בקראי את “אור אישים” נזכרתי בליל הסיום של הקונגרס הכ"ב בבאזל. היה אחד הקונגרסים הקשים ביותר בתולדות הציונות: שחור השואה ליווהו, עתידו מעורפל היה, וכל כולו לבטים וספקות. השאלה: מאבק רצוף או השלמה עם הפוליטיקה והקטלנית של בווין – קרעה קרע ברוב המפלגות. נוסף לעייפות שניסכה על כל הנאספים עדיין מילא את לבות כולם דכאון בגלל הקונגרס הנסגר בלי נשיא ונשיאות. אך הנה נפתח המושב האחרון. היושב־ראש הודיע שזלמן רובשוב (שזר) יזכיר נשמות צירי הקונגרסים הקודמים שהלכו לעולמם, והנאספים התעוררו, ומשהתחיל לדבר – נתמלא האולם. אזכרת הנשמות נמשכה שעות. הרשימה היתה ארוכה, היא כללה כמעט את כל מנהיגי היהדות של פולין, ליטא ושאר ארצות אירופה, אך היושבים ישבו רתוקים למקומותיהם והקשיבו לדברים הנרגשים של המספיד. לעיני המקשיבים קמה לתחיה כל התקופה רבת הפעלים והלב המה…
מובן שהספר הוא מהדורה מושלמת יותר מדבריו שבעל־פה. אבל בכל פעם שאני קורא בו אני גם שומע את שאגת־הארי של הנואם, כי שזר גם בכתב הוא נואם הנושא את דבריו בפני אולם מלא. קו המוסיף חיוניות לאישים שהוא מתאר. הקורא, בייחוד זה שזוכר התקופה מנסיון חייו, רואה ושומע את הד הפעילות והמאבק של האישיות המתוארת.
שזר הוא לפי אופן התיאור אמן־דיוקנאות. בקווים מעטים הוא משרטט את כל התכונות של בעל הדיוקן. ביד מנוסה הוא מפסל את קלסתר פניו הרוחניים ומקימו לתחייה על כל פירכוסי נפשו. ומאחר שהאישים המתוארים אינם רק פרטים בודדים, כי אם מנהיגים, שעמדו בראש התנועה, נאבקו עליה או נלחמו בה, הרי תולדותיהם הן גם פרקי היסטוריה של התנועה הציונית. ואין כשזר יודע לספר באישיו את תולדות הציונות מראשית המאה עד היום. תולדותיו הוא עצמו הן תלדות הציונות הסוציאליסטית בזעיר אנפין: הוא עמד ליד ערש התנועה הציונית־הסוציאליסטית ילווה אותה בכל נפתוליה, נאבק מאבקה עם יריביה והיה עד או שותף ברוב מעמדיה השונים. כל רעיון חדש, כל מפנה חשוב בתנועה הציונית־הסוציאליסטית או בתנועה הציונית כולה הציתו נפשו הלוהטת והפעילוה לעשייה בעדו או נגדו; על כן שותף הוא לרוב האישים הנזכרים בספר במעשיהם ובויכוחיהם. והוא ממשך להתווכח עם צללי דמויותיהם החביבות.
שזר יודע להיות אובייקטיבי גם לגבי מתנגדים, ולהגיע עד חקר נשמתם. אך מדי דברו באישים הקרובים לו יוצאת נפשו אל אותם ימים רומנטיים כאשר היו האנשים מלאים אמונה בחזונם ונכונים להקריב כל שעה משעות חייהם על מזבח חזונם. הוא הטרובדור המאוהב באנשי העליה השניה והשלישית, ואינו פוסק מלקלס את הוד תפארתם. בהתלהבות חב"דית הוא מתנה את גדולת נפשם. הפרקים על ב. ברוכוב, ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב ובני תקופתם הם פרקי שירה, שירת הלל לתקופה ההירואית ולגיבוריה.
אחת אחת משתזרות הדמויות ליריעה רחבה וארוכה המשתרעת על ארצות מזרח ומערב ומקפת שני דורות. פה ושם מצליח הוא – על ידי ציון עובדה שנשכחה מכותבי התולדות או על ידי הוספת קו שלא שורטט עד הנה – לגלות פנים חדשות ולהפיץ עליהם אור חדש.
ספר זכרונות יקר הוא “אור אישים” לאלה שחיו את התקופה המתוארת ומאלף גם לאלה, ובייחוד לבני הדור הצעיר, שמושגיהם על הציונות מטושטשים ומסולפים. כל מי שיקרא את הספר ירגיש רטט קדושה בפני אלה שהכינו להם את המולדת בה הם חיים.
אגב, ראוי לתקן שגיאת דפוס שנפלה במהדורה הראשונה: אליהו גולומב נולד לא בוילקובישקי אשר בליטה הקובנאית, כי אם בוולקוביסק אשר בפלך גרודנו.