איני יודע אם יהיה לי די אומץ לבצע את מה שאני מתכנן כבר שבוע ימים, וגם לא שיתפתי בזה איש מחבריי לכיתה השובבים, אף על פי שהם תמיד מקבלים בברכה כל רעיון שאני מציע להם. אבל הפעם הרעיון מסוכן, מסוכן מאוד.
מאז שהמורה תלה את הכרזה הזאת ישר על הקיר שאני משעין עליו את ראשי, בכל פעם שאני משתעמם מהשיעור שלו אני מרגיש שיום הדין מתחבא מאחורי הקיר. גם כשאני מתעלם מהכרזה באים אליי קולות מוזרים שדומים לקולות שמפיקים החתולים שנאספים סביב טרף חמקמק.
הכותרת אומרת: “שישה ימים”. ומתחתיה שמות יום הדין: יום ההגליה, יום השולטת האדירה, יום תחיית המתים1… והמורה אומר שיש עוד הרבה שמות אחרים, שנלמד אותם כשנגדל, ואילו עכשיו אנחנו נדרשים לשנן את השישה האלה, וגם את משמעויותיהם.
למה אין ליום הזה שם אחד כמו לשמות הימים שאנחנו מכירים: יום ראשון, שני, שלישי…?!
החלטתי לבסוף לממש את תוכניתי, יהיה המחיר אשר יהיה.
הושטתי את ידי וגנבתי מהכרזה יום אחד. הכנסתי אותו בזריזות לתיק של חברי לספסל הלימודים ולחשתי לו: “נחלוק אותו בין שנינו, אני מבטיח לך!”
“מה נעשה בו?” הוא שאל בפחד.
לא היתה לי תוכנית ברורה, אבל חשבתי מהר ואמרתי לו: נוסיף אותו לימי החופשה.
אבל הוא התעקש: “המורה ייתן לנו עונש חמור, הוא המורה לדת.”
“אל תפחד, נגנוב עוד יום אחד ונשבש את לוח הזמנים שלו בבית־הספר.”
“ואמי? היא תבכה ותבקש בשבילי מחילה מהאל עוד ועוד, ואולי אפילו תצום חודש שלם.”
“אז אלוהים יאהב אותה יותר.”
בסוף הוא השתתק.
בדרך הביתה, ולפני שהושטתי את ידי אל תיקו כדי להוציא ממנו את היום שלנו, הוא פרץ בבכי ומלמל: “אללה ישרוף אותנו, כי אנחנו גנבים.”
“אנחנו לא גנבים, נחזיר אותו אחרי החופשה, ואף אחד לא ישים לב שחסר יום על הקיר, חוץ מזה, אלוהים יש לו את כל ימי העולם, והוא לא יכעס עלינו.”
אחרי החופשה חזרנו אל בית־הספר. המורה לא שם לב ליום שגנבתי מהכרזה. באותו בוקר הוא תלה, ישר מולנו, כרזה גדולה אחרת והצביע על הכותרת הבולטת שלה: “אימֵי יום הדין”.
חשבתי לי כמה קשה יהיה לי לגנוב את הכרזה הזאת כולה.
-
שמות יום הדין בקוראן. ↩