כלב־ים היה ארבע שנים בבית משפחה אירלנדית, וכשרצו להפטר ממנו והשליכוהו אל הים, שב אל הבית. בני המשפחה, אחרי שלא הצליחו להרחיקו, נתאכזרו לו ונקרו את עיניו וחזרו וזרקוהו אל הים. כעבור שמונה ימים שבה החיה אל הבית.

(“דבר” י“ט תשרי תרצ”ה)

אֲנִי רַק כֶּלֶב־יָם וּמִן הַיָּם נִמְשֵיתִי

וּלְבֵית אָדָם הוּבֵאתִי.

אֲנִי רַק כֶּלֶב יָם, אֲבָל אֶת הָאָדָם

אָהָבְתִּי.

מַדּוּעַ וְעַל מָה? אֲנִי רַק כֶּלֶב־יָם

וּמִמֹּחִי הַדָּל

נִבְצַר לָדַעַת

מַדּוּעַ כֹּה אֹהַב אֶת הָאָדָם.

אֲבָל לִבִּי אָהַב אוֹתוֹ, אָהָב.

הַאִם בִּגְלַל לַחְמוֹ אֲשֶׁר אָכַלְתִּי?

אַךּ גַּם הַיָּם לְשׂבַע הִטְרִיפַנִי

וְהוּא לֹא הִתְעַלֵּל בִּי

כְּהִתְעַלֵּל בִי הָאָדָם…

כִּי כָל פְּרוּסָה וְכָל פֵּרוּר

אֲשֶׁר זָרַק לִי

בִּיְסּוּרִים שִׁלַמְתִּי:

עָמַדְתִּי עַל קְצֵה זְנָבִי,

רָקַדְתִּי,

שִׁנִּיתִי אֶת טַעְמִי,

כִּי אֲדוֹנִי אָהַב כֵּן…

אַךְ אֲהַבְתִּיו.

אֲנִי רַק כֶּלֶב יָם וְלֹא אֵדַע

מַדּוּעַ וְעַל מָה…

וּבְהִתְעוֹרֵר בִּי גַעְגּוּעִים לַיָּם,

לַיָּם אָבִי,

נָמוֹגוּ גַעְגּוּעַי כְּדוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ,

מֵאֵשׁ אַהֲבָתִי אֶל הָאָדָם.

עַד בּוֹא הַיּוֹם…

וּמַה שָּׂמַחְתִּי אָז בְּבוֹא הַיּוֹם,

עֵת לְקָחַנִי הָאָדָם לַיָּם!

הַיָּם – עֲרִיסָתִי, מְשׂוֹשׂ שַׁחֲרִי,

וְהָאָדָם – אֲהוּב כָּל מְאֹדִי –

הַיָּם וְהָאָדָם יַחְדָּיו…

אַךְ טֶרֶם עוֹד אוֹצִיאָה מִגְּרוֹנִי

הֶמְיַת חֶדְוָה

וְהָאָדָם הַמַּיְמָה הֱטִילַנִי,

אַף גַּם הָמַם אוֹתִי בִמְחִי מָשׁוֹט

לְבַל אוּכַל אַחֲרָיו לִדְלוֹק –

וְנֶעֱלַם…

אָכֵן מָאַס בִּי הָאָדָם, מָאַס בִּי…

עַל מַה בָּכִיתִי אָז? עַל בְּדִידוּתִי?

עַל עֶלְבּוֹנִי?

עַל כִּי מָאַס בִּי הָאָדָם?

הַאִם אֵדַע עַל מַה בָּכִיתִי אָז?

אַךְ לֹא יָכֹלְתִּי הִשָּׁאֵר בַּיָּם,

אַךְ כֹּחַ רָז בְּקֶסֶם מְשָׁכַנִי

אֶל הָאָדָם…

וּלְמָחֳרָת, עֵת אֲדוֹנִי

רָאַנִי שׁוּב עַל סַף דַּלְתּוֹ

קָצַף, רָגַז, צָחַק,

אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי כְשִׁכּוֹר:

רָאִיתִי שׁוּב אֶת הָאָדָם!

וְהוּא חִבֵּק אוֹתִי בְּצַוָּארִי,

מָה הִתְרַפַּקְתִּי אָז עָלָיו,

וּמָה אֻשַּׁרְתִי אָז וּמָה עֻנֵּיתִי

כִּי לֹא חֻנַּנְתִּי בְמַתַּת הַנִּיב,

כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לְסַפֵּר לוֹ שֶׁמֶץ

מִכָּל תַּעֲצוּמוֹת אַהֲבָתִי – –

וְהוּא חִבֵּק אוֹתִי בְּצַוָּארִי

וְאֶל הָאָח נִגַּשׁ, אֶל הַבּוֹעֶרֶת,

– מַה נוֹצְצוּ בָאָח הַגֶּחָלִים! –

וְאֶת הַגֶּחָלִים בִּשְׁפוּד בַּרְזֶל חָתָה

– מַה הִתְלַקַּח הַשְּׁפוּד בַּלֶּהָבָה! –

וּמַה לִי נָעֲמָה אֲזַי הָאֵש

אַחֲרֵי לֵיל קַר בַּחוּץ לִבְלִי מַחֲסֵה,

(בְּמֶשֶׁךְ שְׁנוֹת שִׁבְתִּי בְּבֵית אָדָם

נֶחְלַשׁ גֵּוִי וַיִתְרַגֵּל לַחֹם),

אַךְ פִּי שִׁבְעָה נָעַם לִי הַמַּגָּע

שֶׁל אֲדוֹנִי,

עֵת לְפִתְאֹם גִפֵּף רֹאשִׁי…

וְאִם יֶשְׁנוֹ גַּן־עֶדֶן, כַּאֲשֶּר

שָׁמַעְתִּי מְסַפְּרִים בְּנֵי־הָאָדָם –

טָעַמְתִּי אָז אֶת טַעַם גַן־הָעֵדֶן…

אַךְ לְפִתְאֹם מִכְּאֵב אָיֹם נִדְהַמְתִּי:

בַּשְּׁפוּד הַחַד מֵעִם הַגֶּחָלִים

נֻקְּרוּ עֵינַי…

אֲנִי רַק כֶּלֶב־יָם, יְצוּר סָכָל,

אֲבָל בְּשׁוּב אֵלַי רוּחִי,

וַאֲנִי בְּלֵב הַיָּם וּמִשְׁבָּרִים קָרִים

מְנַדְנְדִים אוֹתִי

(אֵין זֹאת, כִּי הָאָדָם אַחֲרֵי עַוְּרוֹ אוֹתִי

לַיָּם זְרָקַנִי שׁוּב)

יִלַּלְתִּי (לֹא בְקוֹל, קוֹלִי כְּמוֹ לֻקַּח

עִם אוֹר עֵינַי, אַךְ מַשֶּהוּ יִלֵּל

בְּתוֹךְ תּוֹכִי – וּמִי יֵדַע? אוּלַי

יֵשׁ נֶפֶשׁ גַּם לְכֶלֶב־יָם עָלוּב,

וְהִיא שֶׁיִלְּלָה בְתוֹךְ תּוֹכִי?),

יִלַּלְתִּי לֹא עַל אוֹר עֵינַי אֲשֶׁר לֻקַּח

וְלֹא מִתּוֹךְ כְּאֵב וְלֹא מִתּוֹךְ חָרון

עַל רֶשַׁע הָאָדָם,

כִּי אִם מֵאַהֲבָה וְגַעְגּוּעִים

אֵלַיו…

עַתָּה אֲנִי שֵׁנִית עַל סַף דַּלְתּוֹ רוֹבֵץ…

אֵיכָה, עִוֵּר וָדָךְ,

מָצָאתִי שְׁבִיל

מִלֵב הַיָּם אֶל מִשְׁכְּנות אָדָם?

אֲנִי רַק כֶּלֶב־יָם, וְאֵיךְ אֵדַע

מַה כֹּחַ הַפְּלָאִים אֲשֶׁר הִנְחָנִי?

אַךְ שׁוּב אֲנִי רוֹבֵץ עַל סַף דַּלְתּוֹ,

וְאִם כִּי לֹא אֶרְאֶנוּ,

אֲבָל נְשִׁימָתוֹ אָחוּש בְּעַד הַדֶּלֶת…

הַלַּיְלָה קַר, הָרוּחַ מְסַמֶּרֶת

אֶת גְּוִיָתִי תְשׁוּשַת הָעִנּוּיִים

אֲשֶׁר תִּקְפָּא לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

אַךְ מָה אֻשַּׁרְתִּי, כִּי לִפְנֵי גָוְעִי

אָרִיחַ שׁוּב אֶת רֵיחַ הָאָדָם,

אָחוּש נְשִׁימָתוֹ בְעַד הַדֶּלֶת.

אוּלָם עַל זֹאת עַד בּוֹא קִצִּי אֶדְאַב:

מַדּוּעַ הִתְאַכְזֵר כֹּה אֱלֹהִים

אֶל הָאָדָם, תִּפְאֶרֶת יְצוּרָיו,

וְלֹא חָלַק לוֹ נִיצוֹצוֹת דַּיָם

מֵהַשַּׁלְהֶבֶת הַפֶּלִאית,

אֲשֶׁר הִדְלִיק גַּם בִּי, בַּיְצוּר הַדָּל,

וְלֹא מָזַג לוֹ כוֹס הָאַהֲבָה

הַנִּפְלָאָה בַשִּׁקוּיִים,

אֲשֶׁר גַם אָנֹכִי, עֲלוּב כַּלְבֵי־הַיָּם,

רָוָה מִמֶּנָּה…

מַה יֶהֱמֶה לִבִּי לְךָ, אָדָם!

נָוְךָ מוּחָם, הָאָח בּוֹ מְבֹעֶרֶת,

אַךְ כֹּה נוֹרָא בְנַפְשְׁךָ הַקֶּרַח…

וּמִי יִתֵּן וְלֹא יִקְפָּא לִבְּךָ

כִּקְפוֹא עַתָּה גֵוִי עַל מִפְתָּנֶךָ…

ה' חשון תרצ"ה