אָדָם עָשִׁיר, קְשֵׁה־לֵב, גֵּרֵשׁ פַּעַם אִישׁ עָנִי, צָנוּעַ, בְּדִבְרֵי נְזִיפָה גַסִּים מֵעַל פָּנָיו; וְלֹא הִסְתַּפֵּק בָּזֶה וְרָדַף אַחֲרָיו, הֵרִים אֶבֶן מִן הָאֲדָמָה וּזְרָקָהּ בּוֹ. אוּלָם הֶחֱטִיא אֶת הַמַּטָּרָה, וְהָאֶבֶן נָפְלָה לְיַד הָאִישׁ הֶעָנִי. הַנֶּעֱלָב לֹא הֵשִׁיב דָּבָר, נָטַל בִּמְתִינוּת אֶת הָאֶבֶן וְשָׂם אוֹתָהּ בְּכִיסוֹ. וּמִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה הָיְתָה הָאֶבֶן מֻנַּחַת בְּכִיס בִּגְדוֹ וְהָיְתָה לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת.

וַיִּקֶר מִקְרֵהוּ וְהֶעָשִׁיר נִסְתַּבֵּךְ בִּדְבַר־מִרְמָה וְנִמְצָא אָשֵׁם; וְדָנוּ אוֹתוֹ לְהַעֲמִידוֹ אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן, לְגַלּוֹת חֶרְפָּתוֹ בָּרַבִּים.

כָּל עוֹבֵר קָרָא בּוּז בִּפְנֵי הַפּוֹשֵׁעַ, הָיוּ שֶׁקִּלְלוּהוּ קְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, אַף הָיוּ שֶׁרָקְקוּ בְּפָנָיו. וְהִנֵּה גַם הֶעָנִי, אֲשֶׁר גֵּרְשׁוֹ מֵעַל פָּנָיו, נִקְלַע לַמָּקוֹם הַהוּא וְרָאָה אֶת אוֹיְבוֹ בְּעֶלְבּוֹנוֹ. מִבְּלִי הַרְהֵר שָׂם יָדוֹ בְּכִיסוֹ וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן, לִנְקֹם אֶת נִקְמָתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר בְּלִבּוֹ יָמִים רַבִּים. אוּלָם עוֹדֶנוּ אוֹחֵז בָּאֶבֶן, וְרֶגֶשׁ שֶׁל חֶמְלָה נֵעוֹר בְּקִרְבּוֹ; הִסְתַּכֵּל רֶגַע בָּאֶבֶן וְהֶחֱזִירָהּ לְכִיסוֹ, בְּלִי אֹמֶר.