בקרון האפלולי יושבים בלילה שנים זה מול זה וסחים בלאט. השלישי, מן הצד – ראשו מופשל לאחור, עיניו עצומות, מנמנם לאה וגם מצותת.
– הנה – אומר האחד – גם אתה וגם הם מנופפים בדת־אלוהית, בתורת האמת והצדק…
– גם אנחנו וגם הם… האמנם אינך עומד על ההבדל? אנו והם אומרים: “בדת אלוהית” אי־אפשר שיהא דבר שאינו מן האמת. אך בשעה שהם ממשיכים ואומרים: “מכאן שכל אשר בדתנו הוא מן האמת”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן האמת, הוא זה מדת אלוהית”. אנו והם אומרים: ב“תורה אלוהית” אי־אפשר שתהא הוראה שאינה מן הצדק. אך בשעה שהם ממשיכים: “מכאן שכל אשר בתורתנו הוא מן הצדק”, אומרים אנחנו: “מכאן שמה שהוא מן הצדק הוא מתורה אלוהית”. האמנם אינך תופס את ההבדל הנוקב?
– תופס. מבין. יודע. הבדלים אלה, הבדלים אחרים, תמיד נמצאו ותמיד יימצאו, והאדם בארץ תמיד שילמם ותמיד ישלמם בבתרי־גופו הנצלים על מדורות האש “עד לב השמים” ו“לשם שמים” – לשם אלוהים, לשם האמת, לשם הצדק – – –
– ואתה, בדתיוּת שלך, פרוש מכל? נבדל?
– אני ב“דתי” שלי קרוב אצל עצמי, מכיר את עצמי, ומשום כך, איני רואה לא את עצמי ולא שום אדם, ובפרט לא שום קיבוץ אדם־נושאה של האמת ואפילו לא מתכוון אליה באמת.
– ומה, איפוא, נשאר בדתיותך לאדם?
– השוועה האחת, התהומית, מעל לראש־עצמו ומעל לראש־כל־אדם מיום היות אדם ועד אחרון אדם:
– “רחמנא, פרוק!”
זה שממולו שותק. נועץ מבטו הבוהה בחלל האויר, ואחר – בהצטחקות עצובה:
– יודע אתה? בעצם הייתי מצטרף ל“דתך”, לוּ היה בה משהו מן השמחה.
– והשמחה בו? האמונה במציאותו?
– שמחה בו, ויאוש קודר כזה מן האדם?!
מענה לא בא. והשנים הפשילו גם הם ראשם לאחור. עצמוּ עיניהם, ובקרון נשמע רק משק הגלגלים, גלגלי הרכבת האצה בלילה.