מזמן שעברתי לחיות בבית הזה, המחשבה שבעליו ייכנע בוקר אחד להפצרותיה הבלתי־פוסקות של אשתו ויסתום את החור ההוא מעבירה בי צמרמורת. הוא בוודאי לא יחזיק מעמד לאורך זמן, שכן היא חדלה להזכיר לו שסתימת חורים היא אחד התפקידים החשובים ביותר של הגבר בבית.
קירות שאין בהם חור, עולם של קירות חלקים זהים מעביר בי צמרמורת.
כל בוקר אני בודקת את החפצים הדוממים שלי: ספה שחורה ענקית, שאני מבלה את יומי במאבק בשקע שבה, מראה עגולה מימיני, שמבלבלת את שנותיי, וחור עמוק בקיר — מכולם אני גונבת לי רסיסי חיים ישנים וחיים אחרים שנמשכים עכשיו בצורת הבזקים.
אני זוכרת היטב שהיה לי בית קטן, ומול המיטה שישנתי עליה בחדר השינה עם ילדתי היה חור גדול. אני זוכרת גם שהחור נגרם כתוצאה מניסיונות לתלות תצלום גדול, שלי ושלה, המסמר נפל והתמונה נפלה אתו. יותר מפעם אחת נשברה הזכוכית של המסגרת ויותר מפעם אחת החלפתי אותה באחרת, עד שבסוף העמדתי את התצלום בתוך מעמד עץ על השידה שעל יד המיטה.
נעזרתי באחי (ששמו אבד לי) כדי לשפץ את קירות הבית ולצבוע אותם מחדש, והזהרתי אותו שוב ושוב שלא יתקרב לחור ההוא וישאיר כמו שהוא. הוא צחק וענה לי:
“כל האנשים סותמים את החורים, ואת שומרת עליהם בתור מחילת מילוט אחרונה.” עד שאמר זאת אחי לא ידעתי שאכן זה כך: חורים הם באמת מחילת המילוט היחידה, תעלת הבריחה האחרונה. בכל פעם שהעולם סגר עליי ופחדתי שהאדמה עומדת לבלוע אותי הייתי גוררת את ילדתי הישֵנה ומתגנבת אל החור ההוא בקלילות ובקלות. וכך מצאתי לנו, לי ולה, מקלט מפני התקפה מתקרבת ויד אלימה ועיוורת. כשיצאנו ממנו, כבר שָקַט היקום.
במקום אחר שחייתי בו, נדמה לי שזה היה בית־חולים, כשהייתי ערה מזמן לזמן, הייתי מחפשת מנהרת מילוט בצורת חור בקיר, עד שמצאתי אותו במסדרון ארוך שחיבר בין חדרי החולים. והנה יום אחד הוא נעלם מאחורי שלט גדול. על השלט היו כתובות הנחיות למבקרים בבית־החולים (ובהן אזהרה מפני התערבות בענייני החולים). נעזרתי בחור אחר, בראשי. הוא היה שם תמיד. התעלמתי והתחמקתי ממנו, כי ההתגנבות לתוכו תבעה ממני התנתקות גמורה מהקיום, שנהיתה מסע מפחיד במסדרונות צרים ויערות חשוכים וידיים שחורות שגררו אותי אל התהום. לא הייתי יוצאת מתוכו בלי שנעקר ממני חלק שלא הצלחתי להשיבו מעולם. הוא נשאר שם, מת, ונרקב.
מזמן שהגעתי אל הבית הזה, לפני שנה או שנתיים או יותר, אני חיה בחלק האחרון שנשאר ממני, ולא אסכן אותו בשום אופן לפני שאחזור אל ילדתי. המחשבה שהיא תישאר שם לבדה, שהחלק שעתיד לשאת אותי אליה ימות, מעבירה בי צמרמורת.
אני מקווה ששניהם, החור והחלק, יחזיקו מעמד.
למה אנשים מפחדים מפני החורים בקירות? למה בעלת הבית מפצירה בבעלה שיסתום את החור? באותו בוקר אמרתי לה שילדתי מחכה לי בתוכו, והיא ענתה לי בקרירות, בלי לגרוע את מבטה ממסך הטלוויזיה: “בתוך החור? אני מקווה שהיא תצא משם בקרוב, כי שלושה חודשים היא לא שילמה לי את המגיע לי על הטיפול בך.”
אף פעם היא לא אומרת את שמה, רק “היא” או “בתֵך”, ואני הלוא זוכרת שנתתי לה שם יפה, שם שיש בו מנגינה ותוגה.
מעולם היא לא יצאה משם לבדה, נשאתי אותה לשם בשנתה וגם אוציא אותה משם בשנתה, היא לא תמצא את הדרך בחזרה. אני חייבת להצטרף אליה שם לפני שתתעורר והבדידות תבלבל אותה. זו ההזדמנות האחרונה והיחידה כי בוקר אחד ייכנע הבעל וינסה את כוחו במילוי התפקידים הגבריים בבית ויסתום את החור.
בעזרת החלק האחרון שנשאר ממני אספתי את עצמותיי השבריריות וזיכרון ישן, ועקפתי את הזקֵנה הצופה בי שעות ארוכות מן המראה, ונחלצתי מהספה השחורה שעדיין שימרה את צורת ישבני, וחיש קל הייתי בתוך החור הלבן.
האור הציף אותי, והפרטים הישנים חזרו, ברורים ומסודרים: שמי, גילי, צערי, שמחתי, פחדי, ילדתי שהייתה לאם, איך קוראים לה?
תיכף אני אזכר בשמה, ואקרא לה.
האם ייתכן ששכחתי אותו באיזו בריחה ישנה?
מסמר שחור ענקי השיג אותי וסתם עליי את החור ואת הדרך בחזרה.