עתים בלילה, בעתות־לילות קבועות בשנה, מטיאורים מנסרים בחלל עולם, סוטים ממסלולם ומכוונים אורח־ניסורם לעומת הארץ. עם שהם מתפלחים ומתפלשים לתוך אזור־האווירה המקיף את כדור־האדמה מתלקחים הם מעוצם התחככותם באוויר, מזדהרים, כחרג של זיקוקים־די־נור מתנתז ומתרשף במרומים, מתברקים בנהרה שגיאה שיש בה מעין בבואת האור שבראו הקדוש־ברוך־הוא ביום ראשון ועמד וגנזו, שופעת פליאי זהרורים ובהרורים פתוכים ומעורבים זה בזה ומתגוונים זה מזה בבנות־גוונים עדינות שהפרשן זו מזו משהו שלא ניתן להיתפס בראות־עין אלא אם כן מתלווית לה ראות־נפש. ואולם התלקחותם עדי רגע: בטרם יגיעו לארץ יתאכלו וידעכו.
“כוכבים נופלים” קראו שמותם עלי אדמות.
כוכבים נופלים אלו רגעית הזדהרותם: התעיף עינך בהם – ואינם! ואולם רגעיות זו נצחיות מכווצה ומכונסת בתוכה. מתמצה וּמִתַּמְצֵת בה זהרם הגנוז באטימותם ההיולית, ועם שהוא מתברק – מרהיב עין ומצודד נפש הוא בהוד זהירותו ובהדר בהירותו ובקסם צבעוניותו ויתרון לו מזוהר הכוכבים הקבועים ועומדים לעד ולעולמי עולמים.