לוגו
דוד זכאי ומרדכי עובדיהו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

בסוד התיכף והאילתור    🔗

זכיה גדולה היא לכל אדם, ולסופר ועתונאי במיוחד, להיות בעל כשרון לתגובה תכופה נכונה ויפה, כי כל תגובה, אפילו פיזית או כימית, ערכה באילתורה. העתונאי שלעטו כרגיל אין עת בשבילו ברכה מן השמים הוא הכשרון לתפיסה מהירה ולמסירת רשמיו כראוי בלי להטעות. ואם הוא מחונן גם בכושר לקצר ולצמצם דבריו ולדעת להעמיד סוף פסוק במקומו – הריהו מבורך כפליים. ואם חוץ מזה יש לו גם הידיעה לגעת בדברים בלי יגיעה ובלי להוגיע את הקורא – הרי זה קו יפה נוסף באופיו.

בכל המעלות האלו, ועוד ברבות נוספות עליהן, חונן ד. זכאי, כפי שמראה ספרו “קצרות”, שהוא קציר של ארבעים שנה, וחיי דור שלם מקופלים ב“קצרות” שלו, שהם לכאורה תגובות קטנות לאירועי הרגע אבל באמת הן הוראות למאורעות גדולים. ועוד: מרשימות קטנות אלו מתגלה לפעמים ערכם הגדול של כמה פרטים הבאים ללמד על הכלל. כי לא במקרה יש לו לזכאי גם קשר נפשי לעולם הכוכבים, חוץ מזיקתו לנעשה על פני הארץ בכלל, וארצנו בפרט. לכאורה לפנינו, היינו מעל לנו, נגד עינינו, כוכב קטן במרחקים, אבל כוכב קטן ורחוק זה הלא הוא עולם מלא וגדול.

יחד עם זה דומים כמה מפרקי ספרו של זכאי לאותו מין פנינים שהסבתא קישטה בהן את צוארה רב הקמטים, קמטי הסבל והשכל של חייה, ושנקראו “פנינים יהודיות” והיו קטנות־קטנות ומבהיקות בבוהק הדורות רב החן וגדוש החוויות והזכרונות. כי גם ברשימותיו של זכאי בולט הביטוי האישי על ידי הטעם והצורה המסורתיים של טובי אנשינו שבדורות הקודמים, מאלה שהצטיינו בפשטות במגעם בעולם ובפנייתם לזולת, גם בישרנותם, היינו, בגישתם ישר לאדם ולעניניו.

ואם נוסיף לזה את האהבה הרבה לחי ולכל הנברא בצלם, הרי ייראה לעינינו ה“פרצוף” די מוכר ומאד חביב. אהבה זו נשמעת בהרבה שורות של הספר כדברי שירה ממש.

ומכיון שהמדובר הוא ב“קצרות”, מן הדין הוא שאקצר, אף על פי שיש להאריך בהן, ואעבור לתלמידו של זכאי ביצירה קצרנית – הלא הוא מרדכי עובדיהו בספרו “יום ליום”, שהושפע חוץ מזכאי גם משופמן אמן הקיצור, והגיע לידי ביטוי עצמאי.

החומר הניתן על ידי עובדיהו הוא כולו פרי תגובה רגעית של פעולה או פגישה מקרית במראה עיניים או בשמע אוזן, שהולידו הלך־נפש חולף או ברק מחשבה, ומשום כך ערכו בזה שהוא משמש כהד שהדהד בזמנו ונשאר במידה ידועה כעדות שנרשמה בזמנה על המקום. ברשימות אלו יש זכר לאירועים ידועים ולגיבורים אלמוניים, שעצם קיומם ומקריהם ראויים לתשומת לב. כי אלה הם החיים ואלה גילוייהם. בין הרשימות נוגעות ללב במיוחד אלו המוקדשות לשרידי השואה השונים ולגורלם שניתנו בקיצור ובשורות ספרות כראי לאמן רשמים בהיר עין חד אוזן. לפנינו 150 רשימות קטנות בעלות מבנה וניב, וגם טיב שונה, שהקו המאחד אותם הוא ראשית כל – הולדתן בשעתן בעתון וקיצורן ותמציתן, אלה הם קטעי־חומר רב־גווני ורב־ענייני המצטרפים כחלקי פסיפס לתמונת ההווי של ההוה שעיקר ערכה בפרטיה ולאו דוקא בכללותה.

מין אחר לגמרי של תגובות תכופות וקצרות הבאות כאילו מהקוטב המנוגד של ציר הנפש הם שיריו של דוד רוקח – “מועדי ערגה”. אמנם גם הם ערכם לא מעט בקיצורם ובייחודם למופע הרגעי, אבל ביסודם אין להם שום קשר עם היום־יומי, אפילו לא עם זמנו וסביבתו של מחברם. אלה הם שירי התבודדות גמורה של משורר הפרוש לא רק מן הציבור אלא גם מהמציאות בכלל על הופעותיה הרגילים והמרובים. לכאורה יתואר בשירים אלה בקו קל או בצליל בודד מעין נוף, אבל אין זה נוף ריאלי אחר, אלא נוף של חלום וכיסופים בלתי ברורים של משורר שבשבילו ה“ממש” הוא ב“ערגה” והחי ב“רגע החוצה בין קיום וחדלון”. שאלה היא עד כמה יש ערך אקטואלי ב“תיבת געגועים” כזאת בים הסוער של חיינו ובימינו. כשהיא לעצמה היתה תיבת נח כזאת קיימת תמיד בימי המבול או אפילו סתם ימי סערה וגשם שוטף והיא תתקיים גם להבא בשביל המשפחה הקטנה של אנשים שנוח להם בתיבת הגעגועים שלהם. לציבור הרחב אין מקום בה. הרומאַנטיות של ערגה, דממה ובדידות כהופעה אינדיבידואלית היא בודאי נצחית.