מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ביבליוגרפיה (יהואש)

מאת: יוסף חיים ברנר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פון ניו-יארק בין רחובות און צוריק (מניו-יורק לרחובות וחזרה). מאת יהואש. 1917. ג' כרכים.


לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה“אף-על-פי-כן!”, אותו האעפי“כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!… ורק אותו החלוץ, שה”אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.

מנקודת-השקפה זו כל רשמי-המסע מליציים מארץ-ישראל, כל רשמי-מסע העלולים להליט את ארץ-הבחירה הנכספה בצעיפים – מזיקים.

בשלושת הכרכרים של יהואש יש צעיפים לא מעטים: הנה החגיגה ברחובות; והנה הגעגועים לכותל המערבי, הקובל על המשורר מרחוק: “למה תכלימני ולא תבוא לבקרני?”… (כרך שני, ע' 148); והנה קברה של רחל בכרך שלישי; והנה הכרמים והילדים והאנשים היקרים והפואיזיה בלי קץ – בכל הכרכים… ובכל זאת – אין סכנה. הקורא הנבון הרי יבין, שיש לו עסק כאן עם משורר מושבע, פרופיסיונלי, שאין סומכין עליו ואין מביאין ראיה ממנו.

ואגב: יהואש הוא, בעצם, משורר רעיוני, זאת לא אומרת, שלבו קר ואינו משתתף ביצירתו, במה שהוא רואה; אדרבה, סנטימנטאלי הוא מכף רגל ועד ראש, סנטימנטאלי ככל המשוררים מחוגו, שמביטים על עצמם כעל כוהנים במקדש-היופי ועל כל העולם כאילו לא נברא אלא בשביל שירתם, ושלכל מקום הם נושאים אתם את תואר-המשורר שלהם, ושהטוֹן שלהם הוא תמיד: “אני, המשורר, והם, סתם-בני-אדם”… אלא שעם זה, יחד עם הסנטימנטאליות והחמימות הלבבית, ראייתו הראשׁונה היא רָאשׁית (“משׁורר מן הראשׁ”, כמבטאו של יל"ג), רעיונית, לא לבבית-פיוטית אמיתית. שום דבר הסמוי מעיני הראש אינו נראה לו. אבל גם ראיית-הגלוי היא אצלו תמיד קומבינציה של איזה רעיון, של התחכמות, באנשים שהוא פוגש אינו תופס כלום (בכל האנשים בארץ-ישראל, שהוא מזכירם בשלושת הכרכים בשמם מפורש ושאנו מכירים אותם, אין אף קו אמיתי חודר אחד); אבל גם בטבע ובצורות-החיים הוא רואה קודם כל רק את הצד המפליא, האֶכסוֹטי. רק הדבר בהיפוכו קורע את עיניו, נאחז ברעיונו ומעורר בו רגשנות יבשה ומתפלספת, תמימות נלבבה סמי מכאן.

היופי, היופי לשמו – הנה נחלת משוררים-סטיליסטים כיהואש. מיטב-כתביו סקוּל באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני-סדקית נוצצים. המלים והביטויים שבשורותיו אינם מצטרפים מתוך ההתפרצות הפיוטית לומר דבר-מה נחוץ, אלא, להפך: לפעמים מתוך הכוונה הפּייטנית לצרף צירופים מצלצלים, יש ששורה זו או אחרת גם אומרת דבר-מה.

"סאמע אונז אנטקעגען, אַן ערך אַ מייל פון דער שיף, האט זיך געשאָטענט דער סילועט פון אַ בארג-אינזעל דורכ-געקעסטעלט פון רייהען און רייהען בלישטשענדיגע פינטעלעך(כרך ראשון, ע' 46).1

לגבי שפה כיהודית המדוברת, שעל פי דרכי התפתחותה אצל המון עירוני עני ודל, היא מסוגלה, בעיקר, לז’אנר פקחי, חריף וגם לבבי, אבל לא כל כך לאֶסתיטיות נשגבה, ודאי “לשון” שכזו היא נצחון גדול. ואולם זיווּגה של המליציות כעין “געשאָטענט”,, עם הטוֹן הפמילארי שבכל הפרקים; “ווערט געווען אבער כל הגעלטען”…2 “עס האט זיך געלויענט צוליב דעם אליין מאכען די נסיעה”3 (ע' 57); ועם ה“רעיונות” על קוצר-ימיהם של הפרחים (ע' 27); ועם ההתפלספות על אודות קולו של החמור מהו, במקום שמובאה גם דעת הפוסק ז’יטלובסקי (ע' 75) וכדומה וכדומה – עם כל זה, כמדומה, אין זיווּגה של אותה סטיליסטיקה בעלת “הנקודות הנוצצות” עולה יפה ביותר.

במקום אחד מוצא יהואש, שבעוד שכסף המשחק האריסטוקראט במונטה-קארלו הוא גילגול של סאת-דגן, עמל-האיכר, הנה כספו הוא, של המשורר, הוא גילגול של “רעיון יפה, שנולד בבית-השמשות, אשר עינו כעין הצדף” (“פערלמוטענער בין-השמשות”, ע' 101). ואולם לחלק גדול של הספר הזה, בן שלושת-הכרכים, הזרוע נקודות-פואיזיה, בפרוזה ובשיר, אין אותו הצבע הפיוטי-הצדפי. הרבה והרבה פרקים – הרצאתם, כחוֹלה במחלת הים, חגה ונעה, בין טון-הנשגב וטון-הנקלה, והתאמה אין, ובמקום שהקורא, יראה את העולמות שהמשורר עבר בהם, הוא שומע רק את חידודיו הדלים בצירוף עם השתפכות נפשו הסיפורית על דבר פלוני ואלמוני ומקבל ידיעות פחות או יותר קלושות על הרוכל, למשל, שהוא מרמה את הקונים ומבקש מחירים נוראים, או הבנקיר וסוחר-העצים, שהמשורר ראה ב“חכמת-הפרצוף” שלו והכיר, כי זה – דוקא – בנקיר וזה סוחר בעצים (ע' 105). – גדולה “חכמת הפרצוף”!

והוא הדבר. הצד הזה הוא המקל את סכנת-הצעיפים של הספר, התהילות והתשבחות שבו אינן, על כן, מסוכנות, באשר לקורא מתברר מן הפרק השני ואילך (הפרק הראשון שבכרך הראשון הוא יוצא מן הכלל, הוא מצויין באמת; ואף הפיליטוניות של ביקור-האבטומוביל – שם אינה פוגמת אף במשהו, מפני שהיא במקומה ובמידה הראויה), כי למרות כל שבועות-האהבה המיוחדות לארץ-ישראל הרחוקה, ואחר כך גם לקרובה, אין הטרגדיה איומה כל כך ארץ-ישראל היא, אמנם, בת-מלכה נהדרה, לא תשבע העין מראותה, אבל הנה גם מאדיירה אינה פחות מעניינת, ואולי עוד יותר. “אלערליי פארביגע טראפישע צמחים האבן געשריען (במאדיירה) צום אויג און געבעטעלט א קוק”4 (ע' 54). ואפילו חלומותיו ברחובות בחברת שלום אַש על מושבה מיוחדת למשוררים ולאמנים יהודים בכספי מיליונר בארץ-ישראל (כרך ב', פרק “קווי שמש”) אפשר היה לחלום במקום אחר ועל מקום אחר. ואפילו חתונת התימנים בעצמה אינה מציאה גדולה. כי כשם שהיה יהואש “טשיקאווע” ללכת ולראות אותה בהיותו ברחובות, הרי ממש כך היה “טשיקאווע” בהיותו במצרים, ללכת ולראות חתונה של ערביים. ואותה ההתפעלות שקיבל מן הגמנסיה ומלימודי-התנ"ך שבה, היה יכול לקבל בחזירתו (בכרך ג') מן אל-זהר ומן הפירמידות. הכל מעניין! כלומר, כל מה שצבעיו משונים קצת וכל מה שאינו בחיי-יום-יום המשעממים.

לא, לא, אין דבר. לא נורא, חס ושלום.

אגב, המשורר אוהב בספרו זה להראות “לומדוּת” ובקיאות מרובה בידיעות אנציקלופדיות בנוגע למקום מפליא זה או אחר. ופלא הוא, שכשהיה בחזירתו מרחובות בהליאופוליס ונזכר בכל מה שכתוב בלכסיקון של עיר-השמש הזאת (מלבד זה, כמובן, ששם היה לפנים מקדש-חוניו…). שכח לגמר את התנ"ך, אשר שמע בגמנסיה ואשר “תירגם” ממנו ספרים שלמים, ואשר בו, בספר ישעיהו, נזכרה בפירוש העיר המצרית הזאת: עיר ההרס (עיר החרס) יאָמר לאחת – היכא-תמצי?

אבל, כמובן, גם זה לא נורא.


[“האדמה”, תשרי תר"ף; החתימה: ח.ב.צלאל]


  1. ]ממולנו בדיוק, כדי מיל אחד מן האניה, הצֵלה דמות של אי–הר משובץ טורים–טורים של נקודות נוצצות"].  ↩

  2. [“אולם שוה היה כל הון שבעולם”].  ↩

  3. [“כדאי היה לשם כך בלבד לערוך את הנסיעה”].  ↩

  4. [“כל מיני צמחים טרופיים מגוּונים צעקו אל עינך והתחננו למבט”].  ↩

יוסף חיים ברנר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף חיים ברנר
רקע
יוסף חיים ברנר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף חיים ברנר

  1. החטא ועונשו (פרוזה)
  2. שכול וכשלון (פרוזה)
  3. בחורף (פרוזה)
  4. פת לחם (פרוזה)
  5. האינטליגנציה מהי? (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף חיים ברנר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף חיים ברנר

יצירה בהפתעה
רקע

שָׁלוֹם-יַעֲקֹב אַבְּרַמוֹבִיץ

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

(כרקרטריסטיקה)

לח. נ. ביאליק

מנחת אהבה וכבוד.

"אין לך אדם, שנשמתו אינה מלמדת

אותו כל שעה". – ר' פינחס מקוריץ. –

l

לפני שש שנים, בשעה שיצא הכרך השלישי מספרי אברמוביץ, כתב ביאליק: “היד כמעט שנמשכה מאליה, להגביה את כל אחד (משלשת הכרכים) ולנסות את משקלו”. אמנם, ביאליק, שגדלותו של אברמוביץ היא לו וודאות גמורה, מזדרז ומוסיף: “כל-כך נראים הם כבדי-ערך בעיני מי שמכיר את מהותם הפנימית” וכו‘. אבל דומה, שדוקא בדבריו אלו של ביאליק מתגלה אותו החשש, התוסס בלב רבים מאתנו ומצריכנו: “להגביה את כל אחד” מכרכי אברמוביץ “ולנסות את משקלו”. זאת אומרת: אם אמנם לפי המקובל “הם נראים כבדי-ערך”, מכל-מקום הלב מפקפק ומהסס, האמונה התמימה במקובל כבר נפגמה ול“בחינה” היא זקוקה… ובאמת, אם עוד לפני שנים עשר היתה, לפי עדותו הנאמנה של פרישמן, נסיעתו של אברמוביץ לערי ישראל "במלוא מובן המלה נסיעת-נצחון של גבור הבא מן המערכה – וקשת שער-הנצחון הזה היתה נטויה מווילנה ועד ביאליסטוק, מביאליסטוק ועד ווארשה וכו’, הנה עתה יש בתוכנו גם כאלה, ש“שער הנצחון” הזה, של אברמוביץ, היא להם אם לא “נקודה שכבר נוצחה” הרי, לכל-הפחות, נקודה העומדת להנצח. ומצד זה לא דבר ריק הוא, שעוד טרם עברה שנת אבלנו על אברמוביץ וכבר אנו שומעים אחד ממשפחות-הסופרים שלנו עומד ומנבא ברבים, שהדור הבא לא רק שישכח את “מנדלי”, כי אם גם שנא ישנאהו…1

אפשר, שבמה שיבוא להלן ימצא הקורא תשובה על השאלה: מאין בא אותו החשש, המרומז כבר בדברי ביאליק, ומדוע נפגמה אמונתנו התמימה במקובל בנוגע לאברמוביץ. אבל ראשית-כל אנו צריכים להדגיש את העובדא, כי במשך שלשים השנים האחרונות, שהן הפתיחה המכרעת לדברי תחיתה של האומה, שמש כוכבו של אברמוביץ ברומה של ספרותנו. כולנו, הקטנים עם הגדולים, עברנו דרך “מנדלי”. אין בדורנו סופר חשוב פחות או יותר, ואפילו מבין המפקפקים וגם מבין “המבקשים לשנוא”, שדרכו עברה מחוץ ל“מנדלי” ואשר מבאר, חפר אברמוביץ, לא שתה, ואם אמת הדבר, שאברמוביץ עתיד להעשות לנו “נקודה שנוצחה”, הרי גם לנצחון זה נשתמש בכלי-זיין, אשר חשל והכין לנו – אברמוביץ.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.