כל לילה אבי עושה את הדרך מבית־קברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישֵן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה וחומד לי לצון אתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר.
אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית־הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים.
מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו.
מחיתי כמעט את כולן חוץ מאחת, שהשארתי לסוף הרשימה, לא ידעתי היכן היא, על עורי או מתחתיו. ביד אחד שלו, אחרון, והעניין יסתיים ואמחה את כולן. בפעם הזאת אתן לו להצטנף שעה ארוכה אומלל בפינת החדר ואחכה עד עלות השחר, או עד שיכבוש את גאוותו ויבקש במפורש שאלווה אותו אל קברו לפני שתזרח השמש.
אבל הוא לא בא שלושה לילות. היעדרו הדאיג אותי מאוד: האם תפש שאני חומד לי לצון אתו, או נואש מלמצוא את המקל שלו?
בלילה הרביעי החלטתי לחפש אותו — אולי טעה בדרך או נפלה עליו תנומת קברים ארוכה? ויהיה לנו ביקורו זה ביקור אחרון, ואחר כך אשאיר לו את המקל על קברו ושוב לא יצא עוד בלילות, מת ועיוור, אל תלאות הדרך.
בשעה שתיים לאחר חצות יצאתי מחדרי בשקט, נזהר שלא להעיר את אמי שמשאירה את דלת חדרה פתוחה קצת, אחר כך חציתי את הסלון והגינה, והמשכתי בדרכי אל בית־הקברות. לא חשבתי איך אשכנע את אבי לבוא לבקר אותנו בפעם האחרונה, לא הייתה לי בראש תוכנית מוגדרת — וכי יש מת שאינו מייחל להזמנה כזאת לטיול לילי להשיב בו את נפשו באוויר צונן?
בשער בית־הקברות ראיתי מרחוק שתי דמויות רפאים נעות שאת תווי פניהן לא יכולתי לראות בחשכה. התקרבתי בשקט והתחלתי לעקוב אחריהן מאחורי העץ הגדול. אמי הסתערה על אבי במקל והוא ניסה לחמוק ממכותיה בלי לזוז ממקומו ובלי להוציא הגה.
ממקום מחבואי שמעתי אותה אומרת לו: אמרתי לך, ארור שכמוך, שלא תכה אותו בראש, שלא תכה אותו בראש כי תהרוג אותו.
מיששתי את ראשי, הדם היבש כיסה בו פצע עמוק. כעבור רגעים אחדים גררו השניים את רגליהם בעייפות ובכבדות ופניהם מועדות הביתה.
ואני עברתי את שער בית־הקברות ונעלמתי בין הקברים הבלועים בחשכה.