שלום עם החדש־ביותר, עם החפשי־ביותר, בוַדאי; אך שלום מזוּין! שלום בין מתחרים שווי־זכויות, ומתחרים למעשׂה, לא להלכה, לא על הנייר בלבד.
אם עושר הוא – נכסים וכספים, הרי אנו עניים בנכסים ואביונים בכספים; אין זה שידוך של שווה בשווה, וכל שלום הוא – דלוּת! ואם עושר יהיה – עבודה, נישאר אנחנו, אם לא נחשוב בעצמנו למען עצמנו, קבצנים בעבודה, ונהיה צופים ומצפים למהפכה, של הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט…
שלום, יד אל יד… שותפות! שלום עושׂים שוים עם שוים; היד, שמחפּשׂים אותה לשם תקיעת־כף, צריכה להיות חזקה. בשותפות מן ההכרח שיהיה מה להשקיע!
תחילה יש לחזק את ההוֹוה, ומתוכו יתארגן ויצא העתיד! וזהו הפחד!
מה היא היהדות לגבּי הליבּעֶראל, ההתבדלות לגבי המתבולל, והמדיניות של “כל ישראל” לגבי הראדיקאל!
האם זו היא אולי ה“תעודה” שלנו? אנו עם־המשיח, והיגאל ניגאל אך לבסוֹף אך ורק עם הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט ביחד…
ועד לאותו זמן נהיה אנחנו המיילדים, המסייעים לכל יולדת, המושכים במלקחיים, העושׂים, לכשדרוש, את החתך הקיסרי; וכשבא הרך־הנוֹלד ויוצא לאור העולם, מניחים אותו במיטתה של האם, ולמיילד אומרים תודה, נותנים לו מטבּע במתנה, ופותחים לו את הדלת…
ו“זה הקטן גדול יהיה”, ומן הבית יצא אל הרחוב ויתרוצץ, ויהיה קונדס ככל הקונדסים, ישליך אבנים ויפגע פעם בחלונו של המיילד, ולפעמים גם בראשו…
תעודה? משיח? “אתה בחרתנו” מוֹדעֶרני?…
לא בשבילי!
אבל “אני מאמין” אומרים בכל יום, “בכל יום אחכה לו” ולימות־המשיח רחוק כל־כך, רחוק כל־כך…
האם נזכה ונגיע? האם לא יעוור טל־השחר את עינינו, קודם שתזרח השמש?
אנו יש לנו לבבות רחבים כל־כך, פתוחים לפני כל הסבלים, ובתי־מרקחת מלאים משחות ואבקות לכל המחלות – מפני מה קפוא לבּנו לגבי הסבל והעוני משלנו? מפני מה אין לנו תרופה ורפואה למקרים רעים משלנו? מפני מה “כל ישׂראל” הוא אנטי־פּרוגרעֶס?
– אבל אין קיימת בכל־זאת מדיניות של כל־ישׂראל.
– היא קיימת!
– אנו מוכרחים ללכת תמיד עם אחרים!
– עד לנקודה מסויימת בדרך… והלאה – ננסה לבחון ולקבוע בעצמנו את הכיווּן…
1912/13