¹

ידידי, זה שבועים, ומכתבך על שולחני, ואני איני יודע מה לענות לך. ואינני יודע מה לענות, מפני שאיני מבין את מכתבך, את מכאובך ואת כליון נפשך. האומנם כואב לבבך מפני “שגבירות ואדונים” מתפארים ומתהדרים לפניך, או מפני שאינם מרגישים מה שיש בך? – אתה בעצמך (על כל־פנים אני אדמה ואשער) אינך מבין את עצמך, וכיון שאינך מבין את עצמך, כתבת את מכתבך ושירך באופן מלאכותי ועל־כן ישנם גבירות ואדונים אשר “מפניך לא יחשׂכו רוק וּ…כלימה!” השמעו אזניך מה שיצא מפיך? ועל־כן – נוצרת לא “על אדמות” כי אם “באדמה”, ותעלה גם על פסגת ההפלגה בהימכרך “בנפשך לבכור שטן”. – מה זה היה לך? לא אשׂחק על כאבך, כי על אי־הבנתך אותו. – בלי ספק הנך כואב. ונפשך עליך תאבל, או מטעם איזה מיחוש גופני או רוחני, הכאב הזה יכול להיות לך למקור שיר או שירים, אך הוא “כאב לא תכנה” (נאַמענסלאָז²), ולכן הוא בעצמו [לא] יוכל להיות לתוכן שירים או מכתבים, הוא יוכל לתת אך הצבע לאיזה עניין שתענה בו. אקווה כי תבין לרעי. – עוד זאת: יוכל היות, כי החברה, אשר אתה חי בתוכה, לא תוכל שׂאת את “הויותיך”,³ את מנהגיך, את ה“טאַקטלאָזיקייט”⁴ אשר לך, ואז – תחת להתאונן – התחלף.⁵ אצלי תוכל להיות גם פרא־אדם, אני יכול להוקירך גם בלי מכנסים, אבל ה“עולם” שכל אחד מאתנו נצרך לו, חפץ לראות את האדם החיצוני. – שית לב לדברי. – סלח לי, כי לא נמהרתי לענות לך, הלא ידעת כי עצל אנוכי. –

ידידך ל. פּרץ