חיפשתי אותה בשכונות הקרובות. התחלתי בשכונה שלנו, אחר כך הרחבתי את המעגל אל השכונות הסמוכות. אני קורא בשמה, מחקה יללה מקוטעת ארוכה ומתעלם ממבטי הגינוי והלגלוג מצד האנשים, בייחוד הגברים.
כאן אורבים לחתולים כאילו היו ילדים מיותרים שאין בהם צורך, והנה בחור גבוה ורחב כתפיים מחפש חתולה כאילו הייתה ילדו היחיד.
חשבתי לטלפן לאהובתי ולשאול אותה על החתולה שלנו. מה אגיד לה? שהזנחתי את החתולה שלנו והיא נעלמה או ברחה? הזיכרונות והכאב יתקפו אותי, והלוא כבר שבועיים אני מנסה לשכוח ולשקם את חיי בביתי הישן, הרחק ממנה והרחק מהחיים שחלקנו ארבע שנים. לא, זה לא רעיון טוב. לפחות אתרחק משתיקתה בקצה האחר של החוט ומאנחה שעלולה לשבור אותי. כאשר נפרדנו בפתח דירתנו עיניה נזפו בי. היא אמרה רק: “זאת חלוקה צודקת יותר מארבע השנים שחלקנו בהן הכול.”
אולי היא התכוונה לחלקי בחתולה שלנו. ואולי לספרים ולכל הדברים הרבים שרכשנו בארבע השנים.
חלוקה צודקת — החתולה והזיכרונות העמוקים הכואבים?
כעבור יומיים החלטתי להסתכן בעוד גינויים ולגלוג. הלוא חוץ מנענוע קל לברכת שלום ממילא אין לי יחסים עם תושבי השכונה. אז מה אכפת לי שימחקו אותי מרשימת הגברים המחוספסים שמשליכים חתולים מעל הגדרות, אותי ששייך לאלה שתולים מודעה ומבטיחים תגמול נאה למי שירדוף אחרי חתולה לבנה ויחזיר אותה לבעליה שלמה ובריאה.
תליתי מודעה ובה בקשה קצרה ותיאור של החתולה שלי על פי הזיכרון, ומספר הטלפון שלי. ניסיתי להתעלם מהפנים ומהפרטים האחרים שמלכתחילה היו משובשים בתמונה שבזיכרון. לא התעכבתי לחשוב על שני דברים: איך זה שבין כל התצלומים הרבים שלי אין לי אפילו אחד שבו אני נראה עם החתולה שלי, או שבו אני נראה עם אהובתי ועם חתולה מפונקת? למה ההתעקשות הזאת להחזיר אותה בזמן שאני עושה את ההפך הגמור — מנסה להיחלץ מתחושת האובדן שמלווה אותי מאז שנפרדתי מאהובתי?
הטלפון שלי לא חדל לצלצל. זרים ואלמונים הציעו לי מועד לבוא להחזיר לי את האובדת ולקבל את התגמול. גם ילדי השכונה חיפשו את החתולה שלי.
בבוקר באו חבורת ילדים ובידיהם חתולה והראו לי אותה בשיכרון של מנצחים: מצאנו אותה. הסתכלתי בה והתנצלתי.
“זאת לא היא.”
“אתה בטוח? תסתכל בה טוב,” הם התעקשו.
“לא זאת לא היא.”
היא לא דומה לזו שאני מחפש.
אחרי שבוע של חיפושים והמְתנה הגעתי למסקנה שאין טעם להשאיר את המודעה תלויה על חמש גדרות ושני עצים אף על פי שזרם הטלפונים פחת והצטמצם והחתולות שהביאו אל דלת ביתי הנחילו שוב ושוב אכזבה למביאים ולחתולות.
חוץ מזה מגוחך לתלות מודעה שאין בה תצלום שאפשר לדעת ממנו איך החתולה נראית. ככה, כל חתולות הרחוב יכולות לבוא בחשבון.
עמדתי לפני המודעה הראשונה, ולפני שהזדרזה ידי לקרוע אותה, ניבט ממנה תצלום ברור, תצלום של ילד מחייך מלוא פניו והוא חובק חתולה לבנה ואת שניהם יחד מחבקות ידיים ענוגות.
נדמה שמישהו שם משחק אתי או בי ואולי זו רק הלצה של עובר אורח.
מהמודעה השנייה ניבט אליי אותו התצלום עצמו.
וגם מהשלישית.
לפני המודעה החמישית עמדתי נבוך, האם הגדר גבהה עד כדי כך שידי אינה מגיעה אליה, או שקומתי התכווצה? נעמדתי על אצבעות רגליי, התארכתי והתארכתי ובקצות ידי תלשתי את המודעה. בחנתי אותה וגזזתי ממנה את התצלום וקיפלתי אותו בזהירות והכנסתי לכיס חולצתי, זה התצלום היחיד שמופיעים בו ידה של אמי ושרוול חולצתה, וגם הטבעת שלה וצווארה.
החתולה הלבנה שברחה מהבית יומיים אחרי שמתה אמי.
לפני עשרים שנה.