עַד כָּאן לָשֹׁן יָחִיד.
מִכָּאן וְאֵילָךְ אִם יִלְחֲצֻ אֹתִי,
יֶהֱוֶה חֹר בַּקִּיר.
וְהַקִּיר הֻא אֶבֶן. הֻא בִּרְיֹן.
אָחִי מַשְׁלִיךְ עָלַי בֹּץ
בְּצֵל הַצַּעַר
עַל הֶעָתִיד לָבֹא
שֶׁבָּא. לֹא עָלַי
שֶׁבָּא. בָּא עַל
אִמּוֹ וְאָבִיו וְאֶחָיו
וַאֲחֹתוֹ “גַּיי אִין דְּרֶערְד אַרַיין!”
מְקַלֵּל אֹתִי “חֲמֹר!” בְּרֹאשׁ חֻצֹת קֹרֵא אַחֲרַי.
"וּמַדֻּעַ אַתָּה נִקְרָא
בְּשֵׁם אַחֵר? זֶה יֹתֵר
יָפֶה?" – שֹׁאֶלֶת אֹתִי, דְּוֻיָה וּמְחֻסְפֶּסֶת,
שְׁכֵנַת בֵּיתֵנֻ מִקְּרַסְנִיסְטַאוו.
אָחִי נִשְׁאַר עִם הַשֵּׁם
הַקֹּדֵם. עִם הָאָב הַקֹּדֵם.
עִם הָאֵם עִם הָאַחִים. עִם הָאָחֹת.
וַאֲנִי כֹּתֵב שִׁירִים כְּמוֹ צִ’יפְּס.
צַדִּיק עִם פַּרְוָה.
צַדִּיק וְרַע לוֹ
הֻא לֹא צַדִּיק.
וְאָחִי מַשְׁלִיךְ עָלַי בֹּץ.
יז אדר א תשמד, 20 פברואר 1984