עוֹד אֶרְאֵךְ שָׁם בַּבַּיִת. בַּפֶּתַח.

נִפְרַדְנוּ. אוֹר יוֹם עוֹד הִפְנִים.

אַךְ קַוֵּי רִגְעֵי־אָז כְּבָר חָוָרוּ,

נָמַסּוּ עִם זְקֹן הַשָּׁנִים.

הֵן מוּבָן שֶׁעֵינַיִךְ דָּמְעוּ אָז.

נָמוֹג גַּם הַבֶּגֶד לָבַשְׁתְּ.

וּתְנוּעוֹת הַיָּדַיִם, פָּנַיִךְ,

כָּל רֶטֶט נָסוֹג, וְהוּא גָז.

רַק זֶה קוֹל הַפְּרִידָה לֹא נָדַם לִי,

קוֹל זַעַק שֶׁל אֵם שׁוֹכֵלָה.

כִּי הוֹלֵךְ גַּם בֵּן זֶה אֶל הָרַחַק.

בַּפֶּתֶק – שָׂשׂוֹן אוֹ כָלָה?

עוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה? – מִי יוֹדֵעַ!

אוֹ “אֵיכָה” תִּקָּרֵא? – מִי לְמִי?

הֵן דָּגְרָה כְּבָר מוּלֵךְ הַמִּפְלֶצֶת

עַל בֵּיצֵי מִילְיוֹנֵי גַרְדֻּמִּים –

גַּרְדֻּמֵּי מִנִּי כָל עִדְּנֵי קֹדֶם

מוּל שֶׁל הַשּׁוֹאָה נִכְלָמִים.

הֲרֵי אַף לְתַחֲנַת־הָרַכֶּבֶת

מִמֵּךְ לַוּוֹתֵנִי נִבְצַר –

יִפְחָתֵךְ עִם פְּרִידָה עוֹד תְּהֵא פַּחַת,

וְתַחַת מַסָּע – מַעְצָר.

רַבּוֹת הַשָּׁנִים הִתְחַלָּפוּ.

בִּכְיֵךְ הִתְנַבֵּא וְיָדַע.

וְשַׂר הַשִּׁכְחָה בְּלֹא הֶרֶף

קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת הַפְּרִידָה.

אֲבָל רַק לָאֶחָד לֹא יָכֹל הוּא –

לַבְּכִי שֶׁל הַפֶּצַע, הַשְּׁכוֹל.

וְזֶה צָץ, מִתַּמֵּר, וְהוּא רַעַד.

מַבְקִיעַ, מַרְתִּית אֶת הַכֹּל.

אִמָּא.