לוגו
סיפורו של ציון־יהודה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גם ציוֹן־יהודה מתגעגע על אמו. סוֹד זה גילה לי בבת־צחוק מעוּדנת ומבוּיישת. הוא חושב עליה השכּם והערב, על אמא שלו.

– בעדן לא היה טוב – אמר – אבל אני רוצה לראות את אמא־שלי. אני קיבלתי מכתב מבן־דודי, ואמר לי במכתב שכבר כתב לה רשיון שתבוא, אבל אני לא יודע אם היא רוצה לבוא, אמא־שלי. היא היתה בוכה עלי הרבה ולא חפצה שאסע, אבל היא לא כעסה עלי, אמא־שלי. ועכשיו אני לא יודע איפה היא, אמא־שלי, אולי בעדן ואולי הלכה למקום אחר. היא לא כתבה לי, אמא־שלי, היא לא יודעת לכתוב, אמא־שלי.

אמו של ציוֹן אלמנה, כובסת, וגידלה שלושה יתומיה בעמל כפּיה. בת הכפר אקמה היא.

– מקוֹם קטן על־יד עיבּ, הרחוקה מצנעא רחוק רחוק. – סיפר ציוֹן־יהוּדה. – באקמה לא היו הרב יהוּדים, וכשאנחנו ירדנו לעדן כבר ירדו כולם ולא נשאר אף אחד.

ציוֹן נתיתם מאביו בגיל רך, ו“ברחנו לעדן בלילה מפני שהיה המצב לא טוב ולא נותנים לנסוֹע”.

– מדוּע?

– אני לא יוֹדע. אומרים: המצב לא טוב. באקמה היתה לאמא־שלי חלקת אדמה קטנה, רק קצת, ככה, והיינו זורעים חיטה ושׂעוֹרה. קודם היו לנוּּ גם פּרות, אבל אחר־כך כבר מכרנו אותן. בתימן המלך רוצה כסף ממי שיש לו אדמה, הרבה כסף, ולאמא־שלי אין כלום – אז ברחנו. הלכנו שלושה ימים ברגל, ואחר־כך בשיירה של גמלים, עד שבאנו אל העיר לחק ומשם נסענו באוטו.

בעדן הייתי עובד אני בבית־חרושת לסיגריות של יוָני אחד. כל העובדים שם יהודים, יש זקנים ויש בחוּרים צעירים ויש ילדים. אבל אני הרי קטן, אולי יבוא לי עשר שנים. והעבודה שלי מה היא? – אני גוזז את קצה הסיגריות ומישר אותן במין מספּרים כאלה, ומשלמים לי אולי רופיה ליום, – זה יבוא כמו עשרה גרוּש – ואני מביא את הכסף אל לאמא־שלי.

גרנוּ אנחנו בחדר קטן בשוּק. והייתי אני קם בבוקר בבוקר, כשעוד לא זרחה השמש, ותיכף ומיד אני הולך לעבודה. בעדן לא כמו בארץ־ישראל, שעובדים שמונה שעות והולכים הביתה. בעדן האנשים מתחילים לעבוד בחושך וגומרים בחושך. וכשגמרתי, אני לא הולך הביתה אל אמא־שלי, אלא אני בא אצל המורה יוסף, שם אני לומד קצת עם עוד ילדים ושם אני ישן. מי שעובד כל היום הוא בא אל המורה יוסף ללמוֹד תפילה ועברית, שלא יגדל “גוֹי”.

– ומתי היית משחק?

– בעדן לא משחקים. – ענה ציוֹן בכובד־ראש והוסיף:

– בשפיה הלימוּד והעבודה והמשחק זה הכל חשוב. בעדן רק העבודה חשוב, ואחר־כך כבר אין חשק לשחק.