קראתי ספרי בשם “שתי המזוזות” הואיל ואספתי בו דברים העומדים זה כנגד זה. אבל כשאתה מעיין בהם יותר, רואה אתה שהם מובילים למקומות שאׇפקם אחד, ומתוך ניגודיהם הם נבנים והולכים; בדומה לשתי המזוזות הזקופות זו כנגד זו בתוך השער, אבל פתחו פתוח למרחבי־ארץ.

המאמרים והרשימות שבספרי נכתבו בזמנים שונים לאורכן של ארבעים השנים האחרונות. קשים היו ימים אלה ואומללים ונוראים מאד לנו היהודים, וגם בהם היו הרשויות מעורבות. שמד עמד כנגד גאולה, חורבן כנגד בניין, ועדיין רבים העניינים שלא נתיישבו עד היום הזה ועדיין תלויים הם בין אבל לשמחה. ומה תימה שטבועים גם הדברים בספרי בטבע הזמנים אף על פי שתחומם שירה וספרות בלבד.

כדרכי, איני משנה את הכתוב, אלא מגיה פליטת־קולמוס ומסלק טעות שעמדתי עליה (או שהעמידוני עליה) ופעמים מוחק כפל־לשון שגירועו תוספתו. מן המפורסמות שאדם משתנה עם חליפות הזמנים ועם תמורות החיים שבהם הוא מתהלך. ואף על פי שהוא שומר על חותם אופיו, אף על פי כן כמה וכמה ממידות כתיבתו, שבשולי הדברים ושאינן עיקר לעצמותו, משתנות והולכות בהמשך הימים. לפיכך אין טעם, ואולי יש גם מקצת מן האונאה, להכניס בכתוב אחדות – אחדות סגנון ואחדות דעות – שלא היתה בו בשעת כתיבתו. ספק גדול אם יש לנהוג כאן לפי הכלל שבמאמר חז"ל – “תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהן”. ראשית, אין בראייה זו שאדם רואה עצמו תלמיד־חכם משום עניוות יתירה. מכל מקום לטובת עצמו יפה לסופר שלא ישתקע בראייה זו. ושנית, כנגד ישוב־הדעת של רוב־ימים, ישנה העֵרות החמה של מזג־הנעורים. ואין ממירים מידה במידה. ובעיקר אדם שזכה לאריכות־ימים וכוחות־נפשו לא נסתלקו ממנו, מניח את עברו במקומו ואינו משתעשע בו ואינו רוצה להתפרנס מן הקרן. הואיל ועדיין לא נשתתקו הכוחות, הריהו מוסיף ומפנה את המעט אשר חננו אלוהים אל עתידו.

ש.צ.

ירושלים

מרץ, 1964