בִּנְפֹל אברהמ’ל, קרבננו הרביעי

וְעוֹד קָרְבָּן אֶחָד הֻפַּל עַל אַדְמָתֵנוּ –

הִשְׁלִיכוּ לָהּ אוֹיְבִים מֵחֶתֶף מַאֲרָב.

וּשְׂמִיכָתָהּ חוֹלִית בְּלֶטֶף תַּעַטְפֶנּוּ.

לְרֶצֶף קָרְבְּנוֹת הַתֹּם גַּם הוּא נוֹסַף.

הָלַךְ בָּחוּר פָּשׁוּט לָאֹרֶךְ שֶׁל הַתֶּלֶם,

וּבְיָדוֹ חֶרְמֵשׁ, מוֹשְׁכוֹת, גַּם מַעְדֵּר.

בְּצֹהַב הַכֻּרְכָּר חִישׁ הִתְעָרָה הָעֶלֶם,

כְּשֶׁתַּלְתַּל צְחוֹקוֹ בָרוּחַ הִתְבַּדֵּר.

עִם מְגִנִּים נִמְנָה לִפְנֵי בוֹאוֹ לַבַּיִת.

מֵאָז דָּרוּךְ קִשְׁבּוֹ לְזִיעַ פַּעֲמוֹן.

אַךְ עֵת מֵעַל לַקֵּן הֵחֵל לָסֹב הָעַיִט,

צִלְצֵל לוֹ הָעִנְבָּל רִגְעוֹ הָאַחֲרוֹן.

מִן הָאֲוִיר צָנְחָה לָהּ דּוּמִיָּה נוֹהֶמֶת.

לָאֹזֶן הִתְגַּנֵּב רַק רֶטֶט לֵב חָמִים.

וְעַד מָתַי – כְּמוֹ אֲדָווֹת הַצִּפִּיָּה נוֹשֶׁמֶת –

יֶאֱטֹם מִדְבָּר נַפְשׁוֹ לְצַו הָאֱלֹהִים?

ניצנים 26.10.1947