שהרי אדם ישן כאן וכו’. ובציטאט הוא דבור הלצי על בעל דמיון, וכדומה.

לראש הדף1644.

ישן מפני חדש תוֹציאו(ויקרא כ"ו, י).

מליצה חביבה כלפי האדוקים-המשמרים. (ולהפך אומרים: “ישן מפני חדש אל תוציאו”).

לראש הדף1645.

ישנתי אז ינוח לי (איוב ג’, יג).

דבור שגור בפי הזקנים, על מִספר השעות שצריך אדם לישן במעת-לעת. יש אומרים: ישנתי אז (ח’ שעות, בגימטריא אז) ינוח לי (זוהי מנוחתי במעל“ע). ויש אומרים: ישנתי אז (ח’ שעות) ינוח לי (זאת תהיה מנוחתי לארבעים שעות האחרות – לי בגימטריא ארבעים – ובכן די ארבע שעות שינה במעל”ע).

לראש הדף1646.

ישען על ביתו ולא יעמוד [ יחזיק בו ולא יקום ]

(איוב ח’, טו).

הלצה חריפה-גסה על מי שמחוּסר גבוּרת-אנשים. וזה היה כנוי קבוע אצל הקדמונים, והובא כבר בתשובה של רבנו תם, ב“התנהגות מיימוניות”, בתשובות דשייכי לנשים, סימן ו‘, ועוד שם. וע’ במבוא.

לראש הדף1647.

ישראל – אחד חוטא וכולם נענשים(מכילתא יתרו; ויק“ר פ”ד, ועוד).

לראש הדף1648.

ישראל אין חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים

(מנחות נג,; שהש“ר פ”א).

מאמר מפורסם של ר’ יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרים וכו’.

לראש הדף1649.

ישראל – לקה אחד מהם, כולם מרגישים(שהש"ר ו’, יז).

לראש הדף1650.

ישראל – רחמנים, בישנים וגומלי חסדים(ירש’ קדושין ד’, א ועוד).

לראש הדף1651.

ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים!(ירוש’ סוטה ג’, ד).

קריאתו הקנאית של התנא הקפדן ר’ אליעזר. וע’ במבוא.

לראש הדף1652.

יתד במקום נאמן (ישעיה כ"ב, כג).

מליצה שגורה. ובתלמוד (גטין יז.) אמר ר’ יוחנן לר’ אסי: “יתד היא שלא תמוט” (כלומר: כך היא ההלכה, כמו שאמרתי לך באחרונה, ולא כבראשונה. ע"ש).

לראש הדף1653.

יתד תהיה לך על אזנך(דבריםכ"ג, יד).

כדרשתו המצוינה של בר-קפרא (כתובות ח.) שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו (וע"ש עוד דבי ר’ ישמעאל).

לראש הדף1654.

יתוּש קדמך

(סנהרין לח.; ב"ר ח, א. ועוד).

“תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת (לאחרי שנבראו כל בעלי-חיים) - - - שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. וזה מאמר מפורסם. ובספרות הרבנית זה לשון של עניוות יתירה: יתוש קדמך (או: קדמו); כלומר: אני היתוש, ”הקטן", כבר קדמתי להגד זאת בספרי, קודם שאמר זאת ר’ פלוני.

לראש הדף1655.

יתמו חטאים כתיב(תהלים ק"ד, לה )ולא חוטאים (ברכות י. ).

דרשה יפה של ברוריה אשת ר’ מאיר: כיון דיתמו חטאים (כאילו החי"ת בחטף), [ אז ] ורשעים עוד אינם. וזה דבור שגור.

לראש הדף1656.

יתרון לחכמה מן הסכלות, כּיתרון האוֹר מן החשך

(קהלת ב’, יג).

כ.

לראש הדף1657.

כאָבל בין חתנים(שבת קיד.; נדה כ.).

לראש הדף1658.

כחתן בין אבלים(שם ושם).

אמר ר’ ינאי לבניו: אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים; לבנים – שמא לא אזכה (וארד לגיהנם) ואהיה כחתן בין אבלים; שחורים – שמא אזכה (לשבת בגן-עדן) ואהיה כאבל בין חתנים. ושני הדבורים שגורים.

לראש הדף1659.

כאבן דומם

(סנהדרין צא:).

מבטא שגור (ושם בתלמוד “הריני מוטל באבן דומם בקבר”). והמליצה לקוחה מלשון המקרא (חבקוק ב’, יט) “הוי אומר - - עורי לאבן דוּמם ”.

לראש הדף1660.

כאבן שאין לה הופכים(סנהדרין יד.; ע"ז ח:).

לראש הדף1661.

כאדם העושה בתוך שלו.

מדבור שגור. ובב"ב (כא.): אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי.

לראש הדף1662.

כאוּד מֻצל מֵאש(ע’ זכריה ג’, כ).

כך מצטטים. ושם בזכריה: הלא זה אוד מוצל מאש. ובעמוס (ד’, יא): “ותהיו כאוד מוצל משרפה ”.

לראש הדף1663.

כאיש - גבורתו

(שופטים ח’, כא).

לראש הדף1664.

כאכילתכם כך תורתכם.

דבור מפורסם (ואני שמעתיו בילדותי מפי שד"ר ירושלמי ספרדי).

לראש הדף1665.

כאִמה - בִתה

(יחזקאל ט"ז, מד).

“הנה כל המושל עליך ימשל לאמר: כאמה בתה” (הה“א ב”כאמה" בלי מפיק).

לראש הדף1666.

כאן מצא בעל-חוב מקום לגבות חובו(ב"ר ה’, ב ועוד).

דבור שגור (בהשאלה) שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית מ“ד, טו. (ושם בלי ”כאן“. וגם במדרשים בלי ”כאן“ והנוסח ” – לגבות שטר חובו").

לראש הדף1667.

כאן נמצאו וכאן היו(כתובות עה:).

מכיון שכאן נמצאו, יש מקום לאמר שהיו כאן גם קודם לכן (ע"ש). והוא דבור מצוי הרבה בספרות הרבנית.

לראש הדף1668.

כאסוֹף ביצים עזובות(ישעיה י’, ד).

כלומר: בלי עמל וטורח.

לראש הדף1669.

כאשר אבדתי, אבדתי!(אסתר ד’, טז).

דבור שגור בפי כל. (וגם בהלצה. ומוספים לו תרגום הלצי: ווי איך בּין געוועזען א בּעל-הבּית, וועל איך בלייבען אַ בעה"ב).

לראש הדף1670.

כאשר יבער הגלל [ עד תֻמו ] (מ“א י”ד, י).

לראש הדף1671.

כאשר זמם

(דבריםי"ט, יט).

לראש הדף1672.

כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוֹב

(עמוס ה’, יט).

לראש הדף1673.

כאשר ינוד הקנה במים(מ“א י”ד, טו).

לראש הדף1674.

כאשר יעַנו אותו, כן ירבה(שמות א’, יב).

פתגם רגיל על עם ישראל.

לראש הדף1675.

כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו(ויקרא כ"ד, כ).

מצטטים אותו בהוראות שונות (מעין “כל הפוסל, במומו פוסל”; וגם כמשל הלועזי: כמו שתקרא לתוך היער כך תֵענה; ועוד).

לראש הדף1676.

כאשר עשית, יֵעָשה לך (עובדיה א’, טו).

ובויקרא הנ“ל: ”כאשר עשה, כן יעשה לו".

לראש הדף1677.

כאשר עשיתי, כן שלם לי אלהים(שופטים א’, ז).

לראש הדף1678.

כַבד את אדנָי מהונך(משלי ג’, ט).

ושם בפרש“י: אל תיקרי מהונך אלא מגרוֹנך (וזו הוספה מאוחרת). וכך שגור בפי הבריות (”כבד את ה’ מגרונך “, על בעל-תפלה שיש לו קול יפה). וע’ בילקוט בפסוק הנ”ל (וע’ ב“עטרת זקנים” על “אורח חיים” סימן נ“ג ס”ק ב’, ו“בבאר היטב” שם).

לראש הדף1679.

כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו(שמו“ר כ”א ועוד).

ובירושלמי (תענית ג’, ו) הובא בלשון ארמית: “אוקיר לאסייך עד דלא תצטריך ליה”. ובכל המקומות נמסר כמשל. ובאמת הוא לקוח ממשלי בן-סירא.

לראש הדף1680.

כבדהו וחשדהו

דבור שגור (ביחס אל אורח זר). ומקורו במס’ דרך-ארץ רבה (פרק ה’): “יהיו בני-אדם חשודים בעיניך בלסטים והוי מכבדם ברבן גמליאל”.

לראש הדף1681.

כבוד-אלוהים הסתר דבר(משלי כ"ה, ב).

ובמדרשו: שלא לחקור בעיני אלהות.

לראש הדף1682.

כבוד חכמים ינחלו(משלי כ"ה, ב).

לראש הדף1683.

כבוד לאיש שֶבת מֵריב (וכל אויל יתגלע)

(שם כ’, ג).

לראש הדף1684.

כבוֹדוֹ במקומו מונח.

בטוי רגיל. ומקורו בתלמוד (בכורות ל:) אמר ר’ יוסי (לר’ יהודה): “כבוד זקן יהא מונח במקומו” (ע"ש).

לראש הדף1685.

כבוֹלעוֹ כך פולטו(פסחים ל:; ע"ז בסוף המס’).

בתלמוד בעניני איסור והיתר. ובציטאט לענין למוד ושכחה וגם לענין הכנסה והוצאה, וכיוצא בזה.

לראש הדף1686.

כבִכּוּרה בטרם קיץ(ישעיה כ"ח, ד).

וכאמור בסוף הפסוק “בעודה בכפו יבלענה”.

לראש הדף1687.

כבר דשו בה (בו) רבים(ע’ שבת קכט:).

שגור בהוראת: כבר דברו (וכתבו) הרבה בענין זה. ושם בתלמוד: “ביון דרשו ביה רבים – שומר פתאים ה’”.

לראש הדף1688.

כבר הוֹרה זקן

(סנהדרין כד. וש"נ).

משתמשים בו ביחוד בהלצה.

לראש הדף1689.

כבר היה לעולמים (קהלת א’, י).

לראש הדף1690.

כבר נשמע בין החיים(ברכות יח:; אדר“נ פ”ג).

דבור שגור. (ובתלמוד הוא כפשוטו; כך אמרה ילדה מתה אחת לחברתה, “רוחות מספרות זו עם זו”: הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים).

לראש הדף1691.

כבר צווחו קמא דקמך(ב"מ צג).

דבור שגור. ובתלמוד הוא ג“כ סגנון קבוע; למשל, ב”ב מו: “כבר שמוה קמאי דקמך”. ובמנחות מג. הכי עבוד קמאי דקמך. ובמנחות מג. הכי עבוד קמאי דקמך.

לראש הדף1692.

כבר קדמוך רבנן(שתב יט. וש"נ).

החכמים הגידו זאת לפני אשר אמרת אתה.

לראש הדף1693.

כָבשו פניהם בקרקע(שבת קיט:; סנהדרין יט:).

מליצה זו (שהיא כמו “הורידו לארץ ראשם”) נמצאת בתלמוד בענינים שונים, ועל כן היתה לדבור שגור “כבש פניו בקרקע”.

לראש הדף1694.

כבשׁת גנב [ כי ימָצא ] (ירמיה כר, כו).

לראש הדף1695.

כנו-ן דא צריכה רבה(כ"מ קא.).

דבר זה צריך אדם גדול לבאר ולברר. וכן מצטטים אותו.

לראש הדף1696.

כנון זה “פתח פיך לאלם” הוא!

(כתובות לו. וש"נ).

כלומר: כמובן צריך לטעון למי שאינו יודע. וזה דבור קבוע בש“ס (ואח”כ גם בספרות הרבנית). ומזה נראה שהפסוק (משלי ל“א, ח) ”פתח פיך לאלם" היה אז פתגם שגור.

לראש הדף1697.

כגנתא כן גננא (ירוש’ סנהדרין סוף פ"ב, ובמדרשים).

כגן כן הגנן. משלים כאלה יש הרבה בתלמוד ובמדרשים, וגם בלשונות הגוים.

לראש הדף1698.

כגרוגרת דרבי צדוק(ע’ גטין נו).

בהלצה על דל-בשר וצנום. (הכונה אל המסופר שם בתלמוד, כי ר’ צדוק התענה ארבעים שנה שלא תחרב ירושלים, וכשגמר תעניותיו היה מוצץ גרוגרות (תאנים יבשות) ומשליכן. וזהו “כגרוגרת דר”צ", שנמצץ עסיסה.

לראש הדף1699.

כד הוינן זוטרי – לגברי; השתא דקשישנן - לדרדקי(ב"ק צב:).

משל עממי הוא (הד"א); ופירושו: כשהיינו קטנים נחשבנו כאנשים, עכשיו שהזקננו הננו כילדים.

לראש הדף1700.

כד לא תיעול מילא כולא, תיעול פלגא (ב“ר ב”ו, ד).

כלומר: [ דַבר לשון הרע ], ואם אינה נכנסת כולה [ ללב המקבלה ], נכנס חציה. וכמעט מלה במלה יש משל כזה בלאַטינית.

לראש הדף1701.

כד מפתח בכי מטרא, בר-חמרא מוך שקך וגני!

(ברכות נט.; תענית ו,).

זה משל עממי (אמרי אינשי) מסוג הפתגמים החקלאיים. ופרש"י: אם כשתפתח דלתיך בבקר ירד מטר, [ אזי ] אתה החמר [ ההולך ממקום למקום להביא תבואה ] קפל שקך תחתיך וישן עליו (ולא תלך אנה ואנה להביא תבואה), כי חטִים יהיו בזול בשביל הגשם.

לראש הדף1702.

כד מִשלם שערי מִכַּדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא

(ב"מ נט:).

“ככלות השעורים מן הכד, מקשקש [ הכד ] ובא הריב בבית”. זה משל עממי (הד"א) מצוין. ומצטטים אותו גם בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף1703.

כד ניים ושכיב [ רב ] אמר להאי שמעתתא

(יבמות כד: וש"נ).

כששכב וישן [ רב ] אמר הלכה זו. דבור הלצי שגור, בתלמוד נאמר: כי ניים…

לראש הדף1704.

כד רגיז רעיא על ענא, עביר לנגידא סמייתא

(ב"ק נב.).

כשקוצף. הרועה על הצאל, ישים בראש העדר תיש סומא (כך כשהמקום נפרע משונאי-ישראל- כלומר מישראל- ממַנה להם פרנסים שאינם מהוגנים; פרש“י). משל זה (שיש דוגמתו בלשונות הגוים) הובא בשם ”ההוא גלילאה", ומזה משמע שמוצאו מארץ-ישראל.

לראש הדף1705.

כד תמוֹט בירה, בירה שמה; וכד תרום קיקלא, קיקלא שמה(פסיקתא דרב כהנא פי“ד.; ילקוט ירמיה רמז רס”ד).

אם יתמוטט אדמון, [ תמיד ] ארמון שמוֹ; ואם יתרומם גל-אשפה, [ תמיד ] אשפה שמוֹ. (יש דוגמתו במשלי הגוים).

לראש הדף1706.

כדאי הוא [ ר’ פלוני ] לסמוך עליו בשעת-הדחק

(ברכות ט. וש"נ).

דבור שגור (וגם בהלצה).

לראש הדף1707.

כדברי הספר החתום(ישעיה כ"ט, יא).

לראש הדף1708.

כדי לעשות פומבי לדבר(ירוש’ סוכה ד’, ו).

פומבי – פרסום. והוא מבטא רגיל.

לראש הדף1709.

כדי לשבר את האזן.

מבטא שגור בהוראת: כדי להסביר, וכדומה. והוא לקוח מפרש“י שמות (י”ד, יח. י“ט, יט). ובעיקרו צריך להיות: כדי לשכך וכו’ (ע’ ”ערוך השלם“, ערך ”שכך").

לראש הדף1710.

כדי שלא להוציא את הגליון חָלק.

דבור מצוי הרבה בספרות (הרבנית והכללית). ויש מעין זה במדרשים (ב“ר פי”א, ורות רבה ד’, ח): להוציאך חלק אי אפשר (ע"ש).

לראש הדף1711.

כדי שלא תנעל דלת בפני לָוין

(ב"מ מח. ועוד).

דבור רגיל בתלמוד ובספרות הרבנית (ובב"ק ז: אם-כן, נעלת דלת בפני לוין!).

לראש הדף1712.

כהלכתא בלא טעמא(גטין יד.; ב"ב קמד.).

פרש“י: ”כאילו קבלה משה הלכה מסיני, שאין צריך לתת בה טעם". ומזה מתברר שמושו.

לראש הדף1713.

כהן המסייע בבית-הגרנות(קדושין ו: וש"נ).

כדי שיתנו לו התרומה. דבור משָלי יפה.

לראש הדף1714.

כולי האי ואולי?!(חגיגה ד:).

ר’ אמי כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה (איכה ג’) “יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה”, אמר: כולי האי ואולי! (פרש“י: כל היסודין האלה יקבל, ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה!) ושם הובאו עוד פסוקים שקראו עליהם קריאה זו. והוא דבור שגור. (ובתענית כה. ”כולי האי ואפשר?!" בענין אחר – ומזה נראה שזה היה מבטא רגיל).

לראש הדף1715.

כולא עלמא כיילי להו בקבא זוטא, והאי מרבנן כיילי ליה בקבא רבא

(קדושין עט:).

לכל העולם נמדדה להם [ חכמה ] בקב קטן, ולאותו התלמיד מדדו בקב גדול? כך אמר שמואל בקפידה על תלמיד-חכם שהורה הלכה כרב.

לראש הדף1716.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני(יבמות קו. וש"נ).

דבור מלצי מפורסם.

כוֹפין על מדת-סדום

(ערובין מט. וש"נ).

אם אינו רוצה להנות את חברו אפילו כשהוא בעצמו אינו חסר ע"י כך.

לראש הדף1718.

כורה שחת בה יפול (וגולל אבן אליו תשוב)

(משלי כ"ו, כז).

משל שנתאזרה בכל הלשונות.

לראש הדף1719.

כותב בדמע

(ב"ב טו.).

על הכתוב בסוף התורה “וימת שם משה וגו’”: הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. ומצטטים אותו בדרך-הלצה.

לראש הדף1720.

כותבי ספרים אינם רואים סימן ברכה לעולם

(פסחים נ:; תוספתא בכורים ספ"ב).

כך מצטטים בהלצה. ובתלמוד: כותבי ספרים, תפילין ומזוזות, הן ותגריהם ותגרי-תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים (לאיתויי מוכרי-תכלת) אינם רואים… ואם עוסקים לשמה- רואים“. (וקודם לכן בגמרא: ”שאלמלי מתעשרים אין כותבים).

לראש הדף1721.

כזבי בת נשיא-מדין(במדבר כ"ה, יח).

פתגם קלמבורי מפורסם, וכונתו: הכזב הוא ראש מדון וריב.

לראש הדף1722.

כזה וכזה תאכל החרב!(ש“ב י”א, כה).

בהשאלה: אין להצטער על ההוצאות המרובות הדרושות לכך; וכדומה.

לראש הדף1723.

כזה ראֵה וקַדש!(ר"ה כ.).

בתלמוד לענין קידוש החדש. ובפי הבריות בהוראה מעין: דבר כזה (או אדם כזה) צריך לבחור. (ופרסומו בא ע“י פרש”י (שמות י"ב, כ).

לראש הדף1724.

כזורק אבן לחמת(שבת י.).

שגור בהוראת: לא מעלה ולא מוריד. ושם בתלמוד: תנו רבנן: שעה ראשונה מאכל לודים… חמשית, מאכל פועלים; ששית, מאכל תלמידי חכמים; מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (וכפירש השל"ה: כגון חמת-יין שהוא חסר, וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד, וטוב היה שימלאהו יין).

לראש הדף1725.

כזורק אבן למרקולים(חולין קלג.; תוספתא דע“ז פ”ז).

כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן וכו’. ומעין זה שמושו בציטאט.

לראש הדף1726.

כזנב הלטאה

(פסחים ג:).

כלומר: חלק קטן מאד. וזה דבור שגור (אעפ"י שבהוראה זו נמצא בתלמוד רק פעם אחת, באותו מקום).

לראש הדף1727.

כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה(דברים ח’, יז).

לראש הדף1728.

כחמץ לשִנים וכעשן לעינים [ כן העצל לשולחיו ]

(משלי יק, כו).

ביחוד שגור חציו במשל ודמיון; וכן היה כבר בימי התלמוד. ע’ תענית ד: אמר עולא: “האי דרב חסדא כחומץ לשנים וכעשן לעינים ”. ובקדושין מה: אמר עולא, האי דרב הונא כחומץ לשנים וגו’.

לראש הדף1729.

כח דהתירא עדיף [ ליה ](ברכות ס. וש“נ). דבור מפורסם. פרש”י: טוב לו להשמיענו כח דברי המהיר… אבל כח האוסרים אינה ראיה, שהכל יכולים להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

לראש הדף1730.

כחוכא ואטלולא (ערובין סח:).

“כי היכי דלא להוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא” (כשהוק). וזזה מבטא שגור.

לראש הדף1731.

כחוֹל הים

(בראשית ל"ב, יג. ועוד ועוד).

שגור בפי כל, בהוראת: הרבה מאד.

לראש הדף1732.

כחמר ביד היוצר(ירמיה י"ח, ד).

שהיוצר עושה בו כרצונו. והוא שגור בפי כל (ונתפרסם ע“י הפזמון ”כי הנה כחומר וכו’" שאומרים בליל יום-הכפורים).

לראש הדף1733.

כחמרא על דורדייא(מגילה יב:).

כיין על שמריו, כלומר: בשלוה ושקט (כמו שנאמר – ירמיה מ“ה – ושוקט הוא אל שמריו). והוא דבור שגור (אעפ”י שנמצא רק פעם אחת בתלמוד) ודוקא בארמית. וכנראה היא מליצה עתיקה.

לראש הדף1734.

כחרשׂ הנשבר.

דמיון שהתפשט ביחוד ע“י תפלת ”ונתנה תוקף".

לראש הדף1735.

כחִצים ביד גבור, כן בני הנעורים(תהלים קב"ז, ד).

לראש הדף1736.

כטפה מן הים.

שגור בפי כל.

לראש הדף1737.

כי אשב בחשך, אדני אור לי (מיכה ז’, ח).

לראש הדף1738.

כי אָפס כסף

(בראשית מ"ו, טז).

תרגומו: שלים.

הלצה ז’רגונית מפורסמת: “ – מאַכט דער תרגום שלים (”ארי שלים כספא“). ”שלים" – רע באשכנזית.

לראש הדף1739.

כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים(משלי כ"ג, לא).

ובמדרשו (יומא עה.) אז כל העולם דומה בעיניו כמישור.

לראש הדף1740.

כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב (ויק“ר פי”ב).

ובדמפרש שם במדרש: השכור נותן עינו בכוס, והחנוני (המוזג) נותן עינו בכיס (של הסובא). והוא מאמר שגור.

לראש הדף1741.

כי לוֹ נאה כי לו יאה.

דבור שגור, ולקוח מ“ההגדה”.

לראש הדף1742.

כי סלקת לאינרא, שֵירותך בהדך(פסחים קיג.).

גם כשאתה עולה על הגג, [ יהיו ] מזונותיך עמך. כלומר: כשתצא אפילו לדרך קרובה מאד, הִצטַיד לזמן רב. כך אמר רב לרב כהנא. אך כנראה זה משל עממי (ויש דוגמתו במשלי הגוים).

לראש הדף1743.

כי קאי רבי בהאי מסִכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי

(שבת ג:).

כשעומד רבי במסכתא זו, אל תשאלהו דבר שבמסכתא אחרת. ומצטטים אותו בדרך הלצה.

לראש הדף1744.

כי רחימתין הוה עזיזא, אפותיא דספסירא שכיבן; השתא דלא עזיזא רחימתין, פוריא בר שִתין נרמידי לא סני לן

(סנהדרין ז.).

“כשאהבתנו היתה עזה (ביני לאשתי), על רוחב הסייף היינו שוכבים [ שנינו ]; עכשיו, שאין אהבתנו עזה,[ גם ] מטה בת ששים אמה לא דיה לנו”. משל עממי יפה (שהובא בלשון “ההוא דהוה קאמר ואזיל”). ומצטטים אותו על אהבה וכריעות בכלל.

לראש הדף1745.

כיון דרש דש

(גטין מו:).

על היתוש של טיטוס; כלומר: משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס, הכיר בו ולא הניח ניקורו (ע"ש). ובציטאט הוראתו: כיון שכבר התרגל בזה, הוא מוסיף והולך; וכדומה.

לראש הדף1746.

כיון דרשו ביד רבים, שומר פתאים ה’(שבת קכט.).

וע’ “כבר דשו בו רבים”.

לראש הדף1747.

כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד (כתובות יח: וש"נ).

כלל משפטי עתיק (לאחרי שהעיד העד אינו יכול עוד לשנות עדותו). והוא דבור שגור.

לראש הדף1748.

כיון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום

(ברכות ו:).

כלומר: לכמה גוונים. וזו דרשה של ר’ יוחנן ור’ אלעזר על המקרא (תהלים י“ב) ”כרום זלות לבני אדם".

לראש הדף1749.

כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור, מתעשר

(יומא כב:).

דרש יפה של שמואל: דמעיקרא כתיב (בשאול) “ויפקדם ”בבזק“ (בשברי חרסים) ולבסוף כתיב ”ויפקדם בטלאים".

לראש הדף1750.

כיון שנִתנה רשות למשחית, אינו מבחין [ בין צדיקים לרשעים ]

(ב"ק ס.; מכילתא, כא).

שגור ביחוד בהלצות.

לראש הדף1751.

כיון שעבר אדם עבירה ושָנה בה, נעשית לו כהיתר

(יומא פו: וש"נ).

מאמר מפורסם (שמיוחס פעם לרב הונא ופעם לרב).

לראש הדף1752.

כיס אחד יהיה לכלנו (משלי א’, יד).

לראש הדף1753.

ככחי אז וככחי עתה(יהושע י"ד, יא).

לראש הדף1754.

ככלב המלקק מן הים(סנהדדרין סח:).

כך אמר ר’ אליעזר לפני מותו: הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים (כלומר, לא למדתי מחכמתם אלא מעט).

לראש הדף1755.

ככלב שב אל קאו, כסיל שונה באולתו(משלי כ"ו, יא).

לראש הדף1756.

ככלי מלא בושה וכלימה(ברכות יז.; יומא פז:).

מליצה מפורסמת (לקוחה מן התפלה “אלהי עד שלא נוצרתי” שאומרים ביוהכ"פ, ובתלמוד היא מיוחסת לחכמים שונים, וכנראה עתיקה היא.

לראש הדף1757.

כל אדם (או: אומן) שונא בן-אומנותו(ב“ר י”ט, ועוד במדרשים).

פתגם שגור, שנתפרסם ע“י פרש”י בראשית ג’, ה.

לראש הדף1758.

כל אח עקוֹב יעקוֹב(ירמיה ט’, ג).

לראש הדף1759.

כל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניו

(ברכות מג:).

אומנותו של כל אדם מוצאת חן בעיניו, ואפילו אומנות מנוולת.

לראש הדף1760.

כל אחד ואחד מלך בתוך ביתו(אדר“נ פב”ח).

יש דוגמתו במשלי הגוים.

לראש הדף1761.

כל איש שו-רר בביתו(אסתר א’, כב).

לראש הדף1762.

כל אָץ אך למחסור(משלי כ"א, ה).

לראש הדף1763.

כל אשר יעלה המזלג(ש"א ב’, יד).

במקרא כפשוטו. ובציטאט הוראתו מעין “מכל הבא בידו”.

לראש הדף1764.

כל בָאֶיה לא ישובון(משלי ב’, יט).

בתלמוד נדרש על “מינות”. ומעין זה מצטטים אותו בהלצה, על התוקע עצמו לעסק מסוכן, וכדומה.

לראש הדף1765.

כל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי(יבמות קכא.).

“ועבר על גבי והלך לו”; פרש“י. דבור זה הוא שם כפשוטו, על איש שנפל בים. אך תכף אח”כ נאמר שם: מכאן אמרו חכמים, אם יבואו רשעים על אדם, ינענע להם ראשו (לא יתגרה בהם). ובהוראה זו היה הדבור הנ"ל לציטאט.

לראש הדף1766.

כל בעלי השיר יוצאים בשיר(שבת נא: במשנה).

דבור הלצי שגור (ובמשנה הכונה על כלבים וכדומה, שקושרים על צוארם “שיר” (מין אצעדה).

לראש הדף1767.

כל דאָלים גבר

(גטין ס:; כ"ב לד:).

דבור שגור, בהוראת: “איש זרוע לו הארץ” (ובתלמוד פירושו: בדבר שעל-פי דין אין לאחד זכות עליו יותר מן השני, כל המתגבר ומחזיק בו – זכה).

לראש הדף1768.

כל דכפין [ ייתי ויאכל ](ב“הגדה” של פסח).

דבור הלצי.

לראש הדף1769.

כל דעביד רחמנא - לטב(ברכות ס: וש"נ).

כל מה שעושה הקב"ה – לטוב (הוא). כך היה ר’ עקיבא רגיל לאמר על כל מה שקרהו. והוא שגור בפי כל.

לראש הדף1770.

כל דרך איש, ישר בעיניו(משלי כ"א, ב).

לראש הדף1771.

כל דפריש, מרובא פריש(ברכות כח. וש"נ).

כלל עתיק ומפורסם (והוראתו מעין “זיל בתר רובא”. ע“ש) וכונתו תתברר ע”י דוגמא זו: “בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית-המדרש ושאל: מה אני לבוא בקהל? אמר לו ר’ גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל (שנאמר ”לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’“). אמר ר’ יהושע לר”ג; וכי עמון ומואב במקומם יושבים? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות, וכן דפריש מרובא פריש (וצריך לחשוב שאותו הגר הוא חלק מן הרוב הגדול שאינם עמונים).

“כל ה – ” (מה שלא יִמָצא כאן יבוקש באות ה“א ”ה – ").

לראש הדף1772.

כל האדם כוזב

(תהלים קמ"ז, יא).

לראש הדף1773.

כל הבשר חציר

(ישעיה מ’, ו).

לראש הדף1774.

כל הגדול מחבירו, בולע את חברו (ע"ז ד.).

זה מדרש הכתוב (חבקוק א) “ותעשה אדם בדגי הים ”: מה דגים שבים כל הגדול… אף בני אדם…

לראש הדף1775.

כל הגדול מחברו, יצרוֹ גדול הימנו(סוכה נב.).

פתגם מצוין ועתיק (מובא כברייתא) ויש דוגמתו בלועזית.

לראש הדף1776.

כל הדרכים בחזקת-סכנה (ירוש’ ברכות ד‘, א; קה"ר ג’, ב).

לראש הדף1777.

כל החוזר בו, ידו על התחתונה(ב“מ עו. במשנה וש”נ).

כלל משפטי עתיק בדיני ממונות (בשכירות פועלים, וכדומה).

לראש הדף1778.

כל החלומות הולכים אחר הפה(ברכות נח:).

שנאמר “ויהי כאשר פתר לנו, כן היה” (בראשית מ"א).

לראש הדף1779.

כל הכועס, חכמתו מסתלקת ממנו(פסחים מו:).

כך מצטטים. ובתלמוד: אמר ריש לקיש: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו’ (ונסמך על מקראות בדרך דרש יפה, ע"ש).

לראש הדף1780.

כל המוֹסיף, גורע (סנהדרין כט.).

בתלמוד הוא כלל עתיק (הובא בלשון “מנין שכל המוסיף”, בעניני עדות, וכדומה, ומשמש כפתגם כללי (ויש דוגמתו במשלי הגוים).

לראש הדף1781.

כל המיצר לישראל נעשה ראש(גטין נח:; סנהד’ קד:).

שנאמר (איכה א) “היו צריח לראש”. וזה היה מאמר שגור כבר בימי התלמוד, כי בסנהדרין הובא בשם ר’ יוחנן, ובגטין הושם בפי טיטוס המת!

לראש הדף1782.

כל המציק לישראל אינו עיף(סנהדרין קד:).

מובא בשם ר’ יוחנן ונסמך בדרשה משונה על הכתוב “כי לא מועף לאשר מוצק לה”.

לראש הדף1783.

כל המריעים לו, לא במהרה מטיבים לו (ב“ק פ:; ב”ב יב:).

מאמר מפורסם זה (הובא בב“ק בשם רב אשי, אך בב”ב נראה שזה היה פתגם שגור (ויש דוגמתו בלועזית). ובב“ב מוסיף: ”וכל המטיבים לו, לא במהרה מריעים לו ".

לראש הדף1784.

כל המשַנה, ידו על התחתונה(ב“מ עו. במשנה וש”נ).

כלל משפטי עתיק.

לראש הדף1785.

כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו(נגעים ב’, וש"נ).

במשנה (ובכמה מקומות בגמרא ובמדרשים) פשוטו כמשמעו (שהכהן רשאי לראות רק נגעי אחרים, ולא נגעי עצמו). אך כבר בדורות קדמונים הכניסו בו כונה משלית, שהאדם רואה רק את החסרונות והמגרעות שבאחרים, ולא שבו בעצמו. (ויש שמכניסים עוד כונה אחרת במשנה זו: כל הנגעים אדם רואה חוץ (כלומר: אצל אחרים), מנגעי עצמו (מתוך חסרונותיו הוא). ואז דומה פתגם זה להפתגם “כל הפוסל, במומו פוסל”).

לראש הדף1786.

כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א’, ז).

כלומר: למי שיש הרבה, מוסיפים עוד.

לראש הדף1787.

כל העדה כלם קדושים (במדבר ט"ז, ג).

דבור שגור, (והכונה לסוף הפסוק: ומדוע תתנשאו [ אַתם ]?

לראש הדף1788.

כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו:; שבת ל:).

זה דרש של ר’ אלעזר על הכתוב (סוף קהלת) “כי זה כל אדם” והוא דבור הלצי שגור (על איגואיסט, וכדומה).

לראש הדף1789.

כל העומד לגבות, כגבוי דמי(סוטה כד. וש"נ).

בכל המקומות בש“ס: שטר העומד לגבות וכו‘. אך כבר הקדמונים צטטו: כל העומד וכו’ (ע’, למשל, ”הגהות מיימוניות“, בתשובות דשייכי ל”משפטים“, סימן ל”ב, בתשובה של ר"י בעל התוספות) – ומצטטים אותו גם בהלצה.

לראש הדף1790.

כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם אדני אלהינו…

(מיכה ד’, ה).

לראש הדף1791.

כל הפוסל, במומו פוסל (ע’ קדושין ע.).

פתגם שגור (והוראתו: כל אחד מגַנה אחרים באותה גנות שבו בעצמו). ובתלמוד הלשון: “כל הפוסל, פסול (המגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו פסול), ואמר שמואל: במומו פוסל”.

לראש הדף1792.

כל הפורש ממך כפורש מן החיים (קדושין מו:; זבחים יג.).

כך אמר ר’ טרפון לר’ עקיבא (ובזבחים “כפורש מחייו”).

לראש הדף1793.

כל הקודם זכה

(כתובות פא. במשנה; ב"ק ל. במשנה ועוד).

דבור שגור (ובמשנה ובגמרא תמיד – “זכה ב – ”).

לראש הדף1794.

כל הראוי לבִילה, אין בִילה מעכבת בו(מנחות קג: וש"נ).

מאמר זה (של ר’ זירא) נמצא בתלמוד עשר פעמים, בענינים שונים, ולכן היה לדבור שגור (ועיקרו שם במנחות בענין “מנחה בלולה”, ובילה-בלילה; וסיום המאמר הוא וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו, וע"ש).

לראש הדף1795.

כל הַתחלות קשות(מכלתא יתרו, וילקוט שם).

פתגם זה (שנמצא מלה מלה במשלי הגוים) הובא גם ברש“י שמות י”ט, ה, ומזה נתפרסם אצלנו.

לראש הדף1796.

כל זמן שאדם חי, יש לו תקוה (ירוש’ ברכות ט’, א).

יש דוגמתו גם בלועזית.

לראש הדף1797.

כל חללא דעלמא

(ב"מ סט.; סנהדרין צז.).

כל חללו של עולם. מבטא שגור (“אי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא, לא הוי משנה בדבורו”).

לראש הדף1798.

כל ימי עני רעים (וטוב לב משתה תמיד)

(משלי ט"ו, טו).

לראש הדף1799.

כל ישראל – אחיהם.

ציטאט הלצי שהיו יהודי אשכנז אומרים על ה“קבצנים” הפולנים,שהשתדלו לפתותם שהם קרוביהם (והדבור לקוח מנוסח “מי שברך”).

לראש הדף1800.

כל ישראל בני-מלכים הם(שבת קיא: במשנה).

מאמרו של ר’ שמעון (לענין שבת). והוא שגור, ביחוד בהלצות (והסופר מרדכי אהרן גינצבורג חִבר מכתם בענין זה:

זדים טפלו שקר על אמנו שרה

לאמר: מאבימלך היא נתעבָרה;

וחכמינו עשו לדבריהם סמוכים

באמרם: כל ישראל בני-מלכים ).

לראש הדף1801.

כל ישראל ערֵבים זה בזה (שבועות לט.; סנהדרן כז:).

מימרא עתיקה ושגורה בפי כל (ונסמכת על הכתוב (ויקרא א"ו) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל -).

לראש הדף1802.

כל ישראל חברים (ירוש’ חגיגה ג’, ו).

כך שגור בפי כל (וכן הוא גם בסוף “מורה הנבוכים”. ובנוסח ברכת-החדש “מי שעשה נסים”: “חברים כל ישראל”.) ובבבלי חגיגה (כו.) “ויאסף כל ישראל אל העיר כאיש אחד חברים” (שופטים ב’) הכתוב עשאן כולם חברים (ושם, וכן גם בירושלמי הנ“ל, הכונה על ”חברים“ בניגוד לעמי-הארץ, בנאמנות על טומאה וטהרה, ע”ש.

לראש הדף1803.

כל יתר כנטול דמי (חולין נה:; בכורות מ.).

“בהמה בעלת ה’ רגלים. או שאין לה אלא ג’, הרי זה מום”, כי “כל יתר כנטול דמי”. והוא ציטאט כמו “כל המוסיף גורע”).

לראש הדף1804.

כל כבודה בת-מלך פנימה (תהלים מ"ה, יד).

שגור בהוראת: בת-ישראל (כל ישראל בני מלכים הם) צנועה היא, וכבודה לשבת בבית ולא לסובב בעיר. ובהוראה זו היה הפסוק הנ“ל פתגם שגור כבר בתלמוד: ע’, למשל, גטין יב. ”מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה“ (וברש”י שם).

לראש הדף1805.

כל כי האי ריתחא (לידתה רחמנא עלן ולפרוקינן)

(ראש השנה לב:; סנהדרין קה.).

כך אמר ר’ נחמן על הכתוב (יחזקאל כ’) “חי אני… אם לא ביד חזקה – אמלוך עליכם”, כל כי האי ריתחא (פרש“י: מי יתן ויבוא לנו זה הכעס… שיגאלנו בעל כרחנו וימלוך עלינו). והדבור ”כל כי האי ריתחא“ שגור בהלצה (כלומר: כעס כזה, או ”צרה" כזו, אפשר לקבל ולסבול).

לראש הדף1806.

כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיה ג"ד, יז).

מליצה רגילה (ובמקום עליך אומרים “עליו”, וכדומה).

לראש הדף1807.

כל ליצנותא אסירא, חוץ מליצנותא דעבודה-זרה

(סגילה כה:; סנהד’ סג:).

מימרא שגורה.

לראש הדף1808.

כל מה שאומר בעל-הבית עשֵה, חוץ מִ“צֵא”

(פסחים פו:).

פתגם הלצי שגור (ובתלמוד: כל מה שיאמר לך בעה“ב… והסוף ההלצי ”חוץ מצא“ אינו בכל הספרים; וע”ש במהרש"א).

לראש הדף1809.

כל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי(ברכות נה. וירוש’ שם).

דבור רגיל (ובתלמוד אומר כן אורח טוב על בעה"ב).

לראש הדף1810.

כל מום-רע

(דברים ט"ו, כא).

פתגם המוני מפורסם (כלומר: כל בעל-מום הוא אדם רע). וע’ במבוא.

לראש הדף1811.

כל מי שאין לו בשת-פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני

(נהרים כ.).

ברייתא מפורסמת (וע“ש בר”ן).

לראש הדף1812.

כל מוצאיהם אכָלוּם (ירמיה ג’, ז).

לראש הדף1813.

כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא

(ערבין טז.; ב"ב לט.).

בפי הבריות הוראתו: כל דבר גנאי שאומרים (על איש) בפני שלשה, אין בזה משום “לשון הרע” (כי חברך חברא אית ליה).

לראש הדף1814.

כל מלתא דעבידא לאגלויי, לא משקרי בה אינשי

(ר“ה כב. וש”נ).

כל דבר שסופו להִגָלות, אין הבריות משַקרים בו. זו מימרא שגורה.

לראש הדף1815.

כל

מן דֵין סמוֹכוּ לנו (כתובות יז.; סנהדרין יד.).

כל כמו אלו וכיוצא בהם הוו סומכים לנו (למנותם דיינים, כי הם ראויים לסמיכה). כך אמרו כ“שסמכו” לר’ אמי ולר’ אמסי. והוא דבור שגור, בהוראת: בזה (או באלה) חפַצנו.

לראש הדף1816.

כל מצוה שהחזיקו בה כותים (הם) מדקדקים בה יותר מישראל

(ברכות מז: וש"נ).

מאמר מפורסם, ומשתמשים בו בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף1817.

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור

(שבת סד: וש"נ).

מאמר מפורסם של רב.

“כל מקום –”. ראה “במקום –”.

לראש הדף1818.

כל משבריך וגליך עלי עברו (יונה ב’, ד; תהלים מ"ב, ח).

כלומר: הרבה צרות באו עלי (או: הרבה סבלתי ממך).

לראש הדף1819.

כל סתוּם לא עממוּך (יחזקאל נ"ח, ג).

מצַטטים כפשוטו במקרא.

לראש הדף1820.

כל עוף למינו ישכון, ובן-אדם לדומה לו

(ב"ק צב:).

הובא בשם בן-סירא, ויש דוגמתו הרבה (וגם במשלי הגוים).

לראש הדף1821.

כל עורב למינו (ויקרא י"א, טו).

ציטאט מהודר, והוראתו כהקודם לזה. וכבר במדרש בראשית רבה (ס“ה, ב) הוא נמצא בשמוש כזה: על הכתוב (בראשית כ”ו, לד) ויהי עשו… ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי וגו’, אומר המדרש “כל עורב למינו”.

לראש הדף1822.

כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו’, ז).

בשביל מזונותיו.

לראש הדף1823.

כל עצמותי תאמרנה- (תהלים ל"ה, י).

בהלצה על תנועות הגוף מתוך התפעלות יתירה.

לראש הדף1824.

כל פנות שאתה פונה - לימין (יומא טו: וש"נ).

מימרא מפורסמת ושגורה.

לראש הדף1825.

כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט:).

בתלמוד לענין צדקה. ובפי הבריות בדרך כלל.

לראש הדף1826.

כל צרוע וכול זב (במדבר ה’, כ).

דבור של “בטול”.

לראש הדף1827.

כל קבוע כמחצה על מחצה רמי (יומא פד: ועוד).

כלל מפורסם בעניני איסור והיתר. ופירושו ושמושו מתבררים ע“י דוגמא זו: תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - - ספיקו אסור (דכל קבוע, שנטלו ממקום קבועו, אין הולכים בו אחר הרוב, אלא הרי הוא כמחצה על מחצה, וספק איסורא לחומרא) ובנמצא (בשר שנמצא על הארץ בין החנויות) הלך אחר הרוב” (ד“כל דפריש מרובא פריש”, דכיון דפריש אין כאן תורת קבוע).

לראש הדף1828.

כל קבל די רוח יַתִירא ביה (דניאל ו’, ד).

על חכם גדול (וגם על בעל-גאוה).

לראש הדף1829.

כל רוחו יוציא כסיל (משלי).

על כעסן שאינו נזהר בדבריו.

לראש הדף1830.

כל רז לא אנס לך (דניאל ד’, ו).

כלומר: אין דבר נעלם ממך. וזה ציטאט רגיל אצל חכמי התלמוד.

לראש הדף1831.

כל רעה, ולא אשה רעה (שבת יא.).

מאמר מפורסם של רב.

לראש הדף1832.

כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות

(קדושין כט.; תוספתא שם, ומבילתא, בא).

מאמר מפוסם של ר’ יהודה.

לראש הדף1833.

כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו (ברכות מד:).

כל מאכל ששיעורו כביצה, הרי ביצה בעצמה טובה לגוף ממנו. זה מאמר שהביא רב דימי מארץ-ישראל. ומצטטים אותו בהשאלה (בהוראת: הדבר בעצמו, טוב מן הדוגמא שלו; וכדומה).

לראש הדף1834.

כל שהכסף בידו, ידו על העליונה (ב"מ מד. במשנה, ועוד).

דברי ר’ שמעון (וכונתו, שרק המוכר יכול לחזור בו, ע"ש). והוא ציטאט הלצי.

לראש הדף1835.

כל שיש ביבשה, יש בים [ חוץ מחולדה ]

(חולין קכז.).

שגור בהלצות.

לראש הדף1836.

כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת (אבות ג’, ט).

מיוחס לר’ חנינא בן דוסא.

לראש הדף1837.

כל שקר שאין בתחלתו אמת אינו מתקיים.

כלומר: אין מאמינים בו. ע’ פרש“י במדבר י”ג, כז.

לראש הדף1838.

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו

(אבות ג’, י).

מיוחס להנ"ל.

לראש הדף1839.

כלאחר יד

(שבת קנג: ועוד).

מבטא מפורסם (ושם בשבת: דזריק ליה כלאחר יד; ופרש"י: שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחוריו).

לראש הדף1840.

כלבא בלא מתייה, שב שנין לא נבח (ערובין סא.).

כלב שלא במקומו (בעירו, בכפרו), שבע שנים אינו נובח. משל עממי יפה על נפש הגֵר.

לראש הדף1841.

כלבים בוכים, מלאך המות בא לעיר (ב"ק ס:).

לראש הדף1842.

כלבים משחקים, אליהו הנביא בא לעיר (שם).

ברייתא מפורסמת. ומשתמשים בשני המאמרים כהלצות.

לראש הדף1843.

כַּלָה כמוֹת שהיא

(כתובות טז:).

להפך מן “כלה נאה וחמודה”. והוא דבור הלצי מושאל לענינים שונים.

לראש הדף1844.

כַּלֵּה נבואתך וצא! (ברכות י.).

כך אמר (בספור-אגדה) המלך חזקיה בדרך “בטול” לישעיה הנביא.

לראש הדף1845.

כָלה ענן וילך, כן ירד שאול לא יעלה (איוב ז’, ט).

פסוק זה אמר רב סעדיה גאון על ענן (ראש כת הקראים) ותלמידו שאוּל.

לראש הדף1846.

כַלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה

(תענית כד.; שהש“ר פ”ד).

משל זה נאמר שם על עיני העדה (כשהפרנס טוב, גם הקהלה טובה, ולהפך).

לראש הדף1847.

כָּלוּ כל הקִצים(סנהדרין צז:).

דבור שגור, בהוראה מעין “אבדה כל תקוה”. ובתלמוד הוא מאמרו של רב: “כלו כל הקיצין (חשבונות של ה”קץ", של ביאת משיח), ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.

לראש הדף1848.

כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה (שהש"ר, א).

כלומר: הרי אין האשה וכו’.

לראש הדף1849.

כלום מתקנא אלא חכם בחכם [ גבור בגבור ועשיר בעשיר ]

(ע"ז נח.).

לראש הדף1850.

כלחוֹך השור

(במדבר כ"ב, ד).

גם בהלצה המונית במקום “בעלות השחר”.

לראש הדף1851.

כלי חמ“ס מכרותיהם (בראשית מ”ט, ה).

בתנחומא (מבוא דף ע.) חמ"ס ראשי-תיבות: ’חזנים ’מלמדים ’סוֹפרים (כל אלה משבטי לוי ושמעון).

לראש הדף1852.

כלי מחזיק ברכה (סוף עוקצין).

מבטא שגור.

לראש הדף1853.

כלים ריקים אל תמעיטי (מ"ב ד’, ג).

כך אומר (בהלצה) בעל-הבית לאשתו, כשהיא עורכת השולחן לקבלת אורחים.

לראש הדף1854.

כלך אצל שכמותך!

(יבמות מד.).

לך-לך אצל הדומה לך (לענין לקיחת אשה). והוא דבור שגור בכלל.

לראש הדף1855.

כלפי לייא!

(שבת צג. ועוד הרבה).

כנגד איפוא הדבר הזה סובב (כך פרש"י בכתובות טו.). והכונה: הרי איפכא מסתברא! וכן הוראתו בציטאט.

לראש הדף1856.

כמאכל בן-דרוסאי (שבת כ.).

“ליסטים היה ומבשל בשולו שליש” (פרש"י). והוא מבטא שגור.

לראש הדף1857.

כמדומה הייתי שאתם נִכוִים בפושרים ואי אתם נכוים אפילו בחמי-חמים

(ברכות טז:).

כלומר: סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט (פרש“י). כך אמר ר’ אליעזר (ע”ש).

ומזה נראה שהיה פתגם שגור.

לראש הדף1858.

כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדוֹ (יבמות ט.; מנחות פ:).

כך אמר רבי ללוי (ובמנחות: כמדומה אני ש-).

לראש הדף1859.

כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם

(הוריות י.).

כך אמר ר’ גמליאל לשני תלמידים כשנתן להם התמנות בעניני צבור.

לראש הדף1860.

כמה גדולים דברי חכמים

(שבת יב:; יבמות קנא.).

הובא בתלמוד בענינים שונים, ומזה נראה שהיה מבטא שגור.

לראש הדף1861.

כמה לא חלי ולא מרגיש נברא דמריה סייעיה!

(יומא כב: ב"ק כ:).

כמה סמוך ומובטח ואינו מרגיש כל רע, איש שאלהיו בעזרו! זה היה פתגם שגור אצל התלמודיים, ובב“ק משתמש בו רבא בדרך הלצה (בשמוש אצלנו) ובלעג על דמי בר חטא, שהביא ראיה ממשנה שאינה דומה כלל להנדון. ובכ”ז קבלה רב חסדא ממנו, בלי להקשות.

לראש הדף1862.

כמה קולמוסים נשתברו וכמה דיו נשפך -

(תנחומא, שופטים).

דבור שגור בספרות (ובתנחומא: כמה קולמוסים משתברים וכמה דיו משתפך לכתוב דברים שלא היו מעולם וכו ’).

לראש הדף1863.

כמהו כאַין

(חגי ב’, ג).

מבטא רגיל.

לראש הדף1864.

כמו פתן חֵרש

יֵאטם אזנו (תהלים נ"ח, ח).

מליצה שגורה.

לראש הדף1865.

כמונח בקופסא

(יומא עח:).

מבטא שגור, שנתפשט ע“י פרש”י שמות (טז, ז); ושם בתלמוד נאמר על “מן”: "טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא. ובפי הבריות הוראתו ביחוד: בטוח כאילו מונח בקופסתי, אצלי.

לראש הדף1866.

כמוצא שלל רב

(תהלים קי"ט, קסב).

שגור בפי כל (להבליט שמחה גדולה, כמו בפסוק).

לראש הדף1867.

כמוֹתך ירבו בישראל (יבמות טז. ועוד).

ויש גם להפך: לא ירבו כמותך בישראל (שבת לא.).

לראש הדף1868.

כמחט בבשר החי (ברכות חי: ש"נ).

דמיון שגור (וגם בתלמוד הובא בענינים שונים).

כמטחוי קשת – ראה: “הרחק כמטחוי קשת”.

לראש הדף1869.

כמי שכפאו שד

(נדרים כ:).

בלי חמדה; עפ"י הכרח, וכדומה. כך הוראתו בציטאט.

לראש הדף1870.

כמים הפנים לפנים [ כן לב האדם לאדם ] (משלי כ"ז, יט).

עפ"י רוב מצטטים רק חציו.

לראש הדף1871.

כמכחול בשפופרת

(ב"מ צא.; מכות ז).

נתפרסם ע“י פרש”י ויקרא כ’, יג.

לראש הדף1872.

כמלך בגדוד

(איוב כ"ט, כה).

“ואשב ראש… כמלך בגדוד”. ובאותה הוראה מצטטים. (ויש בזה הרבה הלצות המוניות בז’רגון).

לראש הדף1873.

כמלקט שבלים בעמק רפאים

(ישעיה י"ז, ח).

סימן דלות; מבקש דבר במקום שאין הוא מצוי; וכדומה.

“**כמעין הנובע”.** ראה “מעין – ”.

לראש הדף1874.

כמעשה אבות יעשו בנים.

פתגם עתיק, שהביא הראב"ע (בראשית ט’, יח). ויש דוגמתו הרבה.

לראש הדף1875.

כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:; פסחים קיט.).

זה מדרש הכתוב “וינצלו את מצרים”, ופרש"י: דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבואו עופות, ונלכדים; וכשאין בה דגן, אין עוף פונה אליה; כך ריקנו המצרים מכל ממונם.

לראש הדף1876.

כמצולה, שאין בה דגים (שם ושם).

גם זה מדרש הכתוב הנ“ל. ופרש”י: כלומר, בתוך התהום אין מצויים דגים, אלא על שפת הים, שיש שם מזון. ושני הדמיונות היו לדבורים שגורים.

לראש הדף1877.

כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שבהם לא עשיתם

(סנהדרין לט:).

דרשה מפורסמת של ר’ יהושע בן לוי על שני המקראות שביחזקאל “וכמשפטי הגוים… לא עשיתם” (ה) "וכמשפטי הגוים… עשיתם (יא).

לראש הדף1878.

כמר מדלי

(ישעיה מ’, טו).

ציטאט מעין: כטפה מן הים.

לראש הדף1879.

כמשוש חתן על כלה (ע’ ישעיה ס"ב, ה).

בישעיה נאמר “**ומשוש – ”.** והדבור לקוח מן הפזמון “לכה דוד”: “והיו למשיסה… ישיש עליך אלהים כמשוש…”

לראש הדף1880.

כמַשחל ביניתא מֵחלבא (ברכות ח. ועוד).

כמושך נימת-שער מתוך החלב. וזה דבור מליצי שגור על מלאכה קלה מאד. (ובתלמוד על מיתת “נשיקה”).

לראש הדף1881.

כמשק גבים שוקק בו (ישעיה ל"ג, ד).

מליצה רגילה על קול המולה מתוך עסקנות יתירה.

לראש הדף1882.

כן יאבדו (כל אויביך, ה‘!)(שופטים ה’, לא).

מצטטים רק חציו, ועפ"י רוב בהלצה.

לראש הדף1883.

כן ירבו!

(שמות א’, יא “ירבה” ).

לראש הדף1884.

כנגע נראה לי [ בבית ] (ויקרא י"ד, לה).

מליצה שגורה בהוראת: אין כאן הדבר כתקונו; וכדומה.

לראש הדף1885.

כִּנוּס לרשעים, רע להם ורע לעולם (סנהדרין עא: במשנה).

כי כשהם מתאספים, הם מתיעצים ומסייעים זה את זה לעשות רעות.

לראש הדף1886.

כנוגע בבבת עינו (זכריה ב’, יב).

כך מצטטים. ובמקרא: “כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו”. ומליצה זו עברה אלי רוב הלשונות.

לראש הדף1887.

כנוֹע עצי יער מפני רוח (ישעיה ז’, כ).

“וינע לבבו ולבבב עמו כנוע…” וכך שמושו.

לראש הדף1888.

כננס על גבי ענק.

מליצה שגורה (כלומר: הדורות האחרונים הם ננסים לגבי הראשונים, אבל ידיעתם גדולה יותר, מפני שהם עומדים על כתפיהם של החכמים הקדמונים, שאצרו בשבילם אוצרות- מדע). וכבר השתמשו בה קדמונינו; ובראש ספר “שבלי הלקט” הביאה ר’ ישעיה מטראני (סוף האלף החמישי) כשם פילוסוף נכרי (וע’ הקדמת “מגלת אסתר” על ספר המצות להרמב"ם – לר’ יצחק די ליאון).

לראש הדף1889.

כסומא בארובה

(ב"ב יב:; נדה כ:).

שגור בפי כל (כלומר: כסומא שכוון לירד בארובה במקרה בעלמא). וזה היה גם בימי התלמוד פתגם שגור; ומס’ נדה הושם בפי שבור מלבא!

לראש הדף1890.

כסף מטהר ממזרים (קדושין עא.).

פתגם הלצי מפורסם. (ובתלמוד הוא מאמרו של ר’ יהושע בן לוי, וכונתו אינה ברורה; ע“ש ברש”י ובאלפם ובר"ן).

לראש הדף1891.

כסף מנלן?

(קדושין ב:).

בתלמוד היא שאלה על האמור במשנה: האשה נקנית בשלשה דרכים: בכסף… ושואלת הגמרא: כסף מנלן? (מאיזה פסוק נלמד זה?). ובפי הבריות היה לדבור הלצי: כלום יש לנו כסף? מאין נקח כסף?

לראש הדף1892.

כסף סינים מצפה על חרש (שפתים דולקים ולב רע)

(משלי כ"ו, כג).

גם המשל בלי הנמשל הוא דמיון מליצי רגיל (על זיוף מוסרי רוחני, וכדומה).

לראש הדף1893.

כספינה המטורפת בים (תענית יט. במשנה).

דמיון מליצי שגור (ובמשנה: על אלו מתריעין בשבת… ועל הספינה המטורפת בים; ופרש"י: שהולכת ונָדה ועתידה להטבע במים).

לראש הדף1894.

כסעודת שלמה בשעתו (ערובין מא. ועוד הרבה).

לראש הדף1895.

כעבד כאדוניו

(ישעיה כ"ד, כ).

לראש הדף1896.

כעבדא קמי מָרֵיה (שבת י.).

כעבד העומד לפני אדוניו (בהכנעה ודאגה). זה נאמר שם במנהגי תפלה, והובא בלשון זו גם “בשולחן ערוך”, או“ה צ”א, ו, בהגה; ומכאן פרסומו.

לראש הדף1897.

כענבים במדבר

(הושע ט’ י).

על יקר-מציאות; על דבר שלא פִלל איש למצאו שם; וכדומה.

לראש הדף1898.

כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת ז’, ט).

לראש הדף1899.

כעפרא דארעא.

בהוראת בטול וביזוי “כעפר הארץ”. והמבטא לקוח מנוסח “ביעור חמץ”.

לראש הדף1900.

כערער בערבה

(ירמיה י"ז, ו).

בודד, גלמוד.

לראש הדף1901.

כעצמים בבטן המלאה (קהלת י"א, ה).

מליצה רגילה (וסתומה קצת).

לראש הדף1902.

כפה הר כגיגית (שבת פח. ע"ז ב;).

דבור שגור בענין כפִיה ואונס. והמליצה לקוחה מן הדרשה המפורסמת של ר’ אבדימי על הכתוב (שמות י“ט, יז) ”ויתיצבו בתחתית ההר“, מלמד שכפה הקב”ה על ישראל את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - - מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

לראש הדף1903.

כפטיש יפוצץ סלע (ירמיה כ"ג, כט).

על נאומים ונואמים (כהוראתו במקרא).

לראש הדף1904.

כפי, כן לבי

(מגילה טז:).

זה פירוש דברי יוסף לאחיו “כי פי המדבר אליכם”.

לראש הדף1905.

כפיטורי בפי ושט (ברכות ח.; מו"ק כט.).

כחבלי-ספינה בנקב צר של התורן (ע’ רש“י בברכות באריכות). וזה משל על קושי יצירת הנשמה מן הגוף. ובפי הבריות הוראתו מעין ”כעצם בגרון".

לראש הדף1906.

כפשע ביני ובין המות (ש"א כ’, ג).

דבור שגור בהשאלה.

לראש הדף1907.

כפתור ופרח!

(שמות כ"ח, לג).

מליצה שגורה בדבור וגם בספרות, ביחוד בספרות הרבנית בהוראת “זה טוב ויפה מאד”. ומקור שמושו הוא בב“ר (פצ”א): בשעה שהיו אומרים לפני ר’ טרפון דבר מתוקן, היה אומר: כפתור ופרח! וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה, היה אומר: לא ירד בני עמכם!

לראש הדף1908.

כפִתחו של אולם

(ערובין נג.).

מליצה שגורה. אמר ר’ יחנן: לבם של ראשונים כפתחו של אולם (רחבו כ’ אמה), ושל אחרונים כפתחו של היכל (י’ אמה), ואנו כמלא נקב מחט סדקית (מחט שתופרים בה סדקי בגדים, והוא דק ביותר).

לראש הדף1909.

כצפיחית בדבש

(שמות ט"ס, לא).

דבור הלצי מפורסם.

לראש הדף1910.

כצאן בלי רועה

(במדבר כ"ז, יז).

כך שגור בפי כל. ולשון הכתוב “כשצאן אשר אין להם רועה”.

לראש הדף1911.

כקאקי חיורי

(ברכות כ.).

רב גידל היה רגיל לשבת בשערי טבילה (מִקוה) והיה מורה לנשים כיצד לטבול. וכאשר שאלוהו החכמים: לא מסתפי מר (האינך ירא) מיצר-הרע? אמר להם: דמיין כאפאי כקאקי חיורי (הן נראות בעיני כאווזים לבנים) וזה מבטא הלצי שגור.

לראש הדף1912.

כקול הסירים תחת הסיר (קהלת ז’, ו).

“לשון נופל על לשון” יפה (על “שחוק הכסילים”); ומצטטים אותו גם על שירים גרועים, וכדומה.

לראש הדף1913.

כקוף בפני אדם (ב"ב נח.).

לראש הדף1914.

כקורת בית הבד (נדרים כד: במשנה).

“אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד”, וזו גוזמא. ובציטאט הוראתו: גדול עד מאד.

לראש הדף1915.

כקטן שנולד דמי (יבמות כב, וש"נ).

בהלצה (כלומר: כאילו נולד זה עתה ואינו יודע כלום). ובתלמוד הוא מאמר עתיק: “גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי”.

לראש הדף1916.

כקליפת השוּם

(ברכות נח.).

מבטא של בטוּל. “בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן הקֵרֵח הזה” (ר’ עקיבא).

לראש הדף1917.

כקצף על פני המים (הושע י’, ז).

שעובר מהרה.

לראש הדף1918.

כרחוק מזרח ממערב (תהלים ק"ג, יב).

דמיון שגור בפי כל (וכבר בימי התלמוד היה זה מבטא שגור; למשל: ספרי פ’ בלק: הרבה פרשיות… רחוקות זו מזו כרחוק ממזרח ממערב.

לראש הדף1919.

כרַחם אב על בנים (שם, יג).

לראש הדף1920.

כרַבא דכולא ביה (חולין נו:).

כרך שהכל בו (על כנסת-ישראל נאמר: ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו מלכיו). ומצטטים אותו בהשאלה, בענינים שונים.

לראש הדף1921.

כרֵיסא טענא רגלַיא (ב"ר ע’, ח).

הכרס נושא את הרגלים (האכילה נותנת כח לרגלים). משל עממי.

לראש הדף1922.

כריסה בין שניה (ר"ה כח. במשנה ועוד).

מבטא ציורי בולט על אשה מעוברת. ולשון המשנה: אמר ר’ דוסא בן הרכינם; עדי שקר הם, היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריס הבין שניה?! ובברייתא (כתובות יג:) אמר להם ר’ יהושע: “אף לזו יש עדים (שנבעלה) שהרי כריסה בין שניה”.

לראש הדף1923.

כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא (סנהדרין קה.).

זה משל עממי (הד“א) :חולדה וחתול (שאין ביניהם שלום מעולם) עשו סעודת-חתונה מחלבו של רע-מזל (אומלל). והנמשל שם הוא: מדין ומואב לא היה ביניהם שלום מעולם, אך כדי להתגבר על ישראל התחברו ”וילכו זקני מואב וזקני מדין“ (בפרשה בלק). ומזה יוצא שמושו של המשל הנ”ל.

לראש הדף1924.

כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א’, ו).

ציטאט רגיל על היהודים המשעבדים כחותיהם לאידיאלים זרים, ושלהם הם מזניחים או שוכחים.

לראש הדף1925.

כשאדם נער אומר דברי זמר, הִזקין אומר דברי הבלים

(שהש"ר א’, י).

במדרש נאמר על שלמה (שיר-השירים וקהלת).

לראש הדף1926.

כשגגה שיוצא מלפני השליט (קהלת י’, ח).

זה דבור שגור בתלמוד (מו“ק יח. וש”נ) הוה כשגגה שיוצא וכו’; כלומר, חכם אחד הוציא מפיו דבר רע, ותכף נתקיים בו. ובהוראה זו מצטטים אותו (והוא אפוא מעין “אל תפתח פה לשטן”, “ברית כרותה לשפתים”, ועוד).

לראש הדף1927.

כשה לטבח יובל (ישעיהו נ"ג, ז).

לראש הדף1928.

כשהם יורדים, יורדים עד עפר; וכשהם עולים, עולים עד לרקיע (מגילה טז.).

בתלמוד נאמר על ישראל, ומצַטטים אותו גם בכלל. וע’ “אומה זו – ”.

לראש הדף1929.

כשהשנים יפות, הבריות נעשים אחרים זה לזה.

(ב“ר פ”ט, ה).

מאמר יפה ונכון.

לראש הדף1930.

כשולי קדרה

(מגילה יא. ועוד).

“הושחרו פניהם כשולי קדרה”. וזה מבטא שגור.

לראש הדף1931.

כשושנה בין החוחים (שה"ש ב’, כ).

לראש הדף1932.

כשיריבו הגנבים, תִגָלה הגנבה.

נמצא ב“מראה מוסר”, מ"ב. והוא לקוח מלועזית.

לראש הדף1933.

כשיריבו האוהבים ישקטו האויבים.

נמצא ב“מראה מוסר”, מ"ב. והוא לקוח מלועזית.

לראש הדף1934.

כשל כח הסבל

(נחמיה ד’, ד).

מליצה שגורה.

לראש הדף1935.

כשלג בקיץ וּכמטר בקציר (כן לא נאוה לכסיל כבוד)

(משלי כו, א).

מצטטים חציו כמשל לנמשלים ושנים מאותו הענין.

לראש הדף1936.

כשלה ברחוב אמת (ישעיה נ"ט, יד).

לראש הדף1937.

כשם שאין פרצופי בני אדם דומים, כך אין דעותהים דומות

(במדב“ר כ”א,ב).

מאמר מפורסם (שישי דוגמתו במשלי הגוים). ובמס’ ברכות (נח. ובירוש’ שם): הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצפיהם דומים זל"ז.

לראש הדף1938.

כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה

(פסחים כב: וש"נ).

מימרא שגורה, (כך אמר שמעון העממוני שהיה דורש כל“את” ו“את” שבתורה, וכיון שהגיע ל“את ה’ אלהים תירא” פירש (ולא דרש, שהרי כאן אי אפשר ל“רבות”), ואמר כשם שקבלתי וכו’.).

לראש הדף1939.

כת ליצנים

(סוטה מב.; סנהדרין קג.).

מבטא הלצי, ובתלמוד: ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים וכת חנפים וכו’.

לראש הדף1940.

כתפוח בעצי היער (שה"ש ב, ג).

לראש הדף1941.

כַתּר לי זעיר ואחַוֶך (איוב ל"ו, ב).

דבור רגיל.

לראש הדף1942.

כתֹרן על ראש ההר (ישעיה ל’, יז).

בודד, נפרד.

לראש הדף1943.

כתרנגולים של בית בוקיא (יבמות פד.).

“אמר רבי, כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר’ אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא (פרש”י: בקיאים וחריפים ואין מניחים תרנגול נכרי ביניהם) ולא הניחונו ללמוד וכו’". וכך שמושו של דבור שגור זה.

ל.

לראש הדף1944.

לא איברי ליליא אלא לגירסא

(ערובין סח.).

מאמר מפורסם של ריש לקיש. ובתלמוד לא איברי סוהרא – סחר, לבנה. (והליצנים מפרשים ל“גירסא” על שחוק הקלפים, כלומר: ללמוד ב“ש”ס קטן").

לראש הדף1945.

לא איברי ליליא אלא לשינתא (שם).

לשינה. זה מאמרו של רב יהודה.

לראש הדף1946.

לא איברו סהדי אלא לשַקָרֵי (קדושין סה:).

דברי רב אשי (“לא נבראו עדים אלא בשביל שקרנים”). וזה פתגם מפורסם.

לראש הדף1947.

לא אלמן ישראל! (ירמיה נ"א, ה).

שגור בפי כל, בהוראת: עוד יש בינינו גדולים וחכמים וכו’.

לראש הדף1948.

לא אכל ההוא אינש פיתא דחיטי מן יומוי

(ב“ר פט”ו).

לא אכל אותו האיש לחם-חטים מימיו (כלומר: לא בינת אדם לו).

לראש הדף1949.

לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה

(פסחים פו: ירוש’ מעשרות ג’, ד).

ר’ ישמעאל בר’ יוסי (שהיה בעל בטן) התארח אצל ר’ שמעון בן לקוניא, נתנו לו כוס ושתה אותו בבת אחת; אמרו לו: לא סבר מר השותה כוסו בבת-אחת הרי זה גרגרן? אמר להם: לא אמרו (חכמים)בכוסך קטן וכו’.

לראש הדף1950.

לא בא כבוֹשם הזה (מ"א י’, י).

מליצה קבועה ב“הסכמות”, ודבור שגור בכלל. (במקרא: “כבושם ההוא ”).

לראש הדף1951.

לא בדָרא דאונא!

דבור שגור (לקוח מהלכות טרפות) ומשתמשים בו בהוראת: אין כל דמיון בין זה לזה! או: לא היה ולא נברא! וכדומה.

לראש הדף1952.

לא בחיל ולא בכח, כי-אם ברוח (זכריה ד’, ו).

פתגם שגור. ובמקרא נאמר: - כי אם ברוחי.

לראש הדף1953.

לא בכח יגבַר איש (ש"א ב’, ט).

לראש הדף1954.

לא במותו יקח הכל (תהלים מ"ט, יח).

על נבהל להון.

לראש הדף1955.

לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה (שבח פט:).

לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה. בתלמוד הושם בפי הקב"ה (על אברהם ועל יעקב); ובודאי היה משל מפורסם.

לראש הדף1956.

לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר (ברכות ט. וש"נ).

לא בפירוש נאמר (דבר-הלכה זו של חכם פלוני), אלא מתוך איזה מעשה שהיה, ובדרך-אגב נלמד הדבר. וזה דבור רגיל.

לראש הדף1957.

לאו בעל-דברים דידי אֵת (ב"ק ח: ועוד).

דבור שגור, כלומר: בטענותיך ותביעותיך אַל תפנה אלי, אלא לפלוני ופלוני. והמבטא “בעל-דברים” לקוח מן התורה (שמות כ"ד, יד, מי בעל-דברים יגש אליהם) ולכן הובא בעברית,כלשונו במקורו. (ובישעיה ג’, ח: מי בעל-משפטי יגש אלהים). ויש בתלמוד גם לאשה: לאו בעלת-דברים דידי אֵת! (כתובות פא:).

לראש הדף1958.

לא ברעש אדנָי

(מ“א י”ט, יא).

מליצה מפורסמת.

לראש הדף1959.

לאו בר-הכי הוא (סוטה כו:).

אינו מסוגל לכך (בתלמוד, שם, על סריס, ע"ש).

לראש הדף1960.

לא בשָמַים היא (דברים ל’, יב).

שגור מאד. (כלומר: אין זה קשה כל-כך ואין כאן חכמה גדולה כ"כ; וכדומה 9.

לראש הדף1961.

לא דובים ולא יער! (ע’ סוטה מז.).

דבור הלצי שגור, בהוראת: לא היה ולא נברא. ובתלמוד, על הכתוב במעשה אלישע והנערים שהתקלסו בו (מ“ב ב’, כד) ”ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם מ“ב ילדים”, על-זה באה מחלוקת בין רב ובין שמואל: חד אמר: גם, כי יער הוה ודובים לא הוו (שם קדם-לכן); וחד אמר; נס בתוך נס, כי לא יער הוה ולא דובים הוו (שם מקודם, ובכ"ז קרה מה שקרה).

לראש הדף1962.

לא דבר רֵיק הוא מכם (דברים ל"ב, מז).

כלומר: לא דבר קטן הוא, וכמו שהוא מסיים: “כי הוא חייכם”.

לראש הדף1963.

לא הבישן למד

(אבות ב’,ו).

מיוחס להלל.

לראש הדף1964.

לא היה ולא נברא (אלא משל היה) (כ“ב טו.; ירושלמי סוטה סוף פ”ח).

דבור הלצי שגור (ביחוד חציו). ובתלמוד נאמר על איוב (בירושלמי הוא מאמרו של ריש לקיש; ובבבלי “הד מרבנן”).

לראש הדף1965.

לא היה [ נוֹדד כנף ו ] פוצה פה ומצפצף (ישעיה י, יד).

שגור הרבה בהוראת: איש לא מיחה כנגד זה. וכבר השתמשו הקדמונים בציטאט זה. ראה, למשל, ב“בית-יוסף” על טור “יורה דעה” סימן שצ“ג: ”וכן פשט המנהג, ולא נשמע בעולם שום פוצה פה ומצפצף "

לראש הדף1966.

לא היו דברים מעולם (ערובין מז, וש"נ, ועוד,ועוד).

שגור גם בראשי-תבות: להד"ם.

לראש הדף1967.

לא היתה קִריה אשר שָגבה ממנו (דברים ב’, לו).

מליצה שגורה, בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף1968.

לא הלכתי בגדולות ובנפלאות [ ממני ]

(תהלים קל"א, א).

לראש הדף1969.

לא המדרש עיקר, אלא המעשה (אבות א’, יז).

מיוחס לר’ שמעון בן גמליאל (המדרש – למוד ומדרש הכתובים).

לראש הדף1970.

לא המקום מכבד את האדם, אלא אדם מכבד את מקומו

(תענית כא:; מכלתא, יתרו).

פתגם יפה ומפורסם של ר’ יוסי בברייתא. ושם הגירסא: לא מקומו של אדם מכבדוֹ, אלא וכו’

לראש הדף1971.

לא הן ולא שכרן! (ברכות ה:).

זו תשובתו של ר’ יוחנן (כשהיה חולה) על השאלה: חביבים עליך יסורים? ושם הושם גם בפי חכם אחר. וכנראה היה זה דבור שגור, וכן הוא גם עתה (בעניניים שונים, ובהלצה).

לראש הדף1972.

לא הקפדן מלמד

(אבות כ’, ו).

מן הפתגמים המצוינים המיוחסים להלל.

לראש הדף1973.

לא זה הדרך (ולא זה העיר)! (מ"ב ו’, יט).

שגור הרבה.

לראש הדף1974.

לא זו הדרך מוציאתוֹ מידי עבירה

(יבמות קיח: במשנה; ב"מ לז:).

דברי ר’ עקיבא (במשנה יבמות הלשון: אין זה הדרך מוציא וכו’,ובגמרא ב"מ: לא זו הדרך מוציאתו. וניכרת כאן השפעת לשון המקרא שבסימן הקודם).

לראש הדף1975.

לא זו, אף זו

(הוריות ב. וש"נ).

ההפך מן “זו ואין צריך לאמר זו” (ע’ אות ז’).

לראש הדף1976.

לא זזה ידי מתוך ידו

(כתובות כז: במשנה).

מבטא שגור. ובמשנה הלשון: “לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו נכרים לירושלים ועד שיצאו”.

לראש הדף1977.

לא זזו משם עד ש - (סנהדרין יד.; ע"ז ח:).

מבטא רגיל.

לראש הדף1978.

לא חדש ולא שבת (מ"ב ד’, כג).

שמושו כמשמעותו במקרא.

“לא חילק ידענא –”. ראה “אנא לא חילק – ”.

לראש הדף1979.

לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דיניהם על דין-תורה

(ב"מ ל:).

מאמר מפורסם של ר’ יוחנן (בפי הבריות: שהעמידו דבריהם ), וכסיומו: ולא עשו לפנים משורת הדין.

לראש הדף1980.

לא חש לקמחיה

(פסחים פד. וש"נ).

כלומר: מי שאמר כך וכך לא חש לקמח שהוא טוחן, אם הוא חטים או פסולת; כלומר: לדברים שהוא מוצא מפיו. ודבור זה נמצא בתלמוד במקומות שונים ובענינים שונים וחכמים רבים השתמשו בו; ומזה נראה שהוא משל עממי.

לראש הדף1981.

לא טוב היות האדם לבדוֹ (בראשית ב’, יח).

לראש הדף1982.

לא טעם ולא ריח (ויק"ר ל’, יא).

מליצה שגורה. וכבר השתמש בה, בציטאט, הרמב“ן בפרשה בראשית; בפסוק ”כשגם הוא בשר“ הוא אומר על פירושו של רש”י: ואין בפירוש זה טעם או ריח. וע’ במבוא.

לראש הדף1983.

לא יאֻמן כי יסֻפר (ע’ חבקוק א’, ח).

כך מצטטים (כדי להשוות שני הפעלים בבנין ובמנין). ולשון הכתבו הוא: לא תאמינו כי יסופר.

לראש הדף1984.

לא יאמר אדם אהַב את החכמים ואשנא את עמי-הארץ, אלא אֳהַב את כלם

(אדר“נ פט”ז).

לראש הדף1985.

לא יאֻנה לצדיק כל אָון (משלי י"ב, כא).

נמצא בתלמוד כמה פעמים כדבור שגור. (ומצטטים אותו הרבה בהלצות).

לראש הדף1986.

לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב

(משלי ו’, ל).

לראש הדף1987.

לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער (תהלים קכ"ז, ח).

דבור רגיל, בענינים שונים.

לראש הדף1988.

לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו (כתובות מא: וש"נ).

מצטטים בהלצה.

לראש הדף1989.

לא ידע איש את קבורתו (דברים ל"ד, ו).

בהלצה, בלשון הסוחרים: אי אפשר לדעת כמה הפסיד; וכדומה.

לראש הדף1990.

לא ידע בין ימינו לשמאלו (סוף יונה).

לראש הדף1991.

לא ידע מאי קאמרי האחשתרנים.

דבור הלצי שהורכבם משתי מימרות: “לא ידע מאי קאמרי רבנן” (כתובות עה.; וע“ז סה.) ומן ”אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן?". והרכבות הלציות כאלה יש הרב בדבורים השגורים שלנו.

לראש הדף1992.

לא ידע עול בֹשת (צפניה ג’, ה).

דבור שגור (ובמקרא: “לא יוֹדע –”).

לראש הדף1993.

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני! (בעשרת הדברות).

בהלצה על חכם או סופר או מנהיג, שרוצה להיות מושל יחידי.

לראש הדף1994.

לא יכול לדין עם שֶתַּקיף ממנו (קהלת ו’,י).

שגור כפתגם.

לראש הדף1995.

לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות

(דברים כ"ד, טז).

כלומר: אין לתבוע מאבות דין וחשבון על מעשי-בניהם, ולהפך.

לראש הדף1996.

לא יועיל הון ביום עברה (משלי י"א, ד).

לראש הדף1997.

לא יועילו אוצרות רֶשע (שם י’, ב).

לראש הדף1998.

לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט"ו, יא).

לראש הדף1999.

לא יחרץ כלב לשונו

(שמות י"א, ז).

בהלצות שונות. (ומזה “דמי לא יחרץ ”).

לראש הדף2000.

לא יחרוך רמיה צידו (משלי י"ב, כז).

לא יתנו לרמאי ליהנות מתרמיתו.

לראש הדף2001.

לא יכלו לעמוד על סוף דעתו (ערובין יג: נג.).

מבטא שגור. (בתלמוד נאמר כך על ר’ מאיר ועל ר’ אושעיא).

לראש הדף2002.

לא יכירנו [ עוד ] מקומו (תהלים ק"ג, טז; איוב ז’, י).

מליצה רגילה.

לראש הדף2003.

לא ימַלט רֶשע את בעליו (קהלת ח’, ח).

לראש הדף2004.

לא יִמָלט מהיות…

שגור בפי הבריות: “לא ימלט”, כלומר: אי אפשר שלא יהיה כך וכך. והוא לקוח מהספרות הפילוסופית שלנו; ביחוד הוא נמצא ב“מורה הנבוכים” (ע’ למשל, ח“א פס”ג: “לא ימלט הדבר מהיות”).

לראש הדף2005.

לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ"א, ד).

לראש הדף2006.

לא יסַקל אדם מרשותו לרשות-הרבים (ב"ק נ:).

ברייתא מפורסמת. וזה ציטאט בענינים שונים.

לראש הדף2007.

לא יעלה ולא יבוא!

שגור בפי הבריות (כמו: חלילה! אל תפתח פה לשטן) וכנראה הוא ההפך של “יעלה ויבוא ויגיע וכו’”.

לראש הדף2008.

לא יֵעָשה כן בישראל! (ש“ב י”ג, יב).

לראש הדף2009.

לא יעשה כן במקומנו (בראשית כ"ט, כו).

לראש הדף2010.

לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמ"ג, ב).

בהלצה (ומעין: “אם כן, לא שבקת חיי לכל בריה”. ע"ש).

לראש הדף2011.

לא ירד בני עמכם! (בראשית מ"ב, לח).

כלומר: איני מסכים לכך; לא טוב הדבר בעיני. ע’ אות כ’, “כפתור ופרח”.

לראש הדף2012.

לא ישמח אדם בין הבוכים, ולא יבכה בין השמחים

(דא“ר פ”ז).

לראש הדף2013.

לא ישנה אדם מאומנות אבותיו (ערכין טז:).

מאמר מפורסם של ר’ יוחנן (ובתלמוד “לא ישנה מאומנותו ומאומנות אבותיו”).

לראש הדף2014.

לא ישפוך אדם מי-בורו, ואחרים צריכים להם

(יבמות יא: ועוד).

אעפ“י שהוא אינו צריך להם, אבל אחרים צריכים להם. ושם בתלמוד הוא משל על נמשל אחר (ע”ש).

לראש הדף2015.

לא כחל ולא שרק ולא פירכוס – ויעלת חן

(כתובות יז.; סנהד’ יד.).

כך היו מזמרים לפני הכלה בארץ-ישראל (כלומר: בלי כחל לעינים ובלי צבע להאדים הפנים ובלי קליעת השער, ובכ“ז היא יעלת-חן). וכך שרו גם לפני ר’ זירא כאשר ”סמכו" אותו להורות הוראה. וזו מליצה שגורה.

לראש הדף2016.

לא כל אדם זוכה לשני שלחנות (ברכות ה:).

לחכמה ולעושר.

לראש הדף2017.

לא כל האצבעות שוות (פסחים קיב:; נדה סו.).

בהלצות שונות.

לראש הדף2018.

לא כל המרבה בסחורה מחכים (אבות ב’, ח).

מיוחס להלל.

לראש הדף2019.

לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול

(ברכות טז: במשנה; פסחים נח.).

דברי ר’ שמעון בן גמליאל. והוא דבור שגור (הוראתו: לא כל הרוצה להתראות כחסיד ופרוש, וכדומה, יוכל לעשות זאת).

לראש הדף2020.

לאו כל יומא מתרחיש ניסא (פסחים נ:; מגילה ז:).

לא בכל יום יקרה נס. פתגם שגור.

לראש הדף2021.

לא כמה דאמרה אמה, אלא כמה דאמרין מגיריה

(מדרש שמואל מ"ח).

לא כמו שאומרת אמה (על הבת). אלא כמו שאומרות שכנותיה. זה משל הדיוט.

לראש הדף2022.

לא לחכמים לחם (ולא לנבונים עושר) (קהלת ט’, יא).

פתגם שגור.

לראש הדף2023. לא לחנם הלך זריזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו (ב"ג צב:; חולין סה.)

מאמר ר’ אליעזר בברייתא (כפשוטו, להוכיח שהזרזיר עוף טמא). וכבר בב"ק הוא מובא בפתגם משלי, בהוראת: כל אחד מתחבר אל הדומה לו. והוא שגור מאד, ורעיונו נמצא בכמה משלי הגוים.

לראש הדף2024.

לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא (מגילה ג.: תענית כ.).

הובא בתלמוד בענינים שונים ומפי חכמים שונים; ומזה נראה שזה היה דבור רגיל.

לראש הדף2025.

לא לסתור אינש בי-כנישתא, עד רבני בי-כנישתא אחריתי

(ב"ב ג:).

מאמר מפורסם של רב חסדא (אל יהרוס איש בית-הכנסת, בטרם יבנה בית-כנסת אחר). ומשמש בהשאלה לענינים שונים.

לראש הדף2026.

לא לעולם חסן

(משלי כ"ז, כד).

והליצנים אומרים: לא לעולם חותן על אברך הסומך יתר מדאי על חותנו).

לראש הדף2027.

לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן (ע’ מגילה טז.).

כך מצטטים בהשאלה. ובמקורו בתלמוד, על הכתוב במגלת-אסתר (ר’, ג) “ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר”, אמר רבא: לא מפני שאוהבים את מרדכי, אלא מפני ששונאים את המן.

לראש הדף2028.

לא מדִבשך ולא מעוקצך! (במד"ר כ’, י; תנחומא, בלק).

משל הוא שאומרים לדבוֹרה. ונתפרסם ע“י פרש”י במדבר כ"ב, יב.

לראש הדף2029.

לא מחכמה שאלת על זה (קהלת ז’, י).

מליצה רגילה.

לראש הדף2030.

לא מכל אוֹרן יֵעָשה תוֹרן…

פתגם חרוזי שנמצא במכתב של ר’ יהודה הלוי (מכתב קמ"ט הוצ’ אחיאסף).

לראש הדף2031.

לא מן השם הוא זה (יומא מב: וש“נ; סנהדרין סג. וש”נ).

כלומר: טעם זה אינו עיקר (פרש"י). וזה מבטא עתיק (במשניות ובברייתות) בפי חכמים שונים.

לראש הדף2032.

לא מינה ולא מקצתה!

(סוטה ה.).

לא ממנה כולה ולא מקצת (על גאוה). ובפי הבריות שגור בהוראת: אף מעט מן המעט מזה אינו אמת; וכדומה.

לראש הדף2033.

לא מסתייה דלא נמיר, מימחי נמי מחי (חולין קז.).

האמורא שמואל בילדותו שב פעם אחת מבית-רבו בבכי, ויספר לאביו שרבו הכה אותו על שהאכיל לילד אחר בלי נטילת ידים (ובאמת אין המאכיל צריך לרחוץ ידיו). אז אמר אביו: לא מסתייה וכו’ כלומר: לא די לו שאינו בקי (בהלכות נטילה) אלא שהוא עוד מכה! – ומשמשים בהלצה זו בענינים הנאותים.

לראש הדף2034.

לא מסתייעא מילתא (ברכות כה: ועוד הרבה).

מבטא רגיל בתלמוד, ושגור בפי הבריות (בהוראת: לא יצא הדבר אל הפועל, לא הצליח, וכדומה). ובחולין (ז:) יש גם: לא מסתייעא מילתיך (הדבר לא יעלה בידך).

לראש הדף2035.

לא מעבר לים היא! (דברים ל’, יג).

שגור כמו “לא בשמים היא” (ע"ש).

“לא מעלין ולא מורידין” – ראֵה “אינו מ